גליא מסכת חלק א מז

זה כשאומר המוכר אבל כשמוכר לא הודיע זאת בשעת מכר מוכח שמתרצה להיות גומר ומקנה בכל ענין רק שלוקח עושה ענין זה לתנאי ואומר למוכר אם לא יעלה ילך למיסק לא"י אחזיר לך המקח על תנאי זה אני קונה ממך זה ודאי צריך להיות תנאי כפול כמו כל דיני תנאים כה"ג ממש נראה בהאי ענינא דהאי סוגיא כשאמר מוכר לכשיהיו לי מעות דביארנו דלא גמר ומקני ואינו עושה המכר רק מחמת אונסא ודוחקא דזוזי ולא מיסוד תנאי הוה בפשיטות דלא צריך לכפול דבריו כמו כל מוסר מודעה על אונס מכירה אולם כשהמוכר מוכר סתם ממילא הוא גמר ומקני בכל ענין רק שהלוקח קובע ענין זה ומתנה עמו לכשיהיו לו מעות יחזיר המקח ויקבל דמים. א"כ מיסוד תנאי הוה האי עניינא בפשיטות צריך להיות תנאי כפול ואז התנאי קיים ואם לאו המעשה קיים והתנאי בטל. וברמב"ם מפורש כמו שהובא בסעיף ז' בשאמר לוקח תנאי קיים כו' מסתמא היה שם כל דיני תנאי או שכפל דבריו או שאמר על מנת דמהני נמי להרמב"ם כמבואר בפרק ג' מזכיה עיין שם: נחזור עוד לביאור יסוד שיטות הרמב"ם בזה ועיקר שיטתו דמה שקובע לוקח הענין בדרך תנאי אף שמחוייב בע"כ לקיים דבר התנאי ולהחזיר המקח ליד המוכר כשיהיה לו מעות זה הענין אינו מגרע את תוקף המכירה הואיל ועכ"פ המוכר גמר והקנה את המקח סתמא דדווקא כשהמוכר אומר כך נמצא שלא גמר ומקנה את גוף קביעות המקח ולא קנה הלוקח אבל כשמוכר מוכר סתם ממילא גמר ומקנה ומה שאומר הלוקח מדעתו כך אין כונתו בוודאי לגרע כח המכר אלא על ענין תנאי כוונתו וזה הפירוש הנכון והאמיתי מה דאמר רבא סיפא דא"ל מדעתו כלומר שאין ענין נעשה ואיקבע מדעת המוכר עד שנאמר שלא גמר והקנה אלא המוכר לא אמר מידי וממילא גמר והקנה רק דבסיפא לוקח אומר כך מדעתו ממילא ודאי מקביעות תנאי הוא אצלו וזהו דדייק הרמב"ם כמבואר בסעיף ז' מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו כו' כלומר הואיל ולא נעשה הענין מדעת מוכר אלא מדעת לוקח לכן בפשיטות שהמקח קיים וזהו דקמסיים הרמב"ם שהרי מדעתו חייב עצמו כו' והמחבר שינה וכ' שהרי מעצמו חייב את עצמו ע"ש הוא מחמת שלא עמד על עיק' טעמו ודעתו בזה וכן הוא לשון רמב"ם בה' מכירה אבל אם אמר לו הלוקח מדעתו כשיהיה כו' משמע ומפורש דעיקר ההפרש הוא בין אם נעשה ענין זה מן המוכר שמוכח שאין דעתו להקנאה מעיקרא מה שאין כן כשלוקח אומר זה מדעתו נעשה הענין בדרך תנאי ולא נעשה מזה עקירות מקח כמו אצל מוכר שלא נעשה זה תנאי אלא עקירות מקח והנה אף שנעשה עכ"פ אופן המכירה שלזמן ומועד שיהיה מעות אצל המוכר ויורחב גבולו יוחזר המקח לידו לא חיישינן לזה כל זמן שלא איקבע אופן זה מצד המוכר אלא מדעת הלוקח. ומאי דשקיל וטרי רב אשי עם אמימר (דף ס"ו ע"א) נראה דהענין הוא כך דרב אשי הוה סבר דרבא מצריך להלוקח לפרש ולומר כשקובע ענין