גליא מסכת חלק א מו

המוכר להשליח אי הוה ליה זוזי מהדרא לה נהלי השיב שליח את ונוולא אחי דשמה דההיא איתתא הוה נוולא אמר השליח שמסתמא תתפשר אתה עמה שהיא קרובתך ומסקינן כל את ונוולא אחי סמכה דעתיה ולא גמר ומקני ע"ש ולכאורה הל"ל וגמר ומקני ע"פ תנאי הזה אולם לדברינו מבואר בדיקדוק דהתם לא היה הלוקח בעצמו רק שלוחו והמוכר שאל לשליח והודיע לו שדעתו לקנין זה רק משום אונסא דמעות וכשיהיה לו מעות יוחזר לו. ואם היה משיב לו השליח ודאי לא מתרצה הלוקח לזה ואעפ"כ היה האי מוכר גומר המקח היה לו הדין כמו כל מוכרים אף דזוזי אונסים להן מ"מ גמר ומקני ע"פ אונסא דנפשיה אך האי שליח לא השיב בהחלט לא הן ולא לאו ואמר לו סתמא את ונוולא אחי ואי נימא שלא היה סמיכה בדברים הללו ולא סמכא דעתיה של מוכר שלוקח יסכים לזה ממילא ע"כ היה מהצורך לנו לומר דהאי מוכר אף דזוזי אנסו למכירה מ"מ מחמת אנסו גמר ומקני בהחלט לכן מסיק תלמודא דהאי לישנא שאמר השליח את ונוולא אחי ע"ז סמכה דעתו של המוכר כי מסתמא תתרצה לאופן זה וממילא לא גמר ומקני את מקח הזה בהחלט וא"כ מפורש דכל שאומר מוכר לכשיהיה לי מעות יש לו דינא דזבין ולא איצטריך לזוזי דלא גמר ומקני כלל את המקח ואף מחילה לא שייכא בזה כמו שביארנו בענין לא איצטרך לזוזי ולכן בפשיטות אסור ללוקח לאכול פירות הואיל ולא גמר ומקני רק משום אונסא דזוזי ויש לו דין דכל מוכר באונסא דאחרינא כשמוכר מוסר מודעא לא קנה ליקח כלל והאי נמי מודעה עשה שהודיע זאת ללוקח עצמו וממילא פשיטא דאסור ללוקח לאכול פירות כמו שכתב הרמב"ם בה' מכירה ועיקר טעמא דאסור הוא כמו שביאר טעמו של דבר בה' מלוה שם דבענין מכירה כזו לא קנה כלל הלוקח ולא משום דמוכרח להחזיר לו כמו שכ' השו"ע דזה לא מגרע כוחו של לוקח אם נעשה הדבר דרך תנאה. וכמבואר בסעיף ה' התנה על לוקח כו' יקיים כמו שהתנה והמקח קים משום דהתם בעניינא תנאה איירינן אבל כאן בגמרא אמר סתמא מכר שדה ואמר כו' ולא נקט והתנה וכן הוא לשין רמב"ם בה' מלוה ע"ש ואף שבה' מכירה תפס לשון התנה אף בזה סירכא דלישנא נקטי' אבל באמת אין יסוד ושורש הדבר מיסוד תנאי אלא מיסוד דלא גמר והקנה כלל בהחלט מעיקרו וכמו בזבין ולא איצטרך לזוזי דמשעה שנולד ספק אסור לאכול פירות כמו כן כאן אסור ללוקח לאכול פירות הואיל ולא גמר והקנה בהחלט ותמיד בספיקא קאי שמא היום או למחר יורחב גבולו למעות. וניחא מאוד דקאמר תלמודא סתמא לכשיהיה לי מעות ולא קאמר כשאתן לך מעות כמו דנקט הרמב"ם והובא שם סעיף ה' משום דהתם בתנאי קאיירי אבל כאן אמר שאינו גמר ומקני רק משום דוחקא דמעות ותיכף כשלא יהיה עליו הדוחקא אינו גמר ומקני כו' ואינו תולה הדבר בחזרת מעות אלא בהעברת אונסא דזוזי מעליו כמו שביארנו: ועתה לא קשה מה שחקרתי להקשות לפי דברי ש"ך ריש סי' קע"ד דלהני פוסקים דאפילו משכנתא בלא נכייתא לא הוה רק אבק