גליא מסכת חלק א מח

תנאי ולא לעקור הסכמה ראשונה שהמוכר לא פירש מידי וגמר והקנה וכמו כן בעובדא דמכר בלא אחריות אנו אומרין שאמירות המוכר אינו מקושר ודומה לאמירות הלוקח אלא מפרשינן שאומר זאת על דעתו לפיטומי מילי ולא לעקור הסכמה ראשונ' והלא תראה שהט"ז כ' בס"ק ז' דגירסת הרמב"ם הוא כגירסת הרי"ף דלא גרס שם ס"ו ע"א טעמא דא"ל מדעתי הא לא אמר מדעתי לא אמרינ' פטומי מילי אלא גרס הא לא אמר מדעתי לא ותו לא מידי וכן הוא ברי"ף ע"ש ולפי פירושינו ג"כ ע"כ להרמב"ם צריכין לומר כן דהתם לא שייך כלל ענין פטומי מילי אלא עיקר הענין שאמירות לוקח איקבע בדעת המוכר כנ"ל באורך: ויסוד פי' הזה שפירשנו במה דאמר רבא סיפא דא"ל מדעתו נכון מאוד ע"פ דיוקא דלישנא מה שנראה לשארי פירושים של המפרשים אינו מדוקדק כ"כ דרש"י פירש מדעתו אם ארצה ורישא איירי בע"כ קשה דהל"ל סיפא דא"ל אם ארצה וכן הוא לשון הגמ' כתובות ע"ט ע"א ע"ש שיכתוב מהיום ולכשארצה ע"ש ברש"י שזהו היפוך לישנא דע"כ בכל מקום אפשר דהרא"ש רצה לתקן דיקדוק זה וע"ש שפיר' מדעתו היינו אם לא תשתנה דעתי עלי בזמן ההוא מדעתי שיש לי עתה ע"ש שדוחה פירש"י וכ' שאין זה קרוי תנאי כלל ואינו דומה לרישא אבל פירושו ניחא קצת כלומר שדעתו כעת להחזיר אך מתנה אם תשתנה דעתו ועדיין עיקר האי עניינא חסר מהספר שהפירוש מאריך יותר מהמפורש בתלמוד גם מה שאמר רבא מדעתיה ומסקינן כמו שאמר מדעתו ג"כ קשה לענין מאי קאמר האי דמיון כלל וסתמא הל"ל דאמירות לוקח הואיל וזהו טובת מוכר הוה רק פיטומי מילי ואין בו קביעות חובה כלל כמו דאמר לקמן האי לישנא דפיטומי מילי ולרש"י וכל המפרשים מה"ט אינו מועיל אמירת לוקח דהוה פיטומי מילי שאומר רק אם ארצה ולא בחיובא א"כ אמאי מחלק תלמודא בלישנאי דכאן אמר נעשה כמו שאמר מרצונו וכאן אמר פיטומי מילי. אבל לפי יסוד פירושינו מדוייק מאוד האי לישנא דקאמר סיפא דא"ל מדעתיה כלומר שקובע האי עניינא לא ע"פ דעת המוכר משום שאם היה ענין הזה איקבע מצדו ודעתו של מוכר היה מגרע את כח המכירה והיינו אומרים שלא גמר והקנה כלל אבל כשאומר ענין הזה לוקח קובע הענין ע"פ דעתו שאין בדעתו לעקור או לגרוע את עיקרו של המקח אלא מיסוד תנאי קובע אמירתו והמקח יקיים בתוקפו כמו שהמוכר גמר ומקנה בכל אנפי מדלא פירש המוכר ומה דמסיק נעשה כמו שא"ל מדעתיה אתמר מדויק נמי מאוד לפי פירוש הנ"ל וכמו שהארכנו דה"ק דהואיל ולוקח אומר זה ולא המוכר מסתמא על דעתו קובע האמירה ולא כמו שהיה נאמר מדעתו של מוכר דעוקר את עיקר תוקף המכירה כנ"ל. וע"פ פירש זה קרוב יותר לתרץ מה שהקשה התו' ד"ה לכשיהיו כו' מ"ט פליג כאן ר' יהודה ובמשכנתא בלא נכייתא מודה דאסור דלכאורה דמיין אהדדי דבין כאן ובין כאן יכול בעל השדה לפדות תמיד והוכרח לתרץ דגבי משכנתא אף יורשיו יכולין לפדות