גליא מסכת חלק א סד

ומגרש בו עכ"ל רשב"א ובר"ן ז"ל דווקא דיבור מבטל דיבור אבל הגט שהוא בעין א"א שיתבטל אפילו ביטלו בפירוש כשם שא"א שיפסל ס"ת שנכתב בהכשר כו' ושיטו' רמב"ם אינו מחוור דאם איתא דגט גופו אפשר להתבטל היכי אמר ר"נ חוזר ומגרש בו משום דמסתמא לא בטל אלא השליחות והא יהא חרס טפי משמע ביטול הגט מביטול השליחות אלא ודאי משום דלא אפשר לקיומי' בגט גופיה לפי שא"א לו להתבטל אמרינן משליחות קאמר עכ"ל הר"ן: וענין זה תמוה קצת כהלכתא בלא טעמא מנין לנו להוציא הדברים מפשטות משמעותן שכוונתו על ביטולא דגט ולא לשליחות ואנחנו נוטין כוונות הדברים כלפי השליחות אחרי שמפורש יוצא מפיו שגוף הגט הוא מבטל ולא הזכיר כלל עסק השליחות ואי משום דזהו פשוט שהגט עצמו אינו מקבל ע"ע שום העדר וביטול כמו שהכריעו הרשב"א והר"ן והתוס' מס"ת וכסף קדושין עדיין קשה עכ"פ מנ"ל להכריע את דעתו דע"כ על השליח כיון אדרבא נימא הואיל ואין ממש בדבריו לכן אין בדבריו כלום כמו פסול הוא אינו מועיל כו' דאי' שם אין בדבריו כלום וטעמא דאומ' עליו דבר שאינו שאומר עליו שאינו מועיל והוא באמ' מועיל ועי' בפירש"י שמעיד שהוא פסול ואנן לא חזינן בו פסול והוא אינו מבטלו ע"ש וקשה הא אף כשאומר גט זה גופו בטל אין ממש בדבריו כלל שהגט אין סובל ע"ע ביטול. ואם היה הגט ביד הבעל בלא שליח והי' מבטל גופו של גט אז היינו אומרים שאין בדבריו ממש כלל ודבריו המה לבטלה רק עכשיו שהגט ביד השליח אמרינן אנחנו דעכ"פ השליח יתבטל משום דאין עומדין על גילוי דעתו שעכ"פ כוונתו לעקור ולהרוס את המעשה ושלא תתגרש זאת א"כ אף באיני מועיל אינו מתיר אינו משלח נימא כן דעכ"פ מגלה דעתו שאינו חפץ בקיום מעשה הגירושין ומבטל השליחות ועוד הא אנן קיי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא כאביי (בדף נ"ד ע"א). א"כ הואיל ומה שאומר על גופו של גט שיהיה בטל ולא יעזוב ולא ישלח איני מקבל וסובל לעצמו מידי עסק דביטול כלל ועל השליח באמת אינו יוצא מפיו מפורש כלל רק אנו אומרים שגילוי דעת עכ"פ יש כאן גלוי לכל שאין חפץ עוד בשליחות זו ולפי מה דקי"ל דגילוי דעתא לאו מילתא לא היה מהראוי שיתבטל אפי' השליחות הואיל ואין יוצא מפיו דבר מפורש בעסק השליחות עצמו ובמשנה דנקט שאומר לשליח גט שנתתי לך בטל הוא או קידם אצל אשתו ואומר לה גט ששלחתי לך בטל הוא. עדיין אפשר שפיר לומר דיש לדייק ולדחוק ולפרש דבריו דקאי על אשליחות כלומר גט ששלחתי בטל הוא השליחות בטלין המה וכן דייק הר"ן הכא בסוגיא דמביא הא דאיתא בפ' הניזקין דף נ"ה אמר לעדים ראו גט שאני נותן וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה מגורשת ומקשה פשיטא ומסיק מ"ד ביטולי בטלי' קמל"ן דאי איתא דבטלי' לעדים הוה אמר משמע לכאורה דאם בטלי' בפירוש שביטל ליתא דה"ק בטולי בטלי' לנתינה זו קמל"ן דלא ונתינה מעלייתא