ריבית הכא ג"כ לא הוה רק א"ר לכן הקשתי לדברי הרמב"ם דהואיל ומבואר דעתו פ' ו' ממכירה כדעת רש"י דבית שפיר הוה ר"ק אבל שדה לאהוה רק אבק ריבית ע"ש הלכה ז' ובגמרא וברמב"ם מבואר מכר לו בית מכר לו שדה ועל שניהם קמסיים דהוה ר"ק ע"ש: אבל לפי המבואר ניחא דהנה מבואר שם עוד בה' ז' וז"ל וכן אין המשכנא דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו. והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו ובזה יראה מהגמרא שהמשכונא א"ר ואין לך להעמיד אלא בממשכן שדהו כו' ע"ש עכ"פ מבואר באר הטיב דדווקא גבי משכן מחלק בין שדה לבית ודעתו דבשדה הואיל וגמר והקנהו ואין פירותיו מצויין לא הוה רק א"ר אבל גבי אסמכתא אפילו בשדה ר"ק משום דלא קנה מעיקרו והכ"נ בהאי עניינא דאומר כשיהיה לי מעות דפסק הרמב"ם לא קנה כלל וכמו שביארנו טעמא דמילתא דלא גמר ומקנה מחמת אונסא דזוזי כמו שארי מוכרים דגמרי ומקני מחמת אונסא דנפשייהו ובפשיטא דלאסמכתא דמינן הא מילתא דהתם לא קנה והכא לא קנה ממילא הוה רבית קציצה. ובזה ניחא דדייק ונקט בגמרא מכר לו בית מכר לו שדה לכאורה אריכות הוא אבל לדברינו ניחא דבא להשמיענו דבזה שניהם בחד דינא מתדנא ואין לחלק בין בית בין שדה כבמשכנתא: ועפי"ז ניחא מאוד מה דאיתא בסעיף ז' דהוא לשון הרמב"ם ממכירה דמחלק בין לוקח למוכר והוא ע"פ מה דאיתא בגמרא לכשיהיה לך מעות אחזיר לך קרקע זו וזהו לשין סעיף ז' מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיה לך מעות אחזירם לך הרי התנאי קיים ולוקח אוכל פירות ואין בזה א"ר שהרי מעצמו חייב עצמו בתנאי זה וענין ההפרש בין אמירת המוכר ללוקח מבואר בעליל ע"פ עיקרי הדברים אשר יסדנו עד כה דדוקא היכא שמוכר אומר כך א"כ מבואר שאינו גומר ומקני ע"פ אונסא דזוזי כנ"ל משא"כ כשהמוכר מוכר סתם ולא אמר מידי וממילא מוכר זה דומה לכולהו מוכרים אף דזוזי אונסים אותם לעשות המכירה מכל מקים מחמת אונסא גמר ומקני ומה שהלוקח אומר דבר זה ודאי מיסוד ושורש תנאי קאתינא עלה אף שהלוקח קובע התנאי דווקא כשיהיה מעות עצמו אצל המוכר ולא שישיג וילוה מאחרים באותו לשון עצמו שאמרנו לעיל על המוכר מ"מ אין ענין זה מגרע את גוף המכירה הואיל והמוכר מכר סתם גמר והקנה בכל אופן רק ענין זה נעשה תנאי ביניהם ויכול להיות זה שיבוא מזה צד טובה הלוקח היינו אם יוזל קרקעות ואעפ"כ כשיהיה מעות אצל המוכר יהיה מוכרח לסלק והלוקח יחזיר לו מקחו והואיל ונעשה ענין זה דרך תנאי ומדעתו של לוקח והמוכר גמר והקנה סתם אין בזה א"ר אפילו כמו בכל ענייני תנאי משים שהמוכר גמר והקנה ומה שנעשה מדעת לוקח מיקרי תנאי ומחוייבים לקיים התנאי ויש כח להם למחול התנאי זה לזה ולכן אין בזה אבק ריבית ומדוקדק מאוד מה דאמר מכר לו סתם כלומר הואיל והמוכר לא פירש כלום ממילא דעתו להיות גומר להקנות לעולם בקביעות ולכן מה