התנאי הזה מדעתי אני קובע זה. ומה שאמר רבא סיפא דא"ל מדעתיה היינו שאומר לוקח לשון הזה בשעת התנאי מדעתי אני קובע זאת ולא מדעתך אבל אם לא אמר כך בלשון הזה להמוכר בשעת קביעות התנאי אלא עושה אופן התנאי סתמא אפשר דהוה כמו שהתיה המוכר אופן זה דהואיל ולא פירש לוקח שעושה זאת דווקא על דעתו ולא על דעת המוכר אמרינן מה שאומר הלוקח בשעת מכר עם המוכר ממילא דומה כמו שהיה אומר זאת המוכר וא"כ המוכר לא גמר ומקנה רק מפני דוחקא דמעות וכה"ג אמרינן לקמן גבי גט שכ"מ דאף שהאשה אינה יכולה לקבוע תנאי בגט מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קגמיר ויהיב ע"ש דהי' ה"א דאמירות אשה מועיל כמו שהיה אומר בעל ואמימר מסיק דלאו הכי דמה שאמר רבא סיפא דא"ל מדעתיה אין כוונת רבא דווקא שיאמר הלוקח בפיו ולשונו כך אלא כל שלא קבע תנאי ואופן הזה המוכר אלא מכר סתם ולא פירש מידי ממילא הוא גמר ומקני מדעת שלימה ומה שאומר אופן הזה הלוקח הוא מדעתו וכל מה שנעשה מדעת לוקח אינו מגרע כח המכירה אלא בקביעות תנאי איקבע דודאי אין דעתו להפסיד בזה את קביעות המכירה רק לקבוע חצאי. וזהו דאמרינן שם אמר אמימר לרב אשי נעשה כמי שא"ל מדעתיה אתמר כלומר אף שלא פירש שאומר זאת מדעתו ולא מדעת המוכר אמרינן הואיל ומוכר לא פירש אלא מכר סתם מה שאמר הלוקח אופן זה על דעתו הוא שודאי שאין דעתו לגרע המכירה אלא לחזק המכירה והענין שאומר יהיה בדרך תנאי ומה שאמר רבא סיפא דא"ל מדעתו כוונתו הוא כל שאומר לוקח ולא מוכר מסתמא ודאי על דעתו הוא אמר שלא מגרע עיקר תקפו של המקח ולא על דעת המוכר: ועתה אבאר כל ענין שקלא וטריא שמבואר שם בין רב אשי עם אמימר ובאיזה דמיון נדמה והושווה להם האי עניינא דאמר לוקח כשיהיו לך מעות להאי ענין דהאי עובדא דזבין בלא אחריות והוה עציב ואמר מוכר מגבינא לך משופרי כו'. ויבואר זאת ע"פ מה שהביא הטור ריש סי' ר"ז דדעת הרמב"ם שלא לחלק בענייני תנאים אם התנה מוכר או לוקח בין שנראה תנאי זה הוא טובת לוקח ומוכר קובע אותו או איפכא שנראה טובת מוכר ולוקח קובע אותו משום דבכל עיקרי ענייני תנאי' ע"פ רוב א"א לעמוד על סוף מעשן בתחילת מחשבה איך יעלה הענין יותר לטוב ובפרט בהאי דאמור לוקח והתנה כשיהי' לך מעות אחזיר וכמבואר ברמב"ם שאומר לו הביאם אלי המעות יכול להיות שלפעמים הוא טובתו של לוקח יותר מן המוכר היינו אם יוזלו קרקעות באותו זמן שיהיה מעות אצל המוכר וכפי הנראה אחרי שיש מעשה קיום הכרחי לתנאי זה בפשיטות ביד לוקח לכופו באותו זמן שיקבל בחזרה השדה ויתן לו המעות וכעת שדות ביוקר מאוד ונותן הלוקח במקח הגבוה מחמת שצריך לו כעת ומצפה לאיזה זמן שיהי' מעות ביד מוכר ושדות יוזלו לפיכך נראה דעיקר ענין ההפרש בין אמירות מוכר או לוקח הוא ע"פ מה שביארנו למעלה דכשהמוכר אומר כך ממילא לא גמר