היא אבל הגט אי אפשר שיתבטל לעולם אחרי שנכתב עכ"ל הר"ן. א"כ כמו שדייקינן לדחוק ולפרש שם דבטלי' להנתינה משים דהגט אינו מקבל עליו ביטול ע"כ כוונתו דהנתינה יהא כשט"ח שאינו מועיל כמו כן נימא אנן במשנה דע"כ כוונתו מה דקאמר בטל הוא לא קאי על הגט אלא על הנתינה והמסירה לשליחות זהו הוא מבטל ונאות הוא לנו לפרש כך בכדי שלא יהא דבריו כולו לבטלה דאי קאי ואיירי ביטולו על גט עצמו לא אהני מידי ודבריו המה לבטלה וכה"ג אמרינן כאן בסוגיא לענין משמעות לישנא דמלת בטל דמשמע לעבר או להבא וסתמא דמילתא אדם כיון בדבריו להאי ענין דמהני במילתא ע"ש ברש"י: והלא תראה בר"ן דכ' על שיטות הרמב"ם ולא מחוור דאם איתא דגט גופו אפשר להתבטל היכי אמר ר"נ חוזר ומגרש משום דסתמ' לא בטל אלא השליחות והא יהא חרס טפי משמע ביטול הגט מביטול השליחות אלא ודאי משום דלא אפשר לקיומו בגט אמרינן אשליחות עכ"ל כפי הנראה דסברתו של הר"ן דכל שארי לשונות כמו בטל הוא אי אפשי לא יועיל לא ישלח לא יגרש כל הני לישנא אפשר להכני' בהן כוונה על השליחות היינו שהשליח בשל היא ואי אפשי בשליחותו ולא יועיל שליחותו ולא ישלח הכל אפשר להטות כלפי השליחות אבל לשון יהא חרס דייק מזה הר"ן דרחיק לנטיתו על השליחות רק על גופו של שטר הגט שייך דוקא האי לישנא וכדאי' בעלמא האי שטרא חספא בעלמא ובשטר נמחל שיעבודו לשון הרמב"ם פ' י"ד ממלוה הרי הוא כחרם והוא מירושלמי ע"ש. ומש"ה דייק הר"ן דע"כ משום דלא אפשר לקיומי בישולא על גט אמרי' אשליחו' וכנ"ל וא"כ קשה טובא מה שהקשינו נימא הואיל ועיקר מאמרו ודיבורו הוא רק נוטה על השטר של הגט אין בדבריו כלום ומה שיש מזה גילוי דעת לשליחות לאו מילתא הוא: (ב) ועוד תמוה בעיני שיטה זו דגט עצמו אינו מתבטל דבמשנה מפורש בה דאיירי בשליחות א"כ שפיר יש לפרש האמור במשנה ה"ז גט קאי על שליחות ולא קאי על גט עצמו וגם ברייתא קללת' דקתני בה בטל הוא אי אפשי בו קאי ואיירי על גט שליחות ואפשר דהאי ברייתא קאי על המשנה דאיתא השולח גט לאשתו ואמר לשליח או לאשתו גט ששלחתי לך בטל הוא או אמר א"א בו' והברייתא לא נקט רק סיומא של דברי הבעל דבמשנה לא נקט רק בטלו וברייתא השמיענו אף שמסיים וקאמר אי אפשי בו ג"כ דבריו קיימין אולם בברייתא שני' דמייתי שם גט זה לא יועיל כו' כפי הנראה אי אפשר רק על גט שהוא בידו של בעל בלא שליחות כלל דאי בגט שליחות איירי היה לו לומר גט שנתתי לך לא יועיל. ואי לא הוה נקט האי ברייתא תיבות גט זה אלא הוה נקט רק לא יועיל לא ישלח כו' אז היה מקום לפרש כמו שהעליתי לפרש ברייתא קמייתא דהתנא לא תפס אלא סיומא מדברי הבעל אבל השתא דנקט גט זה לא יועיל כו ע"כ דהגט ביד הבעל הוא ואומ' עליו גט זה לא יועיל דאילו היה קאי על גט שביד השליח לא היה שייך לומר גט זה אלא גט שנתתי לך. דהא במשנה ליכא מילת זה ועיין ברמב"ם פ' ו' הלכה ד"א וז"ל השולח