גליא מסכת חלק א נג

להרמב"ם מהסוגיא האמורה בפ' המדיר (דף ע"ג ע"א) לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחלי' לתנאיה ע"י שכנסה סתם כו' משמ' דאם מחיל תנאי שפיר הוי מחילה כו' והרשב"א חולק בכל ואמר שאין מחילות התנאי וביטולו מועילים אא"כ היה הרווחות ממון שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשארי תנאים לא. והוא מפרש כל הסוגיא דאמר אביי לא תימא טעמ' דרב כיון שכנסה סתם פיר' כנס לחופה או בעל ומקדש עתה עכ"ל מגיד ובר"ן פ' המדיר מאריך ומבאר כל הסוגיא שם ומביא שם לשון הרשב"א באריכות ותמה שם על פירוש הרשב"א ע"ש בר"ן עכ"פ הרשב"א לשיטתו קאי דתנאי שהוקבע מתחילתו א"א לעוקרו ולבטלו לעולם שפיר דלא מצא הרשב"א תיקון בענין שיש שם לומר לצעורי אם לא לקבוע עליו גירושין מהשתא ומעכשיו ולא למפרע אבל הרמב"ם לשיטתו קאי כמבואר שם בהלכות אישות דאפשר לבטל התנאי שישאר המעש' קדושין או גירושין כאילו נעשה והוקבע מתחילתו בלי שום תנאי לכן אמר הרמב"ם או שיבטל התנאי והדבר מפורש בתשובת הרא"ש בכלל מ"ו שכתב וז"ל ורמב"ם כתב פ"ח מגירושין ה"ז גיטך ע"מ שתתני בגד פלוני כו' או שיבטל התנאי הרי שכ' שאף במקום שאין נתינות הדמים מועלת ולא מחילה כיון דלצעורי קא מכוין אפ"ה ביטול התנאי מועיל דמילת' דפשיטא הוא דדיבור מבטל דיבור לקיים המעשה ומביא שם ראיה ממקדש אשה לאחר ל' דאיתא ריש פרק האומר וריש פרק השולח דהלכה כר' יוחנן דיכולה לחזור דאתי דיבור ומבטל דיבור ע"ש ומסיים ואם לבך נוקפך לסמוך על היתר דביטול הגט הרי הגט ברשותה והנה הוא אומר שתתגרש בו השתא כו' ע"ש באורך: (ג) עכ"פ מבואר הטיב דעסק תיקון ביטול התנאי ועסק תיקון שיאמר לה ליהוי גיטא מעכשיו המה שני ענינים נפרדים דהאי עסק תיקון דליהוי גיטא מעכשיו הצריך הרא"ש שיהיה באותו שעה הגט עדיין ברשותה וזה ברור אם אבד או נשרף הגט דאזדא לה תיקון הזה משום דאנן צריכין לקבוע הגט מעכשיו וגם פשיטא ופשיטא דצריך עדים בשעת אמירה זאת הואיל והשתא נעשה עיקר מעשה הגירושין ביניהם אולם ענין תיקון המבואר ברמב"ם שיבטל התנאי מבואר ברא"ש שעי"ז יחול הגט למפרע ע"ש בתשו' הנ"ל ששינה ושילש בזה וכך העתיק הטור תשובה זאת סוף סימן קמ"ג שע"פ ביטול תנאי נעשה קביעות הגט למפרע ע"ש וגם פשיטא שאין צריך עדים על ביטול התנאי כמו שכ' מפורש ברמב"ם בה' אישות שם פרק ז' והובא בש"ע סי' ל"ח ע"ש בכ"מ ובמגיד דהראב"ד חולק ובעי עדים אבל שיטות הרמב"ם הוא כמו דעל קיום התנאי לא בעי עדים כמו כן על ביטול התנאי לא צריך עדים ע"ש ועוד זאת פשיטא דאפילו נאבד או נשרף הגט לא איכפת לן מידי כמו בכל גט שנעשה במעכשיו אף שנעשה על תנאי לא איכפת לן אף שנאבד קודם קיום התנאי כמבואר כל זה בריש סי' קמ"ו ע"ש משום דקביעות בגט הוא למפרע מתחילת מסירתו וממילא כמו שלא איכפת לן בקיום התנאי שיהא הגט קיים כמו כן בביטול התנאי שנעשה חלות הגט למפרע לא איכפת לן מה