גליא מסכת חלק א סג

לקיים אף להרשב"א כנ"ל. וטעה המגרש ועשה ג"כ בגט האי גוונא בחשבו שהקרא קיום תנאי כמו שנחשב בכל מקום. ושפיר מסיק ע"ז שם דאינו מעל גבי גט דעל הרווחה ונתינה שפיר נחשב כאילו התקבל אבל עסק ציעורה לא נתקיים כאן ושיטת הרמב"ם והרא"ש הוא דודאי אם היה מבטל ועוקר לעיקר של התנאי מתחילתו ודאי מהני רק זה לא לבטולי תנאה קאתי אאלקיומא דתנאי קאתי היינו ע"פ אופן התקבלתי דמועיל בכל מקום כנ"ל. וגמא ממש לזה בריש פרק השולח בעובדא דפסקא מברא ואמר חזו דאתאי משמע אם היה מבטל הגט הוה מצי מבטל ודייק שם אביי דגילוי דעת על בטולא דגט לא מהני דהא יש הוכחת דעת דרצונו לבטל הגט וקדחי רבא לא הוא האי גברא לא לבטולי גט קאתי אלא לקיומו תנאה קאתי ע"ש ברש"י וא"כ חזינן אף דבפשיטות הוה מצי לבטל הגט רק הואיל ועכ"פ לא ביטלו בפירוש אלא ע"י שחשב שזהו קיומא דתנאה וממילא יתבטל הגט וזה לא הועיל לו כדמסיק דלא שמיה מתיא ע"ש כמו כן הכא זה חשב לגמור קביעות הגט על ידי קיומו של תנאי דהיינו שאמר מחולין הם לך פירוש המעות מחולין הם לך ולא עיקר התנאי וזה לא הועיל לו וביטול תנאי לא עשה זה האיש משום דלקיומא דתנאה קאתי ולא לבטולא דתנאה דהא בלא"ה היה יכול לעשות בפשיטות תיקונו של הרשב"א לקבוע הגט מהשתא אלא איירי דלא עשה כמו כן איירי שלא עשה תיקון הרמב"ם מביטול התנאי אולם על עסק תיקון רשב"א יש לדחות שכבר נאבד הגט: ואף גם מסוגיא דעשיר ועני שדייק הר"ן משם דתנאה גרידא לא מהני משום דקשיא לו הואיל ואומרת בלבה היה להתקדש אף שאין עשיר א"כ הוה מחילה מתחילה ועד סוף ומסיק דמפני שאומר' בלבה היה להתקדש אף שאינו עשיר הורע כוחה ואינו יכולה למחול שזה נקרא תנאי גרידא ולא להנאתה הואיל ואינה מקפדת ע"ש ולדעתי תירוץ זה דחוק. מלבד שהסברא נראה איפכא כיציבא וגיור' דתנאי דקפדי שפיר נמחל ותנאי דלא קפדא א"א למחול וגם לדבריו דחיקא לישנא דמשנה דקתני אפילו אומרת בלבי היה להתקדש כו' פשטא דלישנא משמע דיש רבותא בזה ולדברי הר"ן אדרבא מחמת זה הורע כוחה לכן נראה יותר נכון כמו שהביא הר"ן מקודם תירוץ ע"ז היינו דאומרת תחילה הייתי מתרצה להתקדש אף בלא תנאי דהוא עשיר אם לא היה המקדש נתרצה על התנאי אבל עכשיו שנתרצה הבעל ונעשה התנאי אינה רוצה לבטל ולמחול התנאי ומה שהקשה הר"ן ע"ז דהרי בכלל דבריו מחילה של עכשיו ג"כ ע"ש לא קשה כלל אף לשיטות ר"ן דשייך מחילה שאומרת הרי את עלי עכשיו כאילו את עשיר אפשר דאינה אומרת עכשיו כך ובפרט לשיטות הרמב"ם דגזה סברתו כסברת רשב"א דכולהו תנאים דלאו ממונא נינהו לא שייכא מחילה של עכשו אם לא שיעשה ביטול על עיקרו של התנאי וכמו שביארנו ואשה זו אינה רוצה לבטל ולעקור עכשיו את התנאי מעיקרא ואין להקשות על סברות הרמב"ם מה דחקרו התוס' סוף ד"ה לא