גט ביד שליח ובעל הגט חוזר ומגרש בו שלא ביטלו אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל וביטלו כגון שאמר גט זה בסל כו' משמע דבשעה שהגט ביד הבעל שייך לומר גט זה. עכ"פ נראה ברור דהאי ברייתא בתרייתא לא איירי כלל בגט שהוא אצל השליח אלא שהגט הוא ביד הבעל עצמו וניחא לישנא דגט זה וניחא לישנא דיהא כחרם משום דאיירי על שטרא דגט דשייך בו לשון חרס וכחספא בעלמא מה דנא שייך כלל האי לישנא על השליחות כמו שדייק הר"ן בזה ואחרי אשר ברייתא זו נא איירי בשליחות אלא בגט ביד הבעל ומ"מ קתני בברייתא דבריו קיימין א"כ מוכח דגט מקבל ביטול על עצמו כשיטות הרמב"ם ולדעתי הוכחה ברורה זה להכריע דע"כ גט גופי' מתבטל. ובאמת בגמרא תרי לישנא על הא דאי' שם גט זה לא יועיל אם הוא מימרא דרב ששת או מתניתא ע"ש ואם הוא מימרא דרב ששת ניחא דלשיטתו אמרה דסובר אינו חוזר ומגרש בו. אבל להאי לישנא דמתניתא היא קשה: עוד מה שהוכיח התו' והר"ן דע"כ גט עצמו אינו מתבטל כמו ס"ת אשר נכתב לשמה שא"א שיתבטל אחרי אשר נכתב בהכשר. וברשב"א הוסיף וז"ל והגע עצמך גבי קדושין אי מבטל לכסף קדושי' מי איכא למימר דאינו חוזר ומקדש באותו כסף עצמו ע"ש וקשה טובא דעכ"פ ר' ששת פליגי על ר' נחמן הכא בסוגיא וסובר דאינו חוזר ומגרש בו ע"כ דסובר דגט גופי' מקבל על עצמו ביטול ואטו נימא דרב ששת סובר דכסף קדושין מתבטלין מלחזור לקדש בהן וס"ת מתבטלת אחרי שנכתב בהכשר ועוד יש לדקדק על האי גירסא דהשולח דגריס גיטא גופי' מי קבטיל דמשמעות שזה מהנמנע וא"א להיות שיאמר אדם על זה להיפוך ודוגמא לזה כ' תו' ביצה י"ז ע"א ד"ה מ"ס כו' דבכל מקום דנקט אי אתה מודה משמע דלא פליג שום אדה ע"ז ע"ש וא"כ הכ"נ נקט מי קבטיל משמע שאינו עילה על הדעת לומר היפך מזה. ובאמת משום זה קבעו הני פוסקים דגט אינו מתבטל משום דלדעתן אין שום סברא בעילם שיהיה הדבר היפוך מזה. קשה הא רב ששת ברור מילולו ומפורש יוצא מפיו דאינו חוזר להכשירו ומתבטל באמת ואיך אפשר שיאמר ר"ש דבר שא"א לאומרה מטעם וסברא. וראיתי בתו' ריש פ' השולח בד"ה רב ששת שחקרו על זה איך סובר ר"ש דבטל הא כתיבות גט לשמה הוה מעשה ואם כותב אדם ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטל וי"ל דכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה עכ"ל ומאוד מהצורך לטעם וסברא להסביר דבר זה לומר משום שמהצורך שיגיע גט לאשה לא חשיב נעשה מה דכתב הסופר כבר לשמה וע"כ דבריהם מהצורך עיון להבינם בטעמא דמילתא: (ג) ובעל חית דעת בחיבורו ס' תורת גיטין כ' בסי' סי' קמ"ג לפרש ולומר דפלוגתא דרמב"ם ורשב"א וכן האריך שם בחידושיו לפ' השולח ע"פ מה שמבואר פלוגתא בין הפוסקים בריש סי' קכ"ג מבואר באורך דפליגי אי מה דאמר קרא וכתב לה קאי על הבעל דווקא ולפי"ז בעינן שליחות בכתיבה אז אתי דיבור הביטול ומבטל דיבור השליחות והוי כנכתב