שנאבד הגט באותו זמן (ד) ודוקא מחילות התנאי הוא דלא מהני במקום שתנאי הוא לציעורי משום דענין מחילה הוא קיומו של התנאי דרך משל שהיה תנאי שתתני לו ר' זוז וא"ל לא יהיה גט ועתה בא למחול התנאי פירוש שבא למחול חיוב של נתינת ר' זוז הללו ובמקום דלא שייך ציעורי בקדושין וכדומה מודה הרשב"א דמהני מחילה ולומר כאילו התקבלתי מעות הללו לידי והחזרתי אותם. דהא דבר זה מפורש בפ' מי שאחזו דף ע"ד שם לגבי נדר על תנאי שיתן כור חיטין מועיל שיאמר כאילו התקבלתי דהיינו מחילות הנתינה ולא מחילות התנאי ולא ביטול התנאי רק גבי גיטין לא מהני זאת משום דבקביעות התנאי היה גם עסק ציעורי ולכן אף שמוחל חיוב הנתינה של המעות ואומר כאילו התקבל המעות לידו ואם כן יש קיום מחיוב המעות אבל עדיין קיום הצער לא נתקיים וממילא ליכא קיום התנאי בשלימות ועיקר ענין מחילה הוא שירש קיום התנאי לפיכך לא מועיל גבי גט אף שמועיל בקידושין ושארי מילי אבל תיקון שכתב הרמב"ם שיבטל התנאי אין יסודו קיום תנאי אלא ביטולו ועיקר מעיקרו לדיבור ואמירות התנאי ורוצה שיהיה קיום להמעשה שעשה כאילו היה עושיהו בלי תנאי כלל אלא היה עושיהו סתמא וממילא שפיר מועיל אף בתנאי דלצעורי הואיל ועקרינן את קביעות אמירות התנאי ואנן באנו לדון את המעשה כאילו הוא נעשה בתחילתו בלי שום תנאי כלל: (ה) והרבה ראיות מאריך ומביא הרא"ש בתשו' כלל מ"ו גבי תנאי גירושין ובכלל ל"ה סימן ח' בתנאי דקדושין דיכולין לבטל התנאי ושישאר המעשה קיים כאילו נעשה מעיקרא בלי שום תנאי וז"ל ואע"ג דעיקר מעשה עשה ע"ת ונכפל התנאי שאם לא יתקיים התנאי שיהיה המעשה בטל אפ"ה יכול לבטל התנאי וישאר המעשה במקומו משום דילפינן מתנאי בני גד שיש בתנאי כח לבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי ואי לאו דילפינן מהתם לא היה כח בתנאי לבטל המעשה ואף אם לא נתקיים יהיה מעשה קיים אפילו אי עליה לתנאיה ולהכי בעינן שיהיה התנאי לגמרי כתנאי בני גד כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחר ומעשה בדבר אחר דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון שכן הוא שמעשה הוא דבר בפני עצמו ראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מתנאי בני גד א"כ יכול הוא לבטל התנאי שהוא מעשה בפני עצמו ואין קיום המעשה תלוי בו דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטול התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים כדחזינן בריש פרק האומר במקדש אחרי שלשים יום וחזרה בה דאתי דיבור דחזרה ומבטל דיבור כו' עכ"ל הרא"ש. וכ"כ תוספות כתובות ד' נ"ו ע"א בד"ה הרי זו שהקשה שם ותימא על הא דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים אמאי הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה לא תחול הקדושין ותירץ דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ה"א דשום תנאי אינו מבטל המעשה ואפילו לא יתקיים התנאי בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על הכתוב בתורה דומיא דבני גד שלא התנו על הכתוב בתורה ע"ש ובקדושין דף ס"א איתא שם פלוגתא דרבי מאיר יליף מבני גד וראובן דבעינן דומיא בכל העניינים הן בכפל ושארי דברים ופליגי שם אר"מ דלא בעינן כל הני עניינים ואמרתי מסברא דנפשאי ומצאתי בפני יהושע בחידושיו שכ' דבזה הוה פלוגתייהו דר"מ סובר דמסברא ראוי לומר דמעש' הוא דבר בפ"ע ותנאי הוא דבר בפ"ע ולכן ראוי לומר דאף שלא יתקיים התנאי לסוף מ"מ המעשה בתוקפו רק דילפינן מבני גד דמ"מ התנאי מבטל המעשה ולכן אין לך בו אלא חידושו שיהי' דומה בכל פרטיו ובכל אופני' שהיה שם אבל רבנן דפליגי על ר"מ סברתם דעיקר הענין מה דתנאי מבטל את המעשה זה ראוי להיות מסברא בלי שום לימוד על זה דהואיל ומתחילה לא עשה המעשה אלא על תנאי ממילא כשלא נתקיים התנאי נתבטל אף המעשה מעיקרו שאין התנאי דבר בפני עצמו אלא תקוע וקבוע ונתקשר בקביעות המעשה עצמה משו"ה סובר דלא בעינן דומיא בפרטיו לתנאי בני גד וראובן הואיל ולא ילפינן כלל ענין זה מהתם ע"ש בפני יהושע וקיימתי הכל מסברא דנפשאי: ומעתה נכון מאוד לומר דהרמב"ם והרא"ש לשיטתם והרשב"א לשיטתו דשיטת הרא"ש דעיקר קביעות הלכה הוא כר"מ דבעינן בכל מקים שיהיה ענייני תנאים בכל פרטיו כתנאי בני גד וראובן ואי לא"ה נתקיים המעשה אף בלעדי קיום תנאי אך הרשב"א בשיטות רמב"ן ורי"ף כאשר הובא דבריו במגיד פ' ו' מאישות והובא בב"י לטור סימן ל"ח דעיקר הלכה כרבנן דפליגי על ר"מ ולא בעינן כלל שיהי' דומה לפרטי אופנים שהיה אצל בני גד וראובן והא דאתקין שמואל בגט שכיב מרע תנאי כפול לרווחא דמילתא ע"ש באריכות עכ"פ סברות רשב"א דבלא ילפותא דבני גד ידעינן דתנאי מבטל המעשה וממילא דלא הוה ענין זה חידוש ולא הוה תנאי דבר בפני עצמו ומעשה דבר בפ"ע אלא מקושרין המה זה בזה שאין קיום לזה בלי זה. ולכן שפיר הוא דעת וסברות רשב"א שא"א לבטל התנאי ושישאר המעשה ההוא בתוקפו בלעדי קיום התנאי הואיל וסברתו דתנאי והמעשה המה מקושרים ומשולבים זה בזה וממילא כשמבטל את דיבורו של התנאי ועוקרו אף המעש' נעקר ונתבטל הואיל והתנאי והמעשה המה דבר אחד אבל דעת הרמב"ם והרא"ש שעיקר הלכה הוא כר"מ ובעינן ע"פ דין גבי תנאי כל פרטי אופנים שהיה גבי בני גד וראובן משום דחידוש הוא דהמעש' בפ"ע והתנאי בפ"ע ונמצא דמעשה והתנאי המה שני דברי' ולא בדיבור אחד נאמרו ונקבעו מעיקרו ותחילתו ולכן שפיר סברתם דאתי דיבור דהשתא דמבטל התנאי ועוקר לאותו דיבור שהתנה בו מעיקרא. ומ"מ המעשה נשארה בתקפו דלא עוקר ומבטל עכשיו רק דיבור של התנאי ודיבור של המעש' כדקאי קאי. הואיל ומתחילה שני דברים היו ואינם מקושרים ותלויין זה בזה וכנ"ל ודבר הגון ומתקבל מאוד לבאר בזה טעם פלוגתא דרשב"א ורמב"ם בענין אם אפשר לבטל התנאי או לא: וניחא מאוד דמבואר שיטות הרשב"א בר"ן פרק המדיר ובמגיד הנ"ל בהלכות אישות דאפילו גבי