גליא מסכת חלק א מה

אבל מהרמב"ם משמע דמשכחת לה שימכור שדה לזמן ולא פירש כך לכן שפיר הוקשה להשיג משום דבלא פרוש מיקרי מכירת שדה לפירות ועדיין אינו רשאי לשנות גופה של קרקע ומיובל לא מצינן למילף כנ"ל ועמדתי על תוכן וויכוח מה דפליג ראב"ד בזה על הרמב"ם וכ"א לשיטתו קאי: והנה ראיתי במגדול עוז שם דמפרש דעת הרמב"ם בפשיטות מאוד עד אשר לפום רהיטא יש לתמוה על הראב"ד אשר בכאן לא בא לחלוק אלא לפרש ודחק א"ע למצוא איזה ענין להספיק בו אופן נאות על קיום דברי רמב"ם ואיך לא ראה דרך סלולה מהדרך הזה שמצא מגדול עוז שם וז"ל שם ובתחילה בא לדחות מה שמדמה לה הראב"ד לאחריך לפלוני ואח"כ מסיים ואם יש לנו לדמות מדמינא לה לההיא דסוף פ' יש נוחלין דאסקינא המוכר או הנותן ע"מ להחזיר קנה והוא יחזיר והא ודאי לזמן קצוב הוא דהא הדרא עכ"ל ולפום רהיטא בהשקפה ראשונה תמוה איך לא עמד ע"ז הראב"ד והמ"מ. דזה ודאי זה ענין אמיתי דרך מרווח מאוד דדווקא בשמוכר על כמה שנים בתנאי שתחזור לבעליה בלא כסף כלל נראה דמעיקרא לא מסר הקונה זוזי רק כפי שווין של הפירות של זמן משך הקצוב ומיקרי קנין פירות ואילו הן משכנתא דסוריא דתיפוק בלא כסף כנ"ל. משא"כ כשמסלק כל דמי המכר ומקח שווייו של שדה זו לבעליה שהוא המוכר ומקבל השדה לחזקתו ממילא היא קנין גמורה ביד הקונה ואף שיש ביניהם תנאי קבוע על איזה זמן שיחזיר זה המעות ליד הלוקח וזה יחזיר לידו השדה מ"מ נראה פשוט שעד זמן הקצוב לוקח גמור נחשב זה על שדה ההיא וכבעלים גמורים הוא. אחרי שסילק כל דמיה לבעליו ולכן פשוט שכל זמן שהיא ת"י בונה והורס ועושה כאדם העושה בתוך שלו: איברא דבעל מגדול עוז הוסיף בלשונו מה שלא נזכר בתלמוד דהנה הביא האמור בפ' יש נוחלין מתנה ע"מ להחזי' שמיה מתנה והוסיף מדיליה גם המוכר ע"מ להחזיר ע"ש אך באמת מתנה ע"מ להחזיר לית מאן דפליג דהמקבל אוכל את הפירות עד זמן החזרה אף שענין החזרה הכרחי עליו מ"מ אינו מגרע את כח המתנה קודם זמן החזרה וכמבואר סימן רמ"א סעיף ו' באריכות מזה אבל מכר ע"מ להחזיר אשר לפי פרש"י וכל הקדמונים הוא הדין המבואר בתלמודא מכר שדה ואמר לכשיהיה לי מעות תחזיר אסור ללוקח הפירות משום ריבית ואינו מותר אלא כשאין הלוקח מוכרח בע"כ להחזיר אלא שיהיה הענין תלוי ברצונו ודעתו אי להחזיר או לא וכדמפרש"י שם בסוגיא ד"ה דא"ל כו' ע"ש ודעת הראב"ד לפרש מה דאמור בתלמוד מדעתיה כפירש"י כמבואר בבעה"ת שער מ"ו הביאו הב"י ריש סימן ר"ז וז"ל פי' הראב"ד נעשה כאומר לו מדעתיה כגון שאמר לו אם יהיה לי זה הדעת באותו שעה והוא פירש"י והרא"ש שם בסוגיא ע"ש א"כ מבואר דעת הראב"ד כרש"י שכ' ד"ה א"ל כו' אבל רישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא ע"ש ולפי"ז סברת בעל מגדול עוז הוא מגדל פורח באויר שא"א לצייר כלל ענין מכירה וקבלות דמים ע"מ להחזיר המעות ויוחזר המקח אף שבמתנה יש קיום לזה אבל במכר אסור. ולכן א"א לצייר מכירה לזמן קצוב ע"פ דרך הזה' אמנם הרמב"ם לשיטתו קאי דמבואר דעתו כמו שהובא דבריו בסי' ר"ז סעי' ה' דמכר דמו למתנה בזה ומוכר ע"מ להחזיר קנה קניה גמורה רק שמחוייב לקיים תנאו להחזיר בזמן הקבוע ועד שעת חזרה הרי היא של הלוקח לכל דבר ומה שמוכרח זה הלוקח בע"כ באיזה זמן המוגבל להחזיר השדה ענין הזה הוא תנאי ומילתא אחריתא כאשר הבאתי לשון ביאורי הגאון סי' ש"ה דזה דומה לתנאי אחר שיאכל או יעשה איזה דבר ואינו נגרע כוחו של הלוקח מחמת תנאי וממילא מותר לו לאכול את הפירות והתנאי יכולים למחול זה לזה את חיובם שקבעו עליהם בתחילות הקנאה ונשאר הקנאה ראשונה בתקפה אחרי המחילה ושפיר כ' הרמב"ם על עסק מכירה כזה מכירה לזמן קצוב ושפיר מסיים הרמב"ם בזה כמבואר סי' רי"ב סעיף ד' שהקונה לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל משום דהא לוקח הזה סילק כל דמי שווי של השדה זו בשלימות ומסתמא דעת המוכר שכל זמן הקצוב מסולק המוכר מהקרקע והלוקח הוא בעליה בקביעות לכל דבר לעשות בה כרצונו וחפצו ולא דמי למוכר שדה לפירותיה דהתם צריך לפרש שנותן לו רשות לעשות בה כחפצו כמו שביאר ראב"ד דשאני התם שלא סילק כל דמי הקרקע ודמי למשכנתא דסורא ואף שיש משכנתא בלא נכייתא דהממשכן צריך להחזיר דמים להמלוה ג"כ שאני התם דמסתמא אינו מסלק כל דמי שוויה של הקרקע וממילא יד ורשות של בעלי קרקע קבוע בה. משא"כ זה שעושה הענין דרך מכר ומסתמא מקבל כל דמי שוויו של המקח בשלימות וידו מסולקת הימנה וזה הקונה הוא בעלים גמורים עליה רק שעליו לקיים התנאי או אפשר ימחלו זה לזה: וכל זה הוא בסעיף ה' דהמוכר גמר והקנה את מקחו במכירה גמורה רק שהמכר הטיל תנאי שמחוייב הלוקח להחזיר או שהלוקח הטיל התנאי זה שיחזור המקח וממילא מחוייב מוכר לקבל ולסלק דמיו ויסוד תורת תנאי ביניה דבר הזה ולכן פסק שם הרמב"ם דהמקח קיים ויקיים לחזור כפי תנאו אך האי דינא דסעיף ו' שינה השו"ע בו לישנא דרמב"ם וכל המשנה כו'. דהנה לשון הרמב"ם בפרק ו' ממכירה בקיצור אמר המוכר לכשיהיה לי כו' לא קנה וכל פירות ריבית קצוצה. ע"ש והוא לשון השו"ע ביו"ד סי' קע"ד סעיף א' ואף כאן בהלכות מכירה הלכה י"א כ' בקיצור אמר המוכר לכשיהא כ' הרי הפירות של מוכר עכ"ל והשו"ע הוסיף דברים בנתינות טעם וז"ל צריך להחזיר כשיביא מעותיו לפיכך אסור ללוקח לאכול פירות דהני זוזי כהלוא' גביה והוא לשון הטור כאן וביו"ד קע"ד ע"ש והוא ע"פ יסודו של לשון רש"י (ס"ה ע"ב) שם ממש כדברים הללו ונראה לי ברור מחמת שלא עמד השו"ע על תוכן אמיתות דעת הרמב"ם בזה ע"כ הוסיף דברים הללו ואסור לשנות מלשון רבו דהא לשון הרמב"ם סתמא נקט דלא קנה משמע