ומקנה ולא תנאי הוא משא"כ אי לא הוה רק תנאה ולא מגרע המכיר' וגבי ההיא עובדא דמבואר שם שקבעו עסק המקח דווקא בלא אחריות אף דמסתמא רצה הלוקח דווקא אחריות אך לא רצה למכור אם לא בלא אחריות והיה מוכרח לוקח להסכים על זה רק שעדיין לא נגמר המקח על גמרו בשלימו' ולכן אם חוזר הלוקח מהסכמתו הראשונ' והיה אומר שרוצ' דוקא אחריות ומחמת שעדיין קודם כל הגמר כמו שביאר תוספות ע"ש היה קיום למאמרו בהכרח לתנאי גמור רק שמוכר הוא שאמר זאת קודם גמר המקח ראוי לפרש ולומר שלא בא לסתור קביעות מעמד הסכמה ראשונה שנעשה לטובתו בלא אחריות אלא כוונות דבריו הוא מחמת שחזי דקעציב רצה לנחמו בתנחומין הבל פיו בפיטומי מילי בעלמא דבשלמא בתחילת מעשה המקח בודאי אף שלוקח הוא דקמתני טובת מוכר אמרי' מסתמא יודע שלא סגי בלא"ה אבל כאן דמסתמא כבר התווכחו עבור האחריות ונצח המוכר דווקא בלא אחריות והוכרח לוקח להסכים א"כ בפשיטות אם היה אומר כך לוקח היינו אומרין שחוזר מהסכמתו ובדוקא אינו רוצה לגמור בלא אחריות דאצלו לא שייך פטומי מילי משא"כ כשמוכר אומר זאת יותר נוטין לנו באומד דעת שלא אמר זאת בדווקא דמה לחוש לסתור הסכמה ראשונה משום טובת לוקח אלא לפטומי מילי בעלמא כוונתו: עכ"פ מצינו שיש חילוק בין אמירות מוכר ובין אמירות לוקח ולא אמרי' אף שמוכר אומר ולא לוקח יהיה תוקף לענין זה כמו אם היה אומר לוקח וזה ודאי אם היה אומר כך הלוקח היה דבריו בהכרח לחזור מהסכמתו תחילה ורב אשי דהוה ס"ד לפרש כוונת רבא במה דאמר סיפא דא"ל מדעתיה היינו דמפרש ואמר שאני אומר זאת מדעתי ולא מדעתך הא אם לא פי' מפורש כך אלא הוה מתנה ואומר לכשיהיה לך מעות אחזיר לך היינו אומרים שאמירתו דומה כמו שהיה אומר זאת המוכר אחרי שאומר בפניו של המוכר ממילא קובע דבריו בדעתו ודיבורו של המוכר. וכמו שהיה ה"א לקמן גבי גט שכ"מ דתנאי שאומרת אשה תועיל ע"ש והיינו אומרים שממילא המוכר לא גמר והקנה אלא משום דוחקא דמעות אף שראינו שהסכים מתחילה על המכירה ולא פירש אלא מכר סתם וממילא גמר והקנה מ"מ האי אמירה של הלוקח מתחזק בדעת המוכר ודומה כמו שהיה אומר בעצמו כך ולכן אף שמתחילה לא פירש כלל וע"כ גמר והקנה השתא כששומע דבר זה מהלוקח ממילא המוכר הוא חוזר מהסכמתו ראשונה ואינו גומר ומקנה וכה"ג גבי מוכר על דעת לעלות לא"י אף שלא היה פירש המוכר דמפורש בתוספות ריש פ' השולח דגמר והקנה אף שלא יעלה לא"י אבל אם היה לוקח אומר לו אחרי שהסכים המוכר סתם הי' אומר לוקח כשלא תעלה לא"י אחזיר לך הקרקע היה מועיל לבטל המקח ולא היינו אומרים זה על קביעות תנאי אלא היינו אומרי' שדומה כמו שהיה אומר מוכר: ולפיכך הוקשה לרב אשי מ"ט בהאי דנעשה הסכמה תחילה בלא אחריות אמרינן שדווקא אם היה הלוקח אומר שחוזר מהסכמה ראשונה היה עוקר קביעה ראשונ' והיה נגמר על אחריות אבל מה שאומר המוכר אינו דומה לאמירת לוקח ואנו אומרים שאין חזרה מהסכמה ראשונה ומפרשינן דיבורו לפיטומי מילי בעלמא וא"כ קשה למאי מצריך רבא שיפרש הלוקח ויאמר על דעתי אני אומר זאת ולא על דעתו של מוכר בכדי שיהיה ידוע שאמירתו על ענין תנאי דווקא דמשמע אם לא היה מפרש בפירוש לומר שעל דעתי אני אומר זאת אלא היה סתמא היינו אומרים שאמירתו דומה כמו שהיה אומר' מוכר וממילא לא הוה הענין דרך תנאי אלא המוכר הוא חוזר מהסכמתו ראשונ' שאגב דוחקא דמעות גמר והקנה וכעת הוא חוזר ואינו גומר ומקני וע"ז משני אמימר לר' אשי דבאמת האי ענינא דרבא דומה ממש להאי עניינא דבין הכא ובין הכא יש לנו לומר הפרש בין מוכר ללוקח ואף בסוגיא דרבא כשהמוכר לא אמר מידי והסכים למכור סתמא ממילא אמרינן דגמר והקנה ומה שאומר לוקח אינו עוקר בזה הסכמתו של מוכר שמכר סתמא דאם היה מוכר רוצה להחזיר היה לו בעצמו לחזור ומפרשינן אמירתו של לוקח על עסק תנאי כמו שאמרנו בביאורינו למעלה ומה שאמר רבא סיפא דא"ל מדעתיה אין כוונות רבא שצריך הלוקח לפרש כך בלשונו תיבה זאת אלא אנן הוא דמפרשינן דמה שאומר הלוקח הוא נעשה כמו דמפרש ואומר שעסק הזה מדעתו שהוא ענין תנאי ולא מדעתיך שמגרע כח ההקנא' אלא מדעתי קובע אני אמירה זאת אשר לתנאי יהיה נחשב ובפרט לפי המבואר ומפורש ברמב"ם ובשו"ע סעיף ד' שהמוכר גילה דעתו שמוכר סתם וממילא גמר ומקנה לכן מה שאומר ענין זה הלוקח אמרינן לפרש שע"ד תנאי כוונתו ודעתו של מוכר כדקאי קאי משום דאמירות לוקח אינו עיקר את דעתו שהסכים מעיקרא אף שהמוכר בעצמו הי' אומר כך בגמר קניתו אף שלא פירש מתחילה היה מועיל לומר שלא גמר והקנה אף שלא זכר בתחילת קניה כמו כן ענין לעלות לא"י בודאי אף שלא פירש מוכר בתחילת המכר וזכר בשעת גמר המכר מועיל אבל מה שאמר ענין זה הלוקח אינו דומה כמו שאומר מוכר ואמרינן שמסתמא המוכר אינו חוזר מהסכמתו ראשונה וגמר ומקנה סתמא ואמירות הלוקח הוא מסתמא על דעתו שהוא על קביעות תנאי ולא לעקור הסכמות מוכר שנעשה מתחילה בזה וא"כ דומה ממש לההוא עובדא שנעשה הסכמה על מכירה בלא אחריו' מתחילה וקודם גמר המכר אילו היה חוזר הלוקח לקבוע דבריו שרוצה דווקא באחריות בפשיטות היה מועיל רק שאנו רואין שלוקח אינו חוזר מדעתו רק שמוכר אמר זאת יש לנו לומר שאמירתו של מוכר אינו דומה לאמירות לוקח ואינו נקבע חזרות דעת לוקח מאמירת מוכר ואמירת מוכר מפרשינן שלא בא לעקור הסכמה ראשונה אלא אמרי' שהסכמה ראשונה כדקאי קאי ומה שאמר מוכר מפרשינן לפטומי מילי הוא. וממילא דומה ממש הנהו תרי עניינא להדדי דגבי ענין כשיהיה לך מעות אמרינן שאמירות לוקח אינו מקושר להיות נחשב ודומה כפי שהיה אומר זאת המוכר שמגרע הסכמה ראשונה ואינו גמר ומקנה כלל אלא אמירות הלוקח כוונתו הוא על דעתו היינו שיהיה הענין ע"ד קביעות