תימא במימרא דאביי וגם הר"ן הקשה זאת הואיל דתנאי דנדרי' ומומין גבי קדושין הוא לשעבר מה מועיל מה שמבטל עכשיו התנאי הא כבר נתבטלו תיכף בשעת מעשה שהיה עליה מומין ועיין בתוס' ובר"ן שתרצום הכל ע"פ סברתם דכוונת אביי אחולי אחלי את הנדרים והמומין והוא בדמיון התקבלתי גבי נתינות מעות אבל לשיטות הרמב"ם אשר ביארנו דאחולי אחלי דקאמר אביי פירש שמוחל ומבטל את קביעות שקבע התנאי בתחילתו וא"כ קשה הא עכ"פ גבי קדושין הוא לשעבר ואיך מועיל מה שמבטל עכשיו נראה דסברתו דגבי קדושין לא נקרא לשעבר שיש עוד זמן כניסה לחופה ועתה אינה אלא ארוסה ולא הוה כ"כ הקפדה וראיה גמורה הבאתי לזה מהאומר ד' ע"ד ע"ב דאם התירה הויא הנדר אחרי קדושין הואיל וחכם עוקר מעיקרו מקודשת. ולכאורה קשה הא עכ"פ היה עליו בשעת קדושין וכבר נתבטל הקדושין וביותר קשה להמבואר שם בתוס' ד"ה חכם בשיש לו מומין וריפא קודם החופה מקודשת ולא שייך שם עקירה מעיקרא ע"ש בתוס' באריכות אע"כ דהסברא דהואיל ועיקר הוא כניסה לחופה ועל אותו זמן הוא עיקר הקפידא ולא על שעת ארוסה נקרא שפיר קביעות התנאי על להבא עד זמן החופה כמו בגרושין מעכשיו על תנאי שתתני ר' זוז לזמן פלוני כשיקויים התנאי חל למפרע דאם לא תאמר כן אף אם תאמר דחכם עוקר נדר מעיקרא הא עכ"פ בשעת קדושין היה לה ונתבטלו הקדושין אם כן הרמב"ם עסק ביטול תנאי כמו עקירת נדר דלא חיישינן מה שהיה עליו מקודם הואיל ובשעת חופה נתעקר מעיקרו הן ע"י חכם או שהבעל בעצמו מבטל את התנאי מעיקרו לא איכפת לן שעת של הקדושין: ומעתה נתבארו כל השיטו' איך דשלשה מחלוקת בדבר ושיטו' הרשב"א והר"ן הוא דענין ביטול תנאי שיהיה תוקף להמעשה בהעדר קיום התנאי ושיהיה דין להמעשה בלא קיום כאילו היה עם קיום לא סבירא זאת להרשב"א ור"ן ולית להו יסוד ביטול תנאי ושורש מחילת התנאי סבירא להו רק דלרשב"א לא שייך אלא בתנאי ממין דשייך התקבלתי אשר הדמיון הוא כפועל ממש והר"ן מוסיף עוד דבכל עסק לטובתי שייך הריני מקבל זאת בטובתי אבל תנאי גרידא או לציעורא לא שייך זה ולא מהני שם מחילה וליכא תיקון גט תנאי דשייך שם ציעורא אם לא לקבוע גירושין מחדש על אותו גט וכי ביטל היינו עקירות תנאי לא מהני וכמו שביאר הר"ן בפ' מי שאחזו שם: והרמב"ם הוא שחידש סברא זו בה' אישות וה' גירושין וכתב דכל ענין תנאי שעשה בקדושין אף במקום דלא שייך התקבלתי או תנאי גרידא דלא שייך שם יסוד מחילה מ"מ יש תיקון שמבטל התנאי מעיקרו עד שיהיה תוקף להמעשה בלעדי קיומו של תנאי כמו בקיומו אף שמתחילה לא קבע להמעשה אלא ע"פ קיומו מבטל עכשיו זאת וביאר דלא צריך עדים וה"ה בגירושין דעת הרמב"ם כמו באישות דבדיבור א' ולשון א' נאמרו כוונתו דלא בעי עדים ועוד דמסתמא דומיא דרישא דנקט שם עד שיתן אותו בגט ודאי דלא בעי עדים