שנעשה עסק אמירה זאת מדעתו של לוקח אף שאף המוכר מסכים לזה ונגמר על פי אופן הזה מ"מ תנאי מקרי כו,': ומיסוד עיקרי הדברים לאמיתתן מבואר לנכון מה שיש לדקדק מה שהוסיף הרמב"ם לשונו על לשון התלמוד דבתלמוד איתא חד לישנא במוכר ובלוקח דבמוכר איתא לכשיהיה לי מעות תחזיר לי ובלוקח איתא כשיהיה לך מעות אחזירם לך. וברמב"ם איתא גבי לוקח כשיהיה לך מעות הביאם אלי ואני אחזיר לך קרקע זו. ולכאורה קשה למאי הוסיף רבינו משה מדעתו לשון זה ודרכו תמיד לתפוס לשון תלמוד ועוד דה"ל גם במוכר למינקט כך דמוכר אמר לכשיהיה לי מעות אביאם לך ותחזיר לי קרקע זו אבל הענין מבואר שהרמב"ם הוסיף זאת לתוספת ביאור דגבי מוכר מורין הדברים שמוכר הזה לא גמר והקנה רק דזוזי אנסו ואנוס הוא על עיקר מכירתו ואומר לכשיהי' לי מעות וסר מעליו אונסא דזוזי מבטל המקח הזה מעיקרו ולא בדרך תנאי קובע הדברים כמו שהארכנו לכן אינו מבואר בתלמוד ולא ברמב"ם שהמוכר אומר שיביא המעות ללוקח כמו כל מוכר באונס כשמוסר מודעה אומר להעדי' כשיעבור האונס יבטל המכר אבל אינו צריך לומר להם שיחזיר המעות ויבטל המכר אבל גבי לוקח שמתנה ענין זה אשר ביארנו שמיסוד ושורש תנאי איקבע ביניהם דבר זה ולא משום ביטול המקח לכן מבאר הרמב"ם שמתנה הלוקח ואומר לכשיהי' לך מעות הביאם אלי ואחזיר לך המקח אבל מחמת שיהיה לך מעות לבד אינו מתבטל עסק המכירה כמו ברישא גבי מוכר שיסוד המכירה נתבטלה תיכף כשיש מעות אצל המוכר דהיינו שסר מעליו אונסא דזוזי ומדוייק מה דמסיים הרמב"ם בה' מלוה שם וז"ל הרי הלוקח אוכל פירות עד שיחזיר לו מעותיו עכ"ל דייק ונקט מעותיו ולא קאמר סתמא עד שיחזיר לו מעות משום דענין עסק אמירות המוכר או הלוקח הכל קאי ואיירי דווקא שיהי' מעות למוכר עצמו מאיזה מקום ולא שישיג וילוה או יקח בהקפה אצל אחרים ולסלק הלוקח מקרקע זו על דרך האמור בשדה אחוזה ובתי ערי חומה והשיגה ידו ולא שילוה אצל אחרי' (ע' ערכין ד' ל' ע"ב וברמב"ם פ' י"א מה' שמיטין) והכ"נ דכוותא דהא בפי' הוקבע תנאי הדברים ביניהם כשיהי' לך מעות דווקא שיהיה לו בעצמו ולא לקבל הלואה או הקפה מאחרי' לפיכך שפיר דמסיים וקאמר הלוקח אוכל פירות עד שיחזיר לו מעותיו מעותיו דווקא אבל אם ישיג מאחרים לא יקבל ממנו דהיינו אם יתייקרו שדות יכול לקבל הקפה או הלואה על סמך שיסלק את הלוקח זה מהשדה וימכור לאחר ביוקר. או יקבל לכתחילה מעות אצל קונה אחר לסלק את לוקח הראשון זה אינו מועיל: ועתה מבואר כל דיוק לישנא דהרמב"ם הכל בתכלית הדיוק דבסעיף ה' דאי' שם שהתנו לחזור המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות התם בודאי אינו ענין שיהיה נוגע לגוף עיקר קביעתו של המכר ולומר דאונסא דזוזי לא גמר והקנה דהא אף השתא לא קבע התנאי על מעות עצמו שיהיה לו דווקא אלא קבע ואמר סתם שבזמן ההוא יתן לו מעות הן שישיג הלואה או יקבל מיד