בלא שליחות משא"כ למאן דס"ל וכתב דקרא קאי אסופר רק צריך שישמע מפי הבעל משו"ה אחרי שכתבו מפי הבעל ודאי אינו יכול לבטל הכתיבה של הסופר שהיה לשמה עכ"ל. ולכאורה אם הדברים נכונים היה ראוי לומר דבזה פליגי רב ששת ורב נחמן דבאמת קשה טובא באיזה טעם וסברא פליגי כאן ובפרט אחרי שקבעו הרשב"א וכל הפוסקים לטעם וסברא שאינו מהראוי שגט גופו יקבל ע"ע קבלות העדר וביטול וא"כ מ"ט דרב ששת: אך דברי בעל תורת גיטין אינן מובנין ובלי עיון כתב זאת דהנה סברות התו' לחלק בין ס"ת שא"א לבטל את אשר נכתב לשמה ובין גט שאפשר לבטל אשר נכתב לשמה הואיל ועדיין לא חשיב גמר עד שיבוא ליד האשה. וסברות בעל תורת גיטין דעסק כתיבות לשמה ח"א לבטל רק שליחות דצריך לסופר להיות כותב ע"פ שליחות הבעל זה יכול לבטל ע"פ דאתי דיבור דהשתא ומבטל דיבור קמא מה שאמר לסופר שיהיה שלוחו והדבר תמוה איך אפשר לעקור ולבטל עסק אשר כבר נעשה ונגמר. ואפילו מתחילה לא נעשה רק ע"פ דיבור הואיל וכבר נגמר ע"פ דיבור הנ"ל אין להשיב כמו שולח לתרום דחי' בריש האומר שם דקודם שעשה השליח שליחות לתרום יכול לעקור ולבטל דיבור קמא נתבטל שליחות ואינו יכיל לתרום אבל אם כבר עשה שליחותו ותרם אין יכול לבטל ולעקור שליחות אשר נעשה דיבור וכמו כן גבי גט אף דנימא דסופר צריך לכתוב הגט ע"פ שליחות של בעל משום דוכתב דקרא קאי על בעל דווקא זה ודאי אף שאמר וציוה לסופר לכתוב בשליחותו כל זמן שלא עשה הסופר שליחותו יכול לבטל את דיבורו אבל אחרי שקיים ועשה שליחותו דומה כמו שתרם וא"א לעקור ע"פ דיבור הביטול דהשתא את אשר כבר עשהו וזה ברור דגט זה שנכת' בשליחו' הבעל יש לו דין כמו שכ' הבעל עצמו דשלוחו כמותו וגט שיכתב הבעל בעצמו לשמה ודאי אינו ראוי לקבל ע"ע עסק ביטול כלל והנה ע"פ הנתבא' דברייתא שניה דלא יועיל ולא יתיר כו' איירי בגט ביד הבעל אשר מזה קשה על שיטות הרשב"א ודעימי' ומוכח כשיטות הרמב"ם דגט עצמו מתבטל. עכ"פ לפי"ז ע"כ מהצורך לומר דעיקר פלוגתא דרב ששת ור' נחמן לא קאי על הברייתא אלא קאי על המשנה דמיירי בגט שליחות. א"כ קשה עפי"ז על שיטות הרמב"ם למאי נטר תלמודא לקבוע הפלוגתא אחרי הא דמייתי תלמודא הני ברייתות. הא על המשנה עצמו היה מהראוי עיקר הפלוגתא. וגם לשיטות הרמב"ם דעיקר הפלוגתא הוא רק בגט שליח אבל ביד הבעל מודו דמתבטל. וא"כ באיזה סברא פליגי בגט שהוא אצל שליח ומאי טעמייהו של כל אחד דמר סבר שאינו מתבטל רק השליחות ומר סבר דכל הגט מתבטל ואמרתי לבאר כל זאת שיהיה שיטות הרמב"ם בזה הכל לנכון ויבואר בזה עוד דיקדוק א' אשר הקשה הרשב"א והפני יהושע ומהר"ם שיף כולם דחקו על הקושיא המקשה כאן למימרא דבטל לישנא דליבטל משמע זה הקושיא ראוי להקשות על המשנה ולמאי נטר להקשות עד דמייתי ברייתא דבטל הוא אי אפשי בו וכל המפרשים דחקו לתרץ זאת ע"ש [עיין ב"ק חי' דף כ"ב ד"ה והתניא ע"ש]: