גליא מסכת חלק א נז

שבסי' ס"ו דגוף הגט נתבטל כשלא קיימה התנאי דהא מתחילה אומר הבעל כמבואר לישנא דתנאי בגמ' דף ע"ד ע"ב אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט משמע דאגוף קאמר דליבטל ולא ליהוי עליו קביעות של גט כלל: (יג) וחקרתי לזה מקור נאמן מסוגיות התלמוד דהכי הוא. ואגב אבאר מה שראיתי בספר תורת גיטין שמשיג על דברי הב"ש סוף סי' קל"ח אבל דברי הב"ש ברורים ובעל ת"ג שגה הרבה ולא עיין הדבר על בוריו ויתברר כל זה ע"פ שאבאר הסוגיא להרשב"א ולהרמב"ם: והנה במשנה דף ע"ח גבי כנסי שט"ח זה דאמרינן אינו גט וכ' הרשב"א בחידושיו הביא הב"י סי' קל"ח וגם המל"מ ולח"מ הביאו פ' א' ע"ש וז"ל הרשב"א טעמא משום דאמרינן דביטולו בטלי כלומר בכל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט אלא רצה לשחק שתהא לה כנתינת שט"ח ומביא ראי' מסוגיא דהנזקין דף נה ע"א דאיתא שם שאמר לעדים ראו גט שאני נותן ולאשה אמר כנסי שט"ח מגורשת מהו דתימא ביטולי בטלי' קמ"לן אי איתא דבטלי לסהדי הוה אמר להו משמע דווקא כי אמר לסהדי מעיקרא ראו גט אז אמרינן דלא בטלו מדלא הודיע זה לעדים הא לא"ה אמרינן דבטולי בטלי ומיהו לא בטלי מתורת גט שלא יהא כשר לגרש בו דהא לא אמר כלום בגופו של גט אלא לדידה קאמר שט"ח והילכך כי אמר לה הא גיטך מתגרשת בו והרמב"ם כתב בפרק א' כלשון זה ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות אבל נתנו לה בתורת שט"ח או מזוזה אינו גט ע"כ ברמב"ם ובספרי תנא ונתן בידה ושלחה מביתו וכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שט"ח זה אינו גט. וא"ת ותיפוק ליה משום דילמא בטולי בטלי' איכא למימר אי איתא דבטליה לעדים הוה אמר כמו דאיתא בפרק הניזקין שם ולאו טעמא התם משום דמעיקרא אמר להו ראו גט אלא משום כיון דאיכא סהדי לסהדי הוה מודע בינו לבינם והא דאמר לה הכי משום כיסופה דידה היא לעולם עד דמפרש דמבטל ליה עכ"ל הרשב"א: ונראה לבאר הדבר דרשב"א לשיטתו והרמב"ם לשיטתו דהרשב"א דסובר דגט אינו מקבל ע"ע ביטול כמו שביארנו מחידושיו פ' השולח וממילא מההכרח לנו לפרש מאי דאמור בפ' הניזקין מ"ד ביטולי בעלי' אינו קאי על גט עצמו דהא לשיטתו אינו חל על גט שום ביטול אלא קאי על עסק הנתינה דקמבטל הנתינה שיהא הנתינה כנתינת שט"ח. וכן מצאתי מפורש בר"ן ריש פרק השולח ע"ש ולפי"ז אפשר שפיר לנו לפרש גם טעמא דמשנה דכנסי שט"ח כאן בפרק הזורק הוא מטעם משום ביטל הנתינה ולהכי מהני אמירות הא גיטך שיאמר אח"כ ואף בסוגיא דהניזקין אפילו לפי ה"א דקס"ד דביטולי בטלי מ"מ היה מהני לומר אח"ז הא גיטך אלא דעיקר הרבותא שם שאינו צריך לומר הא גיטך אולם שיטות הרמב"ם דגט מקבל עליו ביטול וא"כ מה דאמור בפרק הניזקין ביטולו בטלי היא כפשוטו שמבטל את עיקרו של גט שאומר עליו שאין בו כלל כח קביעות גירושין רק כמו שט"ח שאין בו קביעות גירושין כלל ובטל מלגרש וע"כ צ"ל דמסקנא שם דאנן תלינן דאין כוונות הבעל לבטל כלל רק משום כיסופא הוא דקאמר הכי: ולפי"ז לא היה אפשר להרמב"ם לפרש טעמא דמשנה דהזורק כרשב"א משום חשש ביטולא. הואיל דשיטות הרמב"ם הוא דגט עצמו מתבטל. לא היה מועיל תו אמירת הא גיטך ולכן שפיר כתב הרמב"ם דעיקר הטעם הוא כדפירש בספרי דיליף מקרא דספר כריתות דבעי שיקבע נתינתו לשם כריתות דווקא אבל משום ביטולי לא חיישינן כלל כדאמרינן בהניזקין דמשום כיסופא היא. אבל מ"מ לא הוקבע בשעת נתינה עסק גירושין משו"ה די שיאמר אח"כ הא גיטך: והלא תראה שהטור בסוף סימן קל"ח הביא דעת הרמ"ה ואף בשו"ע הביא דבר זה על סוגיא דהניזקין דדוקא אם אמר אל העדים ראו גט שלא בפני האשה אז שפיר יש לנו לבאר מה שאמר אחר כך כנסי שט"ח משום דכסיף קמי' איתתא אבל אם היה אמירתו שאמר ראו גט שאני נותן בפני האשה חזינן דלית ליה כיסופא קמי האשה אמרי' שפיר דבטולי בטיל לעצמות הגט וצריך גט אחר לגרשה וביאר הב"י סברות הרמ"ה היא דסובר כשיטות הסוברים דגט מקבל ע"ע עסק ביטול משום הכי בעי גט אחר ולא סגי ליה באמירות הא גיטך ע"ש והוא הדבר שדברנו הואיל והרמ"ה סובר כהרמב"ם ממילא יש לנו לפרש עסק ביטול האמור בפ' הניזקין על עצמות הגט ולא על הנתינה ומעתה ע"פ הנתבאר דברי הב"ש שם ס"ק ח' ברורין מאוד דלפי שיטות השו"ע בסי' קמ"א סעיף ס"ו דגט מקבל ע"ע ביטול לא מהני אמירות הא גיטך ובס' תורת גיטין משיג עליו מדברי הרשב"א שכתב גם כן טעמא דביטול ומ"מ מסיק דמועיל אמירות הא גיטך ע"ש שהאריך ולא עיין בב"י במקומו שכ' מפורש כך על דברי הרמ"ה שדייק לומר גט שני ע"ש ומדברי רשב"א ליכא לדייק מידי דלשיטתו דגט אינו מקבל ע"ע ביטול וע"כ קאי על הנתינה וזה ברור: ונחזור לעניינו דזה ודאי יותר יש קביעות ביטל עצמותו של הגט כאן גבי תנאי שמפרש ואומר אם יהיה הדבר כמו שמתנה יהיה גט ואם לא תקיימה התנאי לא יהא גט וזהו קל וחומר מסוגיא הנ"ל דעכ"פ שיטות הרמב"ם והרמ"ה דאפילו התם דאומר כנסי שט"ח דיש מקום לומר דתיבות כנסי דייק כלומר שהנתינה שאתה כונס גט זה לא יהי' רק כשט"ח וא"כ אפשר לומר עיקר ביטול הוא רק הנתינה ומ"מ קובעין ביטול על הגט. מכש"כ כאן שאומר בפירוש ואם לא תקיימה לא יהא גט שיש לחוש להך דעה דגיטא מקבל ביטול דבלעדי קיומו שליתנאי הגט מתבטל וא"א לגרש בו מעכשיו על צד ואופן שיעדר התנאי מקיומו: ויש להכריח עוד דבר זה מדברי הרמ"ה שהביא הטוש"ע סי' קמ"ג סעיף ט"ו גבי מגרש ע"מ שתנשאי לפלוני ונתקדשה לאחר מותרת לו אחרי שיתן לה בעלה הראשון גט אחר ע"ש והנה בשלמא ביטול התנאי אפשר דדעתו כדעת רשב"א דלא מועיל ביטול (ומצאתי אחר כך בטור ס"ס קמ"ד מפורש דהרמ"ה חולק על הרא"ש וסובר דלא יכול לבטל תנאי ע"ש) אבל עכ"פ למה צריך לדייק ונקט גט אחר היה לו למינקט ולומר שיאמר ליהוי גיטא בלא תנאי כמו שקבע הרשב"א תיקון זה גבי גט דציעורה דמועיל כך אע"כ דהרמ"ה לשיטתו הוצרך לקבוע דוקא להצריך גט אחר דבזה אינו סובר כהרמב"ם דאפשר לעקור ולבטל התנאי' וא"כ התנאי בתוקפו וממילא הוקבע ביטול על גט זה אם לא אנשאי לפלוני וא"כ א"א לתקוע ולקבוע עליו עוד קביעות גרושין על פי העדר התנאי היינו שגט זה יועיל לגרש אף שלא תנשא לאותו פלוני אלא תנשא לאחר הואיל וע"ז האופן שתנשא לאחר יש על גט זה כבר קביעות ביטול ואינו מועיל עוד לגרש בו. וראיתי בב"י שם סי' קל"ח רצה לדחוק בדברי הרמ"ה ולפרש מה דאמר וצריכה גט שני לאו דווקא אלא כל שצריך לומר לה הא גיטך גט שני קרי ליה ע"ש אך לשון הרמ"ה בסי' קמ"ג דדיין וקאמר שיתן לה גט שני ע"ש א"כ א"א לפרש כדחק הנ"ל. דהא קדייק וקאמר שיתן גט שני ואי הוה איירי באותו הגט ראשון לא היה צריך לנתינה כמבואר ברשב"א דסגי באמירת להוי גיטא בלי תנאי אע"כ מוכח דהרמ"ה מצריך גט חדש וס"ל דגט מקבל ע"ע ביטול כמש"כ הב"י בסי' קל"ח בתירוץ קמא ומה שרצה לדחוק שם ליתא כנ"ל: (יד) אולם עוד ראיתי בס' תורת גיטין שכ' שם באותו דיבור בס"ס קל"ח לדחות דברי הב"ש שכ' לשיטות הרמ"ה לא מועיל אמירת הא גיטא משום חשש ביטול שנעשה עליו ע"י אמירת כנסי שט"ח הא אפילו אמר חרס הוא או פסול הוא אינו בטל (ועוד דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וכל שאומר דבר שהוא שקר על הגט לא הוי רק כגילוי דעתא לכן נראה ברור דלא הוה ביטול עכ"ל) ואפשר לומר ע"פ מה דמבואר בטוש"ע קמ"א סעיף ס"ג דדוקא חרס הוא אינו מבטל אבל אמר יהא חרס או הרי הוא חרס שפיר הוה ביטול ועיין עוד שם דהרמ"ה מחמיר דיהא פסול דומה ליהא חרס והטור חולק עליו בזה ע"ש. עכ"פ הרמ"ה הוא מחמיר בעניינים אלו א"כ נראה שפיר דסברות הרמ"ה דאף אם בשעה שהגט ביד הבעל או אצל השליח ואמר שט"ח הוא שפיר יש לדמות לחרס הוא או לפסול הוא. אבל מה שאומר בשעת מסירת הגט להאשה ואומר שתקבל אותו בתורת שט"ח שפיר יש בזה חשש ביטול כמו ביהא חרס או בהרי חרס דמשמע לשון להבא שקובע עליו ביטול כמו כן מה שאומר בשעת מסירה כנסי שט"ח זה משמע שעוקר עתה מגט זה קביעות גירושין ולא יהיו בו כח רק כמו שט"ח ובאמת אף הרמ"ה לא החליט שיהיה ודאי בטל אלא כ' שיש למיעבד לחומר' בכה"ג ע"ש וכן לשון השו"ע ספק מגורשת ע"ש. ובלא"ה אף באינך לישנא שמבואר דלא הוי ביטול חשש פסול יש בהם עיין בטוש"ע ס"ס קמ"א ולכן בכנסי שט"ח זה שאמר כדברים הללו בשעת מסירה קבע שפיר הרמ"ה חשש חומרות ספק ביטול: וע"פ הערה זו עלה אצלי לכוין יותר לנכון דעת הרמב"ם שלא קבע טעם דביטולא גבי כנסי שט"ח כמו שחקר הרשב"א על מה שקבע הרמב"ם טעם במשנה מפני שצריך נתינה לשם גירושין נראה משום דסברות הרמב"ם הוא דחשש דביטול לא שייך כלל באמירות כנסי שטר חוב זה וכנ"ל שהוא מלשונות שאינו מועיל לביטולא של גט ועיקר ראיות הרשב"א שקבע כאן על משנה דכנסי שט"ח טעמ' דביטול הוא אשר מצא מקור לזה בהאי סוגי' דהניזקין ונמשך להרשב"א מזה לפרש גם טעמא דמשנה משום ביטול אבל סברת הרמב"ם דרבא הוא מרי' דשמעתתא שם בסוגיא דהניזקין ורבא לשיטתו דסובר דאפילו גילוי מילתא מהני לביטולא גבי גט כדאיתא (בדף ל"ד ע"א) משו"ה שפי' קמשני רבא על מה דמקשי' שם על מימרא שלו פשיטא דמהו דתימ' בטולי בטליה משום דלשיטות רבא דגילוי דעתא מילתא הוא ודאי יש מקום חשש ביטול כאן לולי סברא שאומרין מדלא אמר כך לסהדי שמע מיניה שלא כיון על ביטול אלא משום כיסופא משום דזה ברור שאין לך גילוי דעת גדול מזה שאומר לה בשעת מסירת הגט מידו לידה שאין בגט זה קביעות גירושין וכריתות אלא אין בו אלא כח שט"ח ונראה בעליל גילוי דעתו לביטול כוחו ואונו של האי גיטא מגירושין לולי דמצא רבא לדחות ולומר שאין כאן גילוי דעת בבירור מדלא אמר להני סהדי ואדרבא אמר להו ראו גט שאתן וכה"ג איתא שם בסוגיא דריש השולח דמוצא רבא עילה כל דהו לדחות הגילוי דעת דאמור שם מה דקרהיט אבתרייהו אין זה גילוי דעת ברור דאפשר דבעי למימר אשור היא למישלם צערא דהאי גברא. אף דבאמת רהיט לביטולא מ"מ אין הגילוי גילוי בעליל ואינו מועיל לביטול וכל זה אמר רבא לשיטתו דגילוי דעת מהני לביטולא דגיטא אבל אנן דפסקינן כאביי דלא מהני גילוי דעת כלל לביטול ממילא לא שייכא כלל חששא דביטולא באמירת כנסי שטר חוב דהא ליכא כאן ביטול להדיא אלא גילוי דעת בעלמא וגילוי דעת לאו חששא הוא. ומשום הכי לא הזכיר הרמב"ם כלל עסק חששא דביטולא גבי כנסי שטר חוב אף דליכא כאן האי מילתא דלעדים היה לו לומר כמו בפרק הניזקין דמוכח מדאמר לעדים להדיא מתחילה ראו גט ולא אמר להם ראו שטר חוב מ"מ ליכא כאן עסק חששא דביטולא להדיא וגילוי דעת לאו מילתא הוא ושפיר הוצרך הרמב"ם לחדש דעיקר טעמא דמתניתין הוא דאנן בעינן דוקא נתינה לשם כריתות וליכא ואף הרמ"ה לא אמר רק לחוש לחומרא בעלמא כמבואר בלשונו שם אף דסברתו לכאורה ברורה דבכה"ג לא שייך כיסופא מ"מ סברתו דאפשר רבא לשיטתו חייש לביטולא כמו בגילוי דעתא ואנן לא ניחוש לה. או אפשר דזה טפי מגילוי דעת וראוי לחוש לדידן וגדולה מזה כתב הרמב"ם והובא דבריו בשו"ע סי' קמ"ו סעי' ג' דנותן גט ואומר לה אם לא תתני מאתים זוז אין זה גט או אין את מגורשת הרי זה לא גירש כלל ואין כאן גט לא ע"ת כו' ע"ש אף דדעת הרמב"ם הובא דבריו בש"ע ריש סי' קל"ו דגט לא צריך אמירה מדאורייתא ואם נתן בשתיקה אין בו אלא פסול מדרבנן מ"מ בהו דאמר לה אם לא תתני מאתים זוז אין זה גט. משמע דמדאורייתא לאו גיטא הוא מידי והתם ודאי לא שייך עסק ביטול והכל מטעמא שביאר הרמב"ם