אבל כאן הוא יכול לפדות ולא יורשיו דהחזירם לי קאמר ולא ליורשי ע"ש ובאמת יש פלוגתא בזה גיטין דף ע"ד ע"ש ועוד סוגיא דמגילה לא מתרצי בזה דהתם אף יורשי מוכר פודין ע"ש. אולם לפירושנו יש הפרש גדול וניכר מאוד בין משכנתא לזה דגבי משכנתא יכול ללוות להשיג זוזי מאחר ולפדות ואף אם ירצה יכול לקבל דמיהן של השדה מאחרים ולסלק לבעל המשכון ובפרט אם יתייקרו שדות אבל כאן שקובעים התנאי דווקא לכשיהיה לי מעות אז אחזור מהמקח הוה האי דינא כאמור בערכין דף ל' בשדה אחוזה ובתי ערי חומה שאין לוה וגואל ע"ש אלא דווקא כשהשיגה ידו כדי גאולתו מעותיו דווקא ולא שישיג מאחרים ופשיטא שאין יכולת בידו למכור קרקע זאת לאחרים ולקבל הפירעון לסלק לידו ולכן שפיר אליבא דר' יהודה דמתיר צד א' בריבית מתיר כאן משום דקרוב לומר שלא יבוא לידי עקירות המכר והמכר ישאר לעולם דמי יודע אם יעשיר איש המוכר כמו שהבאתי לעיל מגיטין דף ל' חברך התעשר אל תאשר ע"ש: והשתא ניחא דבסוגיא דמכירות בתי ערי חומה דמדמה תלמודא ערכין דף ל"א להאי עניינא דאליבא דרבנן משמע שם דהוה ריבית גמורה אלא שהתורה התירתו ע"ש וע"ש בתו' דהקשה שם מאי שנא ממשכנתא בלא נכייתא דאיכ' מ"ד דלא הוה רק א"ר ע"ש. ולפי ביאורינו שביארנו בשיט' הרמב"ם דבהאי עניינא דלכשיהיו לי מעות מוכח דלא גמר והקנה מעיקרו ודומה לאסמכתא ניחא דהוה ר"ק לד"ה וכמו שביאר הרמב"ם פ' ו' ממכירה הלכה ז' דאסמכתא גרע טובא ממשכנתא ע"ש וגבי בתי ערי חומה נמי אפשר דהמוכר לא גמר ומקני לעולם דיודע דכשיהיו לו מעות יגאל מהלוקח ואינו מוכר אלא משום דזוזי אונסו אף שבכל מקום אמרינן שצריך לפרש דאם לא פירש ע"כ גמר ומקני אבל גבי בתי ערי חומה אפילו לא פירש כמפרש דמי וניחא נמי דר' יהודה פליג שם ומתיר משו"צד א' בריבי' דהואיל ואינו יכול לגאול אלא ממעות עצמו דווקא ולא ללות מאחרים א"כ קרוב מאוד שישאר המכר לעולם ונראה פשוט דאף בזבין ולא איצטרך לזוזי דמבואר בסימן קע"ד סעיף ז' דאסור ללוקח לאכול פירות משעה שנולד הספק כמבואר בט"ז שם וסמ"ע סי' ר"ז ס"ק ח' ע"ש ולר' יהודה ודאי דגם התם מותר מהאי ספק דיש צד א' שלא יבוא לידי ריבית וגם בסוגיא דמגילה דף ך"ו ע"ב דאי' שם אין מוכרין ביהכ"נ אלא על תנאי כשירצו יחזירו מסיק שם בגמרא דיש צד א' בריבית ג"כ נראה דהאי עניינא דומה לבתי ערי חומה דודאי אין ציבור מוכרין אלא ע"י דדחיק לזוזי ואחרי דאומרין בפירוש דכשיהיו להם מעות יוחזר להם ובודאי ציבור לאו בני הלואה ובני מסחור נינהו ומסתמא לא יפדו בחזרה אלא כשיהיה להם איזה הכנסה מעות עצמם ודומה ממש להאי עניינא דסוגיא האמורא בברייתא דמוכר אמר כשיהיו לי מעות דביארנו טעמא דהאי ברייתא באריכות ובתי ערי חומה נמי דכוותיה הוא אף שלא פירש מוכר מידי גבי בתי ערי חומה מ"מ הואיל ודינא הכי דומה כמו שפירש וכבר מבואר בריש סימן קע"ד דאפילו במקום שיש מנהג בעיר דכל מוכר כשיש לו מעות אח"כ מקבל המקח בחזרה דומה כמו שפירש ואסור ללוקח לאכול פירות ע"ש. ואפשר דעיקר ראיות השו"ע בזה מבתי ערי חומה דאף שלא פירש כמו שפירש דמי והכ"נ במקום מנהג כפירש דמי: ובחקירה זו עלה בידי לתרץ קושיא עצומה שמצאתי לחקור על האי ברייתא דאיתא שם דכשאמר להתנות כשיהיה לי מעות אסור דהנה בהל' קדושין סימן ל"ח מבואר ד' דברים דבעינן בענין תנאי וע"ש בטור דרמב"ם וכל גדולי פוסקים מסקי דבין בממון ובין באיסורין בעינן כל הנהו עניינים ובסעיף ד' מבואר שם ברמ"א דיש מוסיפין ענין חמישי שצריך להיות גבי תנאי והוא שיהיה התנאי ומעשה בדבר אחד וע"ש באריכות בב"ש ס"ק ז' שני פירושים על האי עניינא דתנאי ומעשה בדבר א' דיש מפרש דווקא היכא שהתנאי סותר לגמרי המעשה ויש מי שפירש דאף שאינו סותר לגמרי ואפשר לקיים המעשה רק שסותר אח"כ ג"כ התנאי בטל והמעשה קיים. ודעת הרא"ש פ' יש נוחלין סימן ל"ח דרבא דאמר גבי אתרוג דמהני מתנה ע"מ להחזיר דווקא כשהחזיר משום דרבא פליג על רב אדא בר אהבא ולא מצריך להאי כלל דתנאי ומעשה בדבר א' ע"ש והתו' גיטין דף ע"ה ע"ב מפרשים דרבא דאמר גבי אתרוג החזירו יצא לא פליג על האי כללא דתנאי ומעשה בדבר א' אלא דפירש דתנאי ומעשה בד"א הוא דווקא היכא שסותר המעשה ע"ש ובפרק יש נוחלין דף קל"ז ע"ב כתבו שם התו' שני הסברות ע"ש עוד כתבו תירוץ ג' דרבנן פליגי בזה אר"מ ע"ש והנה רש"י בגיטין ע"ה ע"א מפרש דלא בעי שיהי' סותר ע"ש ועיין בביאורי הגאון לסי' ל"ח ס"ק ה' ועוד דעת רש"י דלא פליגי ר"מ עם רבנן רק בתנאי כפול ע"ש בתו' בגיטין ע"ה ע"א ד"ה לאפוקי ע"ש וא"כ לשיטות רש"י אין לנו רק תירוץ א' משלשה תירוצים המבוארי' בתו' דפ' י"נ קל"ז ע"ב והוא תירוץ הרא"ש שם דרבא לשיטתו דפליג על ר' אדא בר אהבא בהאי כללא אבל לרב אדא באמת אפילו לא החזירו יצא משום דתנאי בטל והמעשה קיים הואיל וזה נקרא תנאי ומעשה בדבר אחד. ומעתה תקשה לן טובא לשיטות רש"י הנ"ל איך איתא בברייתא דכשמתנה המוכר לכשיהיה לי מעות אחזיר אסור אמאי אסר נימא דהתנאי בטל ומעשה קיים ועיין במל"מ פ' י"א ממכירה ע"ש הטיב באמת על הרמב"ם לא קשה דפסק כרבא ולא כרב אדא אבל על רב אדא בר אהבא עצמו קשה איך יפרש מה דאיתא דכשמתנה מוכר אסור אמאי אסור נימא דהתנאי בטל ואין צריך לקיימו כלל וממילא מותר לאכול פירות אולם לפי עיקר שיסדנו דטעמא דאיסורא כשאומר מוכר לאו משום דמוכרח להחזיר בע"כ אלא משום דלא גמר והקנה כמו שהארכנו א"כ ניחא דלא משורש תנאי קאתינא ומשו"ה ניחא דלא צריכי לענייני הנצרכים גבי שורש תנאי וא"כ ניחא לר' אדא פשוט בסיפא דמותר דבסיפא דקביעות תנאי הוא ממילא התנאי בטל ומעשה קיים רק רבא לשיטתו קאי דפליג על רב אדא והתנאי קיים הוצרך לפרש דסיפא מדעתיה כנ"ל: ובהיות שעסקינו לדמות האי סוגיא דלכשיהיה לי מעות להאי סוגיא דזבין ולא איצטריכי ליה לזוזי ע"כ אמרתי לבאר מה שנתחדש לי אשר לא חקרו האחרונים על מכונו דהנה בעל חות דעת קע"ד ס"ק ו' חקר על מה דמבואר דזבין ולא איצטרכי לזוזי או זבין אדעתא למיסק לא"י ולא סליק דהדרי זביני וא"א ללוקח למיכל פירות וכ' בעל ח"ד אף דמבואר בח"מ סי' רמ"ו סעי' י"ז דאין צריך לשלם הפירות דווקא במתנה אבל במכר כיון דנתחייב להחזיר המעות והמעות הוה כהלואה גביה הוה הפירות כריבית לכן אסור עכ"ל ולדעתי לא מן השם הוא זה דלדבריו אם עדיין לא סילק הלוקח המעות היה מותר האכילת פירות דלא היה כאן ריבית וכעין זה הקשה הסמ"ע על עיר שושן סי' רל"ב ס"ק ל"ג בענין חזרה ממום במקח ע"ש אבל הענין הוא פשוט דאמרי' בגמרא הדרא זביני א"כ המקח נתבטל מעיקרו ומגיע כל הפירות להמוכר ועיין ברמב"ם ושו"ע סי' ר"ז סעיף ג' שכ' על זה הרי זה כמוכר על תנאי ע"ש אף שבאמ' האי עניינא לא משורש תנאי קאתינא עלה אלא משום דלא גמר והקנה מעיקרו מ"מ כתב הרי זה כמוכר על תנאי ולא כ' הרי זה מוכר על תנאי דמ"מ לענין זה הוא דומה לתנאי כמו גבי תנאי אם אינו מקיים חוזר מעיקרו והכ"נ דכוותיה: והנה ראיתי בסמ"ע רמ"ו ס"ק כ"ג בטעמא דמילתא דאף דעיקר המתנה מתבטלת וחוזרת הקרקע לבעליהן מ"מ אין המקבל מחזיר הפירות דלא אמרו דצריך להחזיר הפירות אלא כשהנתינה הי' בטעות ונתחרט למפרע על הנתינה אבל כאן לא נתחרט ואדרב' כל זמן שלא עמד מחליו או שלא בא בנו ניחא ליה שיהיה נכסיו ביד אחר ויאכל הפירות עכ"ל וראיתי בפרישה סעיף י"ז מאריך בזה וכ' לפרש כך דברי המגיד זה פשוט כל זמן שאין המתנה בטעות שתהא בטלה מעיקרו וראיה שהביא רמב"ם ראייתו מנותן בפירוש על מנת להחזיר ולא עדיף סתמא מפירושו עכ"ל המגיד וכ' הפרישה עליו וז"ל דעל כל הני דמני לעיל קאי הן בשמע שמת בנו או שטר מברחתא או מתנה מפני שצריך לברוח ומסתמא בכל הני ניחא ליה שיהיה ביד המקבל כו' כמו שביאר בסמ"ע אבל בלח"מ פ' ו' מזכיה ומתנה ראיתי שם שבאמת דעתו לחלק דדווקא בשטר מברחתא דעתו היה שתהא מתנה עכ"פ עד שתתגרש או עד שימות בעלה וכן במי שצריך לברוח משו"ה אינו מחזיר הפירות דלא הוה מתנה בטעות והוה עכ"פ מתנה לזמן אבל בשמע שבנו קיים ממילא הוה מתנה מחמת טעות מעיקרו ואז הפירות חוזרים עכ"ל הלח"מ ובלי ספק אצלי שהלח"מ מפרש כך דברי המגיד וזהו כוונות המגיד האמיתית ושלא כדעת הסמ"ע דמפרשי דעל כל מילי קאי דזה ודאי גבי נמצא בנו קיים בשעת מתנה היה בטעות דווקא במברחתא או שהיה צריך לברוח מפני איזה סיבה ואח"כ נתחדש ונולד הדבר שא"צ לזה שייך שפיר האי סברא שכ' הסמ"ע דבשעת מעשה ניחא ליה במתנה שנותן לו וזה ברור ובגמרא דכתובות צ"ז ע"א איתא סתמא זבין ולא איצטריך לזוזי הדרא זביני משמע דלא משום עסק