משום דלא קנה זהו טעמו של איסור הפירות ולא משום הכרח חזרות הקרקע כמו שכ' השו"ע אלא משום דלא קנה משו"ה אסור ובהלכות מכירה הרי הפירות של מוכר דלא איירי מריבית דאפשר דעדיין לא סילק מעות ואין כאן איסור ריבית מ"מ מבאר הרמב"ם דפירות של מוכר מן הדין דלוקח לא קנה ובהל' מלוה משמיענו עסק ריבית אם כבר נתן מעות יש כאן ריבית: והענין הוא כמו שביארנו לעיל דהאי עניינא לאו משורש ויסוד תנאי איתמר אלא משום שמפרש ואומר שאינו גמר ומקנה מעיקרו את המקח הזה ואינו עושה את עסק המכירה רק לאכלה ולא לסחורה אשר נצרך ודחוק למעו' לפרנס א"ע או לשלם נושיו ומודיע ללוקח בפירוש שלזמן שיעבור מעליו האי אונסא דמעות ויבוא העת וזמן שיהיה לו מעות אזי יתבטל את המקח ויחזיר הקרקע לו ולכן אינו אומר לכשיתן מעות אלא לכשיהיה לו מעות ממילא שאינו תולה הענין כשיתייקרו קרקעות שיהיה יכול להשיג מאחרים הלואות או למכור ביוקר אלא עיקר הענין הוא שמודיע ללוקח שיש לו אונסא דנפשי' מדוחקא דמעו' ואינו גמר ומקני המקח מחמת אונסו רק לכשיהיה לו מעות מבטל מעשה מכר זה ואפשר יש למוכר תקיה שיורחב לאיזה זמן גבולו או ע"י ירושה שמצפה לבוא או איזה סיבה אחרת שקרוב' לבוא לפניו והלוקח שומע ויודע דבר זה שאין מוכ' רוצה רק על אופן זה ומוכרח להתרצות לגמור הקנייה על אופן זה ודומה ממש לזבין ולא איצטריך לזוזי' דהיינו שאמר בשעת המכר שלדעת כן הוא מוכר אף על פי שלא התנה בפירוש כן הוא לשון הטור ע"ש דהיינו שאמר מוכר בפני הלוקח שדעתו לעלות לא"י או לקנות חיטים במעות הללו וביארנו שנכון שלא שייך לכפול תנאו דהאי עניינא לא משורש ויסוד תנאי אתינן עלה אלא מיסוד ושורש מודעה על מקח שנעשה באונס וכמבואר סי' ר"ה סעיף א' לשון מודעה שיאמר לעדים דעו שמה שאני מוכר לפלוני מחמת אונס עכ"ל, ולא צריכין שם כפילות דברים לכפול ולומר שא"ל האונס לא היה מוכר. משום דדי לנו שמודיע תוכן לבו שאינו גומר ומקנה ומה"ט ביארנו שלא שייך התם ענין מחילה לקיים את המכר. כמו דמהני מחילה במכר שנעשה על תנאי משום דגבי אונס לא גמר והקנה מעיקרו ממילא א"א להקנין הראשון להתקיים לעולם ומעיקר ויסוד זה הוה הני עניינא דמוכר אדעתא למיסק לא"י לא נקט תלמודא ע"מ לעלות לא"י דאז הוה משמע דיסודו משורש תנאי הוא אבל השתא דנקט אדעתא משמע ומפורש דדי לנו שמודיע דעתו לעשות במעות עליות א"י או קניות חיטין וממילא אמרי' דלא גמר והקנה בלעדי ענין זה שאמר בשעת המקח וממילא אף לוקח ששומע ויודע זה מסתמא סבר וקיבל בהכרח ויודע שאין המוכר גומר ומקנה רק לעשו' אותו דבר ואם לא יהיה נצרך להמעו' אינו גמר ומקנה ומשו"ה כל שלא איצטרך להני זוזי מחמת שא"א לעלות לא"י או לקנות חיטים הדרא זביני ואף בהאי עניינא לא שייכי מחילה שאין שרשו ויסודו מענין תנאי אלא משורש ויסוד אונס שלא גמר ומקנה מעיקרו בלעדי זה ועיין בב"י סי' ר"ז מחודש כ"ג בשם רשב"א שאם לא הוצרך להני זוזי אפילו לשנה ואפילו לשנתיים שהרי גילוי דעתו כתנאי גמור וכל שבתנאי חוזר ע"ש. ואף גם זאת ביארנו למעלה דבהני עניינא דלא איצטרך לזוזי בעינן דווקא שיודע הדבר זה ללוקח בשעת מכר אבל מה שמודיע זאת לפני עדים לא מועיל מידי משום דהני ענייני דמיין לאונסא דנפשיה דלא מהני בהו מודעא שלא בפני הלוקח רק אם מודעה זאת מודיע ללוקח ויודע לוקח שלא גמר ומקני רק כדי לעלות לא"י או לקנות חיטים ממילא דע"כ סבר וקיבל לוקח ע"ז ויודע שאינו קונה המקח כשלא יצטרך מוכר זה להני זוזי: והאי דינא דאית' בסוגיא דמכר שדה או בית ואמר לו לכשיהי' לי מעות החזירם לי ממס להני עניינא דזבין ולא איצטרך לזוזי דמיא וכמו דהתם הואיל ואמר כך ללוקח בשעת המקח ממילא סבר וקיבל לוקח ע"ז כמו כן כאן שאמר ללוקח שלא גמר ומקנה את מקח הזה רק ע"פ אונסו ודוחקא למעות אך כל שארי מוכרים אמרינן בהו שמחמת אונסו גמר ומקנה לעולם אף לאחר שיעבור מעליהם האונס היינו שירחיב בכסף וזהב ירבה להם אבל מוכר הזה מודיע ללוקח שאינו גומר ומקנה לעולם ע"פ אונסא ודוחקו שיש לו כעת רק שדעתו הוא כשיעבור מעליו זה האונס היינו שיהיה לו מעות לעצמו מאיזה מקום שאז יעבור מעליו האי אונסא רוצה שיוחזר המקח אליו ואם שלוקח שומע ורואה שאינו גמר ומקנה או שאינו מרוצה להוציא על אופן זה מעות מכיסיה ומוכרח המוכר למכור סתמא כמו כל מוכר שאגב אונס דמעות גומר ומקנה ואם עכ"פ אינו רוצה מוכר בלעדי על פי אופן הנ"ל והלוקח מוכרח להתרצה לזה ממילא נגמר עסק המקח על אופן זה ועוד נראה ברור דענין זה עדיפא טובא מזבין ולא איצטרך לזוזי ולפיכך בזבין ולא איצטרך לזוזי מיבעי ליה מעיקרא לתלמודא בכתובות (צ"ז ע"א) משום דלא הודיע אלא תחילת מעשה ולא סוף מחשבתו דאם לא יעלה לא"י יחזור למקחו אבל כאן מודיע סוף מעשה במחשבה תחילה ומפרש ואומר שכאשר יושג אליו מעות יוחזר לו מקחו ולכן כמו בזבין לעלות לא"י או לקנות חטים והודיע זאת להמוכר דהבאתי לעיל בשם הב"י שהביא סמ"ע ר"ז ס"ק ח' דלוקח אסור לאכול פירות עד שיודע שיקיים זביני ע"ש וכן ביו"ד סי' קע"ד סעיף ז' מבואר שם שאסור לאכול פירות משעה שנולד ספק בענין הזה ע"ש בט"ז ס"ק ד' כמו כן בהאי דינא שהודיע המוכר שאינו גמר ומקנה משום דוחקא שלו למעות רק שדעתו להיות הדרא זביני כשיהיה לו מעות כנ"ל וממילא שאינו גומר ומקנה משום אונסא דנפשיה א"כ בפשיטות שאסור ללוקח לאכול פירות דכל שעה ושעה בספיקא קאי שיושג לו מעות ולא יהיה נצרך לזוזי והדרא זביני. א"כ זהו ענין ממש זבין ולא איצטרך לזוזי: וראיה מפורשת לכל פרטי הדברים עיקרים הללו ממה דאיתא (ס"ז ע"א) שם דההיא איתתא דשלחה שלוחה לקנות שדה מקרובה ובשעת המכר אמר