לוקח אחר מעות ויתן. א"כ ודאי ענין כזה מיסוד ושורש תנאי ואיזה ריעותא לגוף המכירה להורות על אונסא דזוזי דחקו להמכירה דהא אף התנאי שיוחזר המקח אף כשלא יעבור מאת המוכר האי אונסא ולכן דייק ואמר שם בין שהתנה כך המוכר או לוקח. אבל בסעיף ו' וסעיף ז' דאיירי שם מענין שיהיו מעות דווקא למוכר מעות שלו ולא של אחרים בזה דייק לחלק שיש הפרש כשאומר כך המוכר ממילא מגרע את עצמות המקח שאינו גומר ומקנה רק משום אונסא דזוזי. אבל כשמוכר אינו מזכיר עסק זה אלא מוכר סתם ממילא גמר ומקני מחמת אונסא דזוזי את מכר הזה בהחלט אף דלוקח קובע מדעתו ענין זה לתנאי כשיהיו מעות למוכר יקבל המקח ויביא מעות. מ"מ אינו ענין זה ריעותא להיות מגרע את כח המכירה דהא המוכר גמר ומקני בסתם כנ"ל ויש לדון ענין זה אף במוכר לעלות לא"י או לקנות חיטים דמבואר ריש סי' ר"ז בסעיף ג' דכל שהודיע זאת ללוקח דאדעתא דהכי מוכר חוזר המקח כשלא איצטרך לו להני זוזי על עליות א"י או קניות חיטים ומבואר שם בסעיף ד' אם מכר סתם אע"פ שבלבו היה כך ואע"פ שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה ואע"פ שקודם המכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך כיון דבשעת המכר לא אמר אינו חוזר עכ"ל ונרא' דאף בהני עניינא שמוכר מכר סתם אף שאמת דעתו לעלות לא"י או לקנות חיטים (עיין בתו' ריש פ' השולח ד"ה מ"ד וז"ל כיון שלא חשש לפרש רוצה שיתקיים הדבר בכל ענין ע"ש) וממילא הוה הדין שאינו חוזר. אך הלוקח הוא שהתנה ואמר אם לא תלך אתה לא"י או שלא תקנה חטין אחזיר לך מקחך בפשיטות יש לדין הדבר מיסוד תנאי ולא משום דלא גמר והקנה דווקא כשמוכר אמר וגילה דעתו שעל דעת כן הוא מוכר התם לא אתינן עלה מיסוד תנאי אלא משום דלא גמר והקנה בלעדי ענין הזה אבל כשמוכר לא פירש זאת דמפורש בתו' ריש פ' השולח מדלא חשש לפרש רוצה שיתקיים בכל ענין ע"ש ומה דהתנה לוקח שיחזיר לו כשלא יעלה ויקנה חיטים יסוד תנאי הוה ונ"מ דבזה שייך מחילה כמו שביארנו: ועוד יש נ"מ רבותא בזה לפי מה שכתבו התוס' בקדושין מ"ט ע"ב בד"ה דברים דאפילו בממון בעינן בכל דיני תנאים כמי באיסורין הן לענין תנאי כפול והן שארי עניינים וכן הוא דעת הרמב"ם בפ' ג' מזכיה לפיכך הקשו בהני עניינא דלעלות לא"י או לקנות חיטי הא לא כפלי' לתנאו ומתרצי וז"ל ואומ' ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברי' שאינם צריכין ת"כ אלא גילוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד כו' אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לא"י עכ"ל וכבר הטעמתי סברא לדבריהם שענין הזה דומה לענין מסירות מודעה שאומר לעדים שאיני מריצה להיות גומר ומקנה רק באונס הוא ולא מצינו שיהיה צריך לכפול הדברים כמו ענייני תנאים וזה נמי להא דמיין שמודיע בעצמו ללוקח שלא גמר ומקנה רק אדעתא דהכי ולא זולת זה וכל