ה"ה מה שמסיים או עד שיבטל התנאי איירי ג"כ כמו ברישא בלא עדים וכמו ברישא הגט למפרע אף בסיפא הגט למפרע: והרא"ש שחקר ויסד ראיות על יסוד ביטול דראוי להיות מועיל ומביא ראייה ממימרא דאביי דפ' המדיר ומפרש מה דאיתא שם אחולי אחליה לתנאי פירש דמבטלו דשורש מחילה לא שייכא שם וכסברות הרשב"א דלא שייך שם מחילה עד שהוצרך רשב"א לפרש פירש אחר בסוגיא אבל רמב"ם לא ניחא ליה פירושו של רשב"א ומפרש כפשוטו ממילא ע"כ כוונת אביי על ביטול דמועיל וכן מה שמביא ראיה בשני תשובות ראייה לזה מאלו לא נצרכו למשה וישראל שיעברו בי גד א"כ מועיל מחילה כוונות הרא"ש ג"כ היינו שיבטלו התנאי מעיקרא דעסק מחילה לא שייך התם כמו דלא שייך גבי נדרים ומומין. וכן כל השקלא וטריא דעסיק שם הרא"ש מאתי דיבור ומבטל דיבור הכל על שורש ביטול קעסיק וגם עיקר הטעם שיסד מתנאי בני גד הכל על יסוד ביטול הוא דאיצטריך אבל על יסוד מחילה כפי סברת רשב"א ור"ן לא צריך כלל לכל זה וענין אתי דיבור ועוקר דיבור שהביא פירושו מעיקרא ולכן בתיקון הרמב"ם שמבטל התנאי נעשה הגט למפרע מתחילתו כמבואר ברא"ש ולא כמו שעלה ע"ד מכ"ת שענין יטול התנאי נעשה הגט מעכשיו וצריך עדים וממילא אף צריך שיהי' הגט ברשות' בודאי ע"ז לא היה צריך להרא"ש לחקור ולדרוש ראיות וכבר הבאתי מתוס' קדושין ריש פ' האומר ד"ה מחשבה דמפורש שם דאם תרם שליח במחשבה אתי דיבור דביטול שליחות ומבטל התרומה שנעשה מכבר אך תוס' מסקי דמחשבה דתרומה לא הוה דיבור אלא חשיבא למעשה ע"ש: ועוד מצאתי ראייה לה מר"ן ריש פ' השולח דכתב שם בפיסקא דאיבעי להו חוזר ומגרש כו' מי אמרינן בטליה לדיבור ראשון שציוה לכתוב הגט לשמה והוי כאילו לא נכתב לשמה ע"ש דמסיק דמה שנכתב לשמה הוה גמר מעשה כמו ס"ת ע"ש באורך אבל עיקר הספק הוה הואיל והגט כל זמן שלא ניתן ליד האשה לא הוה מעשה ואתי דיבור דהשתא ועוקר לדיבור שעבר מכבר וצוה לכתוב לשמה ע"כ הדבר ברור לכל תלמיד וצורב שיסוד אתי דיבור שהוא ביטול התנאי האמור ברמב"ם הוא למפרע והרשב"א והר"ן לא סברה זאת ויסדתי מקור נאמן לזה ע"פ מה דפליגי אי הלכה כר"מ גבי תנאי כפול והר"ן שמביא בפ' המדיר דברי הרמב"ם תחילה וכתב שמזה יצא להרמב"ם דביטול מועיל לכל תנאי ע"ש וכפי הנראה שנאדי מדברי הרמב"ם ע"פ מה שחקר שם להקשות הא עכ"פ בשעת הקדושין היה לה מומין ונתבטלו הקדושין ומה מועיל ביטל תנאי דהשתא ולכן בחר ביסוד מחילה אשר ע"פ זה מצא מקום לתרץ זאת אבל אני ביארתי סברא נכונה אף לשיטות הרמב"ם דקדושין לא מיקרי לשעבר ובאמת מה שחקר הרא"ש בתחילת דבריו דתנאי דעובדא שלו הוא לא לציעורי כפי הנראה לפי מה שחקר לקמן המשך דבריו באריכות מדברי הרמב"ם לא איכפית לן כלל לציעורא או תנאי גרידא הואיל ואתי דיבור ועוקר ומבטל דיבורו של התנאי מעיקרא