גליא מסכת חלק א מד

אולם לדעתי לק"מ ולא ידעתי דקארי ליה מאי קארי ליה להקשות זה דנראה לי דהני עניינא דאדעתא למיסק לא"י וזבין ולא איצטריכי זוזי לא מיסוד דתנאי קאתינא עלה אלא משורש אונס קאתינא עלה ויש הפרש גדול בין ענין תנאי ובין ענין אנוס אף שבאמת אף בתנאי אם לא נתקיים נתבטל המקח מעיקרו מכל מקום הלא ידוע מאי דאיתא בא"ע סימן ל"ח גבי תנאי דקדושין ובסי' קמ"ג וקמ"ד גבי תנאה דגיטין דאם מחלו להתנאי חלין קדושין למפרע בתקפו עיין בב"ש ל"ח ס"ק נ"ט ובשארי מקומות שם אבל עסק ענין מודעא דנעשה על מכר באונס דאמרינן דמודעה מבטל המכר בפשיטות דלא מהני אף שבהמשך הזמן ימחול המוכר על האונס ומודעה שעש' ויעלה ברצונו לקיים להיות גמר ומקני ללוקח בפשיטות דאינו מועיל שיתקייים המקח ע"י קניינים שנעשו על מכר זה בתחילה הן שנעשה קנין סודר או כסף או שטר וחזקה אם לא שיעשה השתא קנין חדש ברצון בלי מודעא וטעמא דמילתא הוא פשוט דבשלמא תנאי היא מילתא אחריתא ועיקר הקניה מהמקח הוא גמר ומקני המוכר אל הלוקח רק שרוצה שיקיים הלוקח האי תנאה ולכן כשמוחל ענין זה מה שיש להכלחר לקיים התנאי ממילא מתחזק עסק הקניה שנעשה ע"ז המכר בתקפו משא"כ אונס שיש על איזה מכירה וזה מוסר מודעא איך שאינו גומר ומקני המקח הזה ברצון נפשו רק ע"י ענין האונס שאנסו לזאת א"כ ממילא כל ענייני קניות שנעשה על המקח זה המה בטלין מעיקרו לא שרירין כלל ושפיר ראוי לומר דלא מהני מה דמתרצה המוכר אח"כ לקיים המקח ברצון ולבטל המודעא וא"א להתקיים ע"פ קנינים הראשונים הואיל ולא גמר ומקנה המוכר על ידיהם המקח משא"כ תנאי הא מילתא אחריתא עיין דוגמא לזה בסימן ס"ג בש"ך ס"ק כ"ז וס"ק ל"ד גבי עדים דבשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין לומר מידי דמעקר ומבטל השטר אבל תנאי נאמנין לומר משום דתנאי הוא מילתא אחריתא ולא למיעקר סהדותא מיקרי ע"ש: והאי עניינא דאדעתא למיסק לא"י ולא איצטרך לזוזי דאמרינ' שם דהדרי זביני לענין מכירות אונסא דמיין וראוי לומר גבייהו דאפילו נתרצה המוכר אח"כ לקיים המכר אפילו בלא עלייתו לא"י או אפילו דלא איצטרכי לו זוזי לא מהני לקיים את המקח ע"פ קניות הראשונים שנעשה על מקח הזה אלא מהצורך לעשות בהן קנין חדש משום דהואיל וגילה דעתו בפירוש המוכר שלא גמר ומקנה מעיקרו בקנין הזה רק משום עליות א"י או משום דאיצטריך לזוזי וממילא בלעדי זה נעתר ונתבטל ענייני הקניות מן המקח הזה מעיקרן ונמצא שיסוד דברי' הללו משורש ויסוד מכירות אונס קאתינא עלה ולא משורש תנאי' א"כ ממילא לא קשה מעיקר' קושיות התוספות דליבעי תנאי כפול בהני עניינא דעליות א"י הואיל ולא משורש תנאי אתינן התם כלל. ובזה נראה מה דהביא הסמ"ע בסי' ר"ז ס"ק ח' בשם הב"י