גליא מסכת חלק א נב

אך כל זה בכולהו חפצים ומטלטלין או כשמקבל בהמות לשמור אבל כספים דמבואר מעיקר הדין בתלמוד דצריכין נטירותא יתירתא טובא עד שאמר בפ' המפקיד (ד' מ"ב) דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וזה וודאי דאפי' בתים שלהם שהיו רעועים כמו שכתב הר"ת במרדכי שם והעתיקו הסמ"ע עכ"פ בפשיטות מסתמא היו יכולין לעמוד ברוח שאינו מצויה ומ"מ בכספים שמדרך הגנבים ורמאים לשום עין עליהם וקרא קאמר אם תחפשנה ככסף כו' ואפילו בש"ח מצריכין שמירה בקרקע וא"כ אף לדידן שאין לנו בתים רעועים דכולהו חפצים ומטלטלי בפשיטות די בשמירות בתים שלנו לשיטת המרדכי החולקים על תוספות והרא"ש. מ"מ בכספים מעיילינן על כל פנים לה נטירותא יתירתא מכולן כל מה דאפשר משום שרמאים להוטים אחריהם וכמו דאיתא בתלמוד שם בפ' המפקיד והאידנא דשכיחי טפוחאי כו' והאידנא דשכיחי גשושאי כו' ע"ש. ואתי שפיר דפסק המרדכי גבי ספר דדי בשמירה אשר הניח בתוך הבית. ומ"מ מחייב מהרי"ק אפילו להמרדכי להניח המעות מראשותיו אפילו בש"ח וכו' דמעות לד"ה מעלינן לה בשמירתן טובא לעשות להם שמירה על גבי שמירה כמו חותם בתוך חותם דאמרי' בעלמא: נהדר לדינא בנ"ד דהלך לישן בעידנא דניימי אינשי ולא חטפתו שינה לאונסו לא מיקרי אונס וחייב אפילו להחולקים על דעת התוספות והרא"ש דהלכה כאביי בסוף הפועלים וכמבואר בנימוק"י שהביא הב"י שם. ומה שהניח בתוך החלאט והניח אותו מראשותיו לאו שמירה היא כלל לגבי כספים דדווקא בעובדא דמהרי"ק שהיה ישן בתוך חדר ועם אנשים מכובדים כמבואר שם דמשמע שאותן אנשים שהיו עמו לא היו חשודים בשום אופן רק שבאו שודדי לילה וזה וודאי בשביל גנבים אחרים הוה שמירה כפולה מה שהיה בתוך חדר והיה מניח מראשותיו שקרוב הדבר שגנבים לא היו מעלין על הדעת שזה האיש יש לו מעות תחת מראשותיו וכמו שמסיי' שם מהרי"ק שהי' לו להניח אחת מראשותיו או להצניע במקום המוצנע שלא ימצאנו הגנב עכ"ל משמע דאפילו לדעת המרדכי צריך להעלות עסק שמירה כל האפשרי שיכול להיות גבי כספים ואפילו בש"ח ואז אם היה נגנב היינו פוטרין לדעת המרדכי והיו מחייבין לדעת התו' והרא"ש אבל כל זמן שאין עסק ענין השמירה היא בתכלית כל האפשרי חייב אפילו להמרדכי ועיקר פלוגתא דהמרדכי הוא כששמר בתכלית השמירה באופן שאין למעלה הימני בקצה האחרון כמו בקרקע מאה אמה וישב שם או הקיפו חומה של ברזל ואעפ"כ נעשה איזה סיבה מגניבה בזה פוטר המרדכי והגמיי' החולקים על התוספות ורא"ש אבל בנ"ד שלן בשדה שאין תכלית השמירה בשלימות כמו בחדר כנ"ל ועוד נראה ברור דדווקא בעובדא דמהרי"ק שהיה לו להניח המעות עצמן תחת מראשותיו היה שמור טובא כי אין רואה ואין יודע שמונחים שם מעות או איזה דבר אבל בנ"ד דהמעות היה בתוך חאלאט ואת החלאט שם מראשותיו ובוודאי מן החלאט היה מורשו לבר והיה נראה קצותיו לחוץ מראשותיו וא"כ החלאט עצמו אינו שמור כלל ואף שישן עליו הלא בדרך ובשדה שכיחי עוברים ושבים ושכיחי גנבי ורמאי ועבר ורמס וחטף ואין מציל ובפרט בלילה אשר בין לילה היה ובין לילה אבד ויעבור. והנה איננו ויבקשהו ולא ימצאהו וכמו שהבאתי במרדכי הקודם דברי מהרי"ט דאף שמבואר בח"מ סי' רצ"א סעיף ד' דשומר כספים בדרך להוליכם לבית צריך להניחם צרורין בידו כמבואר בפ' המפקיד מ"מ במקום ששכיחי אנשי חיילות אם חטפו מידו חייב השומר אלא מחוייב להצניע אותן בכיס בתי ידים שיש לו בבגדיו ומע"ל חקר על דברי מהרי"ט מחמת שאין לפניו גוף התשובה דמשמע דדווקא מחפצים אשר רואה א"ח בפרהסיא עושין לגזול ולחטוף ולברוח אבל אין היכולת בידם לגזול דבר הסמוי מן העין ואין לבם חומד אלא מה שעיניהם רואות ולפיכך חייב להשומר בתשלומין אף שקיים וצרת כסף בידך עדיין היה לו להטמין במקום המוצנע בבגדו ושפיר יש לנו ללמוד מזה לעסק נ"ד ובפרט נגד אנשי השיירא שהיו עמו וראו וידעו מטמנותיו אין זה שמירה כלל וכלל אף שאינן חשודין לגנבים מ"מ הוה פשיעה [עיין בד"מ רצ"א ס"ק י"ג מזה] ושאני עובדא דמהרי"ק שהיו אנשים נכבדים טובא ע"ש ומה שישן על החלאט אינו שמור וכמבואר בסי' תכ"א והוא מהירושלמי שהביאו התוס' סוף פרק האומנין ע"ש. וגם כדניימי אינשי לא הוה אנוס כלל ואינו דומה למה שחקר המרדכי בפ' המפקיד על שיטות ר"י דמחייב אפילו הטמין בקרקע מאה אמה ע"ז מקשה וכי אפשר לו שלא יישן לעולם ע"ש באורך אבל בנ"ד היה אפשר לו להיות ניעור באותו שעה שהלכו לישן אנשי השיירא ואח"כ היה ישן ביום בדרך בעגלה כדרך בעלי עגלות מכל הנתבאר לא מצאתי מקום לפטור לבעל עגלה לשום א' מהפוסקים אפילו לדעת החולקים על שיטות תו' והרא"ש ואיזה קצת הירהורי דברים יש לי על סברות התוספות לחייב אפילו בהטמין בקרקע או הקיפו חומה ברזל עד שאונסו גדול עד מאוד קשה אטו עדיפא מאדם המזיק דפטרינן בסי' תכ"א באונס גדול ע"ש בשו"ע ובסמ"ע ס"ק ח' ואין הפנאי מספיק להאריך עוד ואקצר: איברא כל זה ע"פ קוטב ועיקר הדין אך קשה מאוד בעיני אשר נשמע שמץ דבר לאזני איך שהמשלח מתעקש בדבר ואומר דונו לי דינא ואטו משבט דן קאתי הלא בזה ובכיוצא בזה מצינו שחז"ל חידלו בזה מעומק הדין ולא העמידו דבריהם על דין תורה וסוף פ' האומנין אמרו שע"פ קוטב עיקר הדין חייב נתקל כשמעביר חביות ממקום למקום ומ"מ פטרו משום דלפי"ז אין לך אדם שמעביר ע"ש ועוד אמרי' שם עובדא בהנהו שקולאי דתברי חביתא דחמרא לרבה בר חנן אתו לקמיה דרב ושפט להחזיר להם גלימייהו שתפס אצלם וגם לשלם להם שכרם בשלימות יאמרו ליה אטו דינא הכי והשיב ליה מקרא דכתיב למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור. והביא זה הטור ריש סימן ד"ש ע"ש א"כ חזינן דבעסק כזה אין להעמיד הדבר על עומק הדין. דהנה מבואר בתורה ודל לא תהדר בריבו ומ"מ בהנהו שקולאי לא עשה פסק חתוך ע"פ קוטב דין דאפשר דדווקא על מעות הניתן מיד ליד נאמר מקרא דדל לא תהדר בריבו. אבל לא בפשיעתו ע"כ שפיר פסק הטור בדבר הזה דמ"מ מצוה נעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו ואם כן בודאי לא איש עשיר שנסע בשכרו להיות בעל עגלה בהולכת מלח ואליו נשא את נפשו ונפש אנשי ביתו לפרנסם בזה בודאי ראוי והגון מאוד לכנוס בזה לפנים משורת הדין ובזה לא יהיה דין לא למטה ולא למעלה רק בצדק וחסד ורחמים יוציא לאור צדקינו ביום הדין הגדול והנורא הבא עלינו לטובה ומאפס הפנאי אקצר ואומר שלום מאדה"ש מנאי הדורש בלונ"ח באהבת איתן כאהבת דוד ליהונתן: הק' דוד חופ"ק נאווהרדאק יצ"ו. גליא אבן העזר מסכת א נשאלתי מחכמי ק"ק הוראדנא בעובדא א' גירש את אשתו ובשעת נתינה אמר שלא תנשא לגבר משך שלשה שנים ומחמת שעסק כזה בנמצא האידנא דנפישי רמאי לעשות ערמומיות זו כמו ששמעתי מאורעות כזאת בכמה קהילות ונתתי לחקור ולעיין על מקור הלכ' לדינא בזה: (א) תשובה הנה בסימן קמ"ג סעי' ט"ו מבואר דבענין זה אין תקנה להתירה עד שיחזור ויקדשנה ויגרשנה פעם שנית. ומקור דין זה הוא בטור סימן הנ"ל והוא מתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ך"ו אולם כל האחרונים הקשו ע"ז מסעיף ה' ומסעי' ו' דאיתא שם גבי ע"מ שתתן מאתים זוז או כלי פלוני לא מהני מחילה עד שיאמר ליהוי גיטא בלי תנאי ואף דין זה הוא מבואר באורך בתשובת הרא"ש כלל מ"ו באורך. והב"ש ס"ק ל' מאריך בזה ומביא בשם ב"ח לתרץ דברי טור אהדדי שמביא שני תשובות הרא"ש הנ"ל בסימן קמ"ג ומתרץ דהיכא דשייכי לצעורי לא שייך ביטול ע"ש בב"ש באורך. ואף בב"י סוף סי' הנ"ל ראיתי שכתב על דברי הטור שהביא שם תשובת הרא"ש כלל מ"ו דמהני ביטול על תנאי וכתב הב"י דהטור לא ביאר כל הצורך בזה דדעת הרא"ש מבואר בתשו' הנ"ל דדוקא בכה"ג שהתנאי לא היה לצעורי כו' אבל בתנאי שהוא לצעורי ודאי א"י לבטלו ואם ביטל אין בדבריו כלום וכדאסיקנא בפרקן הרי זה גיטך ע"מ שתתן ר' זוז וחזר ואמר מחולין לך אינה מגורשת משום דאמרינן לצעורי עכ"ל ב"י. ודברי הב"י הללו צריכין עיון רב ואף גם זאת הלום ראיתי אחרי רואי בענין זה דברי המגיד פרק ח' מגירושין הלכה ך"ג שכ' הרמב"ם ע"מ שתתני לי כלי פלוני לא מהני מחילה עד שתתן את הכלי או עד שיבטל התנאי וכת' המגיד שם שיבטל התנאי פירש שיכול לומר הרי זה גיטך בלי שום תנאי ואין צריך לחזור וליטלו ממנה וליתן לה כו' כך כתב הרשב"א והן הן דברי רבינו עכ"ל המגיד ע"ש: (ב) ודעת המגיד דהרמב"ם ורשב"א כיוונו שמועותיהם ובדיבור א' נאמרו. אבל אני חקרתי הדברים דמר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי בסברות הפוכות בדעות חלוקות. כי נראה פשוט דדעת הרמב"ם ביטול התנאי מועיל אף במקום ציעורי דוקא מחילת התנאי אינו מועיל גבי ציעורי ואבאר עוד בזה בעז"ה וענין הרשב"א שהביא המגיד ראיתי שם בחידושיו בסוגיא דאיצטלית שכ' אף דמחילה לא מהני מ"מ אם אמר ליהוי גיטא מהשתא מהני ומביא שם תוספתא דאיתא אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ומסיק הרשב"א דתוספתא זו אתיא כר' שמעון בן אליעזר דסבר גם בכנסי שט"ח לא סגי בהא גיטך וצריך ליטול מידה ויחזור ליתן לה אבל לרבי דפליג שם והלכה כרבי סגי באמירה לחוד ולא צריך ליטול הימנה ולחזור לה ומאריך עוד דאין לומר דהא דמיא לחוץ מפלוני דמודה אפי' רבי משום דקנאתו לפסול לכהונה והכא נמי קנאתו על שתקיימה תנאי מסיק דזה ליתא דאינו דומה לחוץ מפלוני דהתם קנאתו לפסול כהונה בהחלט אבל כאן אי לא תקיימה תנאה אף לכהונה מותרת לכן דמי כאן לכנסי שט"ח דלא צריך ליטול הימנה וסגי באמירות הא גיטך בלי תנאי עכ"ל רשב"א בחידושיו עכ"פ ברור דסברות רשב"א הוא לתקן שיהיה הגט חל מעכשיו ולא למפרע משעת נתינה ולא איירי כלל מביטול התנאי לעוקרו מעיקרו וכדמוכח לשון התוספתא שהביא הרשב"א דאיירי שרוצה לקבוע שיחול עליו עכ"פ גירושין מעכשיו ע"ש אבל לבטל את התנאי מעיקרו שידון הדבר כאילו אמר וקבע אמירות הגט בלי תנאי לא מועיל לשיטות הרשב"א ויסוד שורש פלוגתא זאת הלא היא מבוארת במגיד פ' ז' מאישות דהרמב"ם כתב שם דכל המקדש על תנאי יכול אחרי זמן לבטל התנאי אפילו בינו לבינה שלא בפני עדים כו' לפיכך המקדש על תנאי ובעל סתם או כנס סתם כו' ובשו"ע ובטור סי' ל"ח סעיף ל"ה הביא שם כל לשון הרמב"ם בזה: והמגיד שם הלכה ך"ג כתב וז"ל יצא