וראוי להתקיים המעשה בלתי קיום התנאי בקיומו אך כבר הבאתי שספר שעה"מ בה' גירושין הביא בשם מחנה אפרים דבאמת חדא ועוד קאמר ע"ש ובאמת בזה יש קצת גימגום ברא"ש וזו ה"א שנתן מקום להב"י לומר דרא"ש בעי שלא יהא התנאי לציעורי אבל דברי הטור משמע פשוט וברור כמבואר בכל המשך דברי רא"ש שם שלא לחלק בכל תנאי יהיה מה שיהיה בכל מקום מועיל ביטול תנאי והגט למפרע כמבואר בטור ע"פ כלל מ"ו והמגיד אחרי המחילה לא עמד על כל שלשה מחלוקת שביארתי ע"כ נתערב לו דברי רשב"א להביא אותו בה' גירושין לזווגו עם דעת הרמב"ם וידעתי שחלילה וחלילה לדבר נגד הראשונים אולם אינהו בעלמא דקשוט ויודעים האמת לאמתו ומחזיקין טובה לפני אשר בכמה מקומות ת"ל העמדתי דבריהם על האמת כמו שידוע שם לפניהם תורת אמת מפי הגבורה ואסיים כמו שמסיי' הרא"ש שם בכלל מ"ו שאל יחשדוני שבאתי לחטט ולבטל דבריו רק תורה היא ויש איסור ממזירות בדבר ודאי יש בקהילתנו לומדים וסופרים יציעו דברי לפניהם לו יש בינינו מוכיח ישית ידו על שנינו ויודה על האמת ולתשובתו אני מצפה. הק' דוד חונה פק"ק נאווהרדאק. ג לבאר דין ביטול גט דנחלקו הפוסקים אי חוזר ומגרש בו בריש פרק השולח איתא שם חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו ורב נחמן אמר חוזר ומגרש בו. נחלקו הפוסקים על הגט שנגמר אם ביטלו אם יכול לחזור ולגרש בו או לא. ועיקר פלוגתא תליא בשני גירסאות שיש בהם חילופין מכאן ריש פרק השולח לריש פ' האומר בקדושין (דף נ"ט ע"ב) כמו שמבואר הכל בתוס' כאן בד"ה התם דיבור כו' ובריש פ' האומר בד"ה מתורת כו' ע"ש: (א) וענין הזה מתמי' ומפליא את עין כל רואה איך נעשה חילופים כ"כ בין הסוגיות הללו דלגירסא דריש השולח משמע דגט עצמו לא מקבל על עצמו ביטול דאמר גיטא גופי' מי קבטיל ובריש האומר גריס מתורת גט לא בטלי' משמע דאם ביטלו בפירוש מתבטל שפיר והרמב"ם תפס לעיקר גירסא דפ' האומר כמוש"כ בפ"ו מגירושין והתוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן תפסו לעיקר כגירסא דהשולח וקבעו לפסק הלכה דגט עצמו אינו מתבטל אף אם ביטל בפירוש את הגט מ"מ חוזר ומגרש בו וברשב"א האריך וכן בר"ן פ' השולח הכריחו שיטה זו וכמו דמפורש שם התם דיבור ודיבור כלומר גבי קדושין דיבור לבדו הוא ואתי דיבור דחזרה ומבטל דיבורא אבל הכא לא אתי דיבורו שמבטל את הגט בדיבור בעלמא ומבטל מעשה דהיינו גופו של גט שנכתב לשמה והגע עצמך בקידושין אי מבטל לכסף קדושין מי איכא למימר דאינו חוזר ומקדש באותו כסף עצמו הכא נמי דכוותיה הוא ועוד דשמעתין כולו בביטול של גט עצמו מיירי כדתניא בטל הוא אי אפשי בו ובמתניתא שנויה גט זה לא יועיל לא יתיר לא ישלח וההיא ודאי גופו של גט הוא מבטל דהא לא קאמר השליחות זה בטל אי אפשי בו ועלה קאמר רב נחמן דחוזר