קדושין דלא שייך שם לציעורא קמכוין מ"מ אינו מועיל מחילות התנאי אלא בתנאין של ממון מטעם הריני כאילו התקבלתי אבל בשארי תנאין אין מחילתו כלום וע"ש בר"ן באריכות מזה דדעת הר"ן שם שלא כדעת הרא"ש וסברתו דדווקא התם בסוגיא בתנאי דמומין ונדרים דלטובתו התנה ולהנאתו נעשין מתחילה בזה מועיל מחילות התנאי משום דאנן אמרינן דמתחילה לא היה דעתו שיתבטלו הקדושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע ויראה נדרים ומומין וכל שלא הקפיד עליהם מקודשת ומשו"ה מועיל בכל תנאי שנעשה לטובתו ולהנאתו מחילה ויכול הוא שיאמר לה הרי את עלי כאילו אין עליך נדרים אבל תנאי שלא להנאתו הוה תנאי גרידא לא מהני שם מחילה ופשיטא היכא דאפשר ציעורא לא מועיל מחילה ומסיק הר"ן דדעת רשב"א דאפילו בנדרים ומומין אינו מועיל מחילה. ולא מהני מחילה אלא בממון שאומר הריני כאילו התקבלת אבל לא בשארי תנאים ואין מחילתו כלום והענין הוא ששיטת הרשב"א דכל מעשה שהוקבע מתחילה על תנאי נעשה מעשה עם התנאי תקיע וקבוע מקושרין יחד שניהם בדיבור אחדיוא"א כלל שיתבטל או יתעקר התנאי והמעשה ישאר בתקפו אלא כשעיקר ומבטל התנאי ממילא אף המעשה אין לה קיום כלל מעיקרו ונתבטל כולו ולכן דעתי דדוקא בתנאי ממון שפיר מועיל מחילה כמבואר בסוגיא דאיצטלית מעסק נדרים דהתם אין כלל עקירה או ביטול להתנאי אלא התנאי הוא בתוקפו בלי שום גרעון רק זה אומר הריני כאילו התקבלתי והוה ממש הענין כאילו נתקיים בפועל עסק הנתינה כפי התנאי וקיבל המעות מידה והחזירה לה ואפוכי מטרתא למה לי. וכ"ז לא שייך אלא בתנאי נתינות ממון שיש לנו לצייר ולומר שנתקיי' התנאי בפועל בשלימות זולת בגירושין שיש שם עסק ציעור' לא אמרינן התם לחשוב כאלו נתקיי' התנאי בפועל וקיבלם מידה והחזי לה דתינח הרווחה שלו נתקיי' בשלימות כפי שהתנה אך ציעורא נעדר כאן כי כשהיתה צריכה למסור לידו מעות בפועל היה לה צער השגות מעות ומהנתינה והשת' לית לה צער כלל ולא נתקיים התנאי בשלימות אולם בקדושין ושארי מילי חשבינן שפיר כאילו קיבל בפועל והחזיר לה וזהו דווקא ממון אבל תנאי מומין ונדרים לא שייך שם לומר קיום תנאי שנחשוב כאילו נתקיים התנאי בפועל דמומין ונדרים אינם בקבלה וחזרה ולכן אפי' בתנאי שהמה לטובתו ולהנאתו אינו יכול לומר לה הרי את עלי כאילו אין עליך מומין ונדרים נמצא שנעש' עקירה לתנאי ולא קיום דעכשיו הוא מוחל ומבטל את תנאו שאמר והתנה מתחילה שאם יש עליה מומין ונדרים לא יהיה הקדושין חלין וכעת אומר שמוחל ומבטל דבר זה ואינו מקפיד על זה ורוצה שיהיו המעשה קדושין קיימים כאילו אין עליה מומין ועיקר ומבטל לדיבור ואמירה שאמר מתחילה בשעת קדושין ע"ת דאין עלי' מומין וסברת רשב"א שהתנאי הוא מקושר עם המעשה כנ"ל ומן הסברא בלי ילפותא דבני גד ראוי לומר כך דאין למעשה קיום בלא התנאי ומשו"ה פליג על שיטות הר"ן וסבר דאפילו גבי תנאי שנעשה לטובתו ולהנאתו לא שייך עליו מחילה וביטול שהוא