שם דגבי זבין לעלות לא"י או לקנות חיטים דכל כה"ג אסור ללוקח לאכול פירות עד שידע שיקיים זביני ע"ש וכן בשו"ע יו"ד סי' קע"ד ע"ש הכל מטעם הנ"ל דעניינים הללו אינו דומה למכירה הנעשה על תנאי דהתם עכ"פ המכירה חלוטה והתנאי הוא מילתא אחריתא ושייכא מחילה על התנאי והמקח מתקיים מה שאין כן בהני עניינא דדמי למכירה שנעשה באונס דמודעה מוכיח דלא גמר ומקני והתם ודאי אסור להלוקח באונס לאכול הפירות דקיימא לן הדרא ארעא והדרי פירא כמו כן בהני עניינא לא גמר ומקני כשלא יעלה לא"י וכיוצא בו: ואחרי כל עיקרי דברי' אשר יסדנו בזה ליסוד ומקור נאמן אבוא לבאר דברי' אשר נתקשו כולם שם סי' ר"ז בשלשה סעיפים המבוארים שם בשם הרמב"ם הנה בסעיף ה' קבע הרמב"ם יסוד מונח דכמו דפסיקא לן בכולה תלמודא דמתנה ע"מ להחזיר שמיה מתנה כמבואר בפ"ק דקדושין דבכל מקום הויא מתנה ואפילו בפדיון הבן יוצא בו ע"ש כמו כן במכירה ע"מ להחזיר הוי מכירה גמורה וביאר שם מקודם לחזק דבר זה דהא זה ודאי מי שהקנה לחבירו והתנה עליו ליתן או למכור את המקח לפלוני נחשבת למכירה גמורה רק שעליו לקיים התנאי על איזה זמן שקבע עליו לקיים התנאי אבל כל זמן שהמקח עדיין ביד הלוקח שלא הגיע זמן למיסרה לפלוני ע"פ התנאי נחשבת למכירה גמורה ביד הקונה ומותר לו לאכול פירות ולא נחשבת לענין ריבית ולא לשום דבר וענין קניה ע"מ להקנות דמועיל מבואר בנדרים (מ"ח ע"ב) דפומבדיתא הוה אמרי דלא מהני ור"נ פליג עלייה וסובר דמהני כך מבוא' במגיד ועוד ראיה נ"ל מסוגיא דסוכה מ"א ע"ב שהיה לר"ג אתרוג לאחר שיצא עצמו נתנה לר"י במתנה ור"י אחרי שיצא נתנה לראב"ע וראב"ע נתן במתנה לר"ע ואח"ז החזירו ר"ע לר"ג ע"ש וע"ש בתו' ד"ה ואם כו' מה שלא החזיר ר' יהושע לר"ג ונתנו לראב"ע אף דאמרינן דכל מתנה ע"מ להחזיר אם לא החזיר לא יצא שאני התם דמתחלה היה דעת ר"ג כשמסרו לר"י שיתנהו במתנה אח"כ לראב"ע ע"ש וברא"ש שם. א"כ מוכח דמי שמקנה לחבירו ע"מ להקנות לפלוני קני ומסיק אח"כ דכמו שע"מ להקנות לאחרים הוה הקנאה גמור' כמו בן דאם מתנה התנאי שיחזיר המקח אליו נמי קני דמה לי להקנות לאחרים או לעצמו ומבואר בביאורי הגאון סי' ש"ה ס"ק ט"ו דמשו"ה מהני לענין פדיון הבן ובכל מקום משום דתנאה הוה והוא נותן לו במתנה גמורה לעולם אלא שמתנה עמו תנאי והוה כמתנה עמו על דבר אחר שיאכל או שיעשה דבר או יתן לו דבר אחר ע"ש וכבר הערתי לעיל דדעת הרא"ש שצריך להקנות בחזרה להנותן כי כך היה התנאי מעיקרו וסברות ר' אביגדור כ"ץ שהובא בתשו' הרא"ש כלל מ"ה שאינו צריך לעשות הקנאה אח"כ רק להחזיר ממילא הוה קיום התנאי אבל עכ"פ עד שיחזיר בחזרה הוה מתנה גמורה וחלוטה ביד המקבל עד שלענין אתרוג נקרא שלו ומהני בפדיון. וכמו שביארנו למעלה דתנאי מילתא אחריתא ואינו מגרע את עיקר הקנאה כלל כנ"ל ואף שהוא מוכרח להחזיר בע"כ את המקח בחזרה ליד המוכר דבר זה אינו מגרע את כח המכירה דאנו אומרים דע"מ מכירה גמורה היא לכל דבר ועסק ההכרח שיש עליו להחזיר המקח בע"כ הוה כמו שארי ענייני תנאים שמוכרח הקונה לקיימו ומ"מ המכירה היא בתוקפו עיין סי' קמ"ג בא"ע בענין תנאי שהוקבע גבי גט מתירין את האשה להנשא ומסתמא תקיים התנאי כמו כן בענין מקח אף שיש תנאי קבוע לקיימו מ"מ ענין מכירה היא מכירה גמורה קודם זמן שקבוע עליו להחזיר משום קיום תנאו ומשו"ה ביאר הרמב"ם שאם נעשה איזה תנאי הן מהמוכר או מלוקח להחזיר המקח באיזה זמן אפילו קודם הבאות מעות ומעות יתבע אותו לסלק או באמת הזמן קביע על סילוק המעות וחזרת מקח כאחד כאשר ביארנוהו למעלה ואמר עוד שלא קבע שום זמן רק שהיה מדובר בכל עת שיתן מעות בחזרה יוחזר המקח בחזרה ואפשר דתנאי קמא שיחזיר לו המקח בזמן פלוני קובע זאת רצון הלוקח כי עולה בדעתו שהיום נתייקרו קרקעות למאוד ובהמשך הזמן מצפה שיזלו ע"פ איזה ענין שעתיד להיות בזמן ההוא לפיכך קובע התנאי שבזמן ההוא יחזיר המקח אליו ועל המוכר חיוב בהכרח לסלק מעות עבור המקח וכמו דאמרינן כיון שמשך זה קנה ונתחייב זה בדמיו לסלק ותנאי בבא שניה שהיה תנאי שיחזיר המקח כשיתן המעות המוכר קובע זאת בכדי שיהיה ידו על העליונה אם יתייקר קרקעות יחזיר הקרקע וישיג באיזה מקום מעות או בהלואה או שימכור קרקע זו לאחרים ביוקר ומשו"ה כתב שם מתחילה וכן המוכר או הלוקח שהתנה וכו' ובתחילת הסעיף לא נקט רק קביעות תנאי רק על המוכר לבדו משום דהתם לא משכחת לה שיהיה צד רצין לוקח בקביעות תנאי למסור ולמכור המקח לפלוני כי בודאי אותו הפלוני לא ישמע לו לקבל אם לא שיבוא לו טובה שיתייקרו ולא כשיוזלו ואח"כ נקט התנאי בין על לוקח ובין על מוכר כנ"ל: והלא תראה דבסעיף הזה דהוא ממש לשון רמב"ם לא נזכר האי לישנא דנקט תלמודא לכשיהיה לי מעות אלא נקט שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או שלא קבעו זמן כלל אלא סתמא כשיתן המעות ולא נקט כשיהיה לי מעות משום דלא איירינן כאן מענייני אונסא דמעות אלא מענייני קביעות תנאי ואפשר דמוכר הזה לא מכר שדה זו משום אונסא ודוחקא למעות ועושה מכר הזה לסחורה ולא לאכלה ומשום הרווחה בעלמא עושה זאת ואף דנימא דמוכר משום אונסא ודוחקא דזוזי מ"מ מחמת אונסא גמר ומקני בקנין גמור רק דתנאה בעלמא קובע המוכר או הלוקח שיחזיר המקח בזמן פלוני הלוקח וממילא יהיה מוכרח המוכר לסלק מעות בכל מה דאפשר ואם לא יעלה בזמן ההיא מקח משדה זו לסך המעות על ידי שיוזלו קרקעות יהיה מחוייב למכור אפילו גלימא דעל כתפיה וליתן מעות או אופן השני שהתנה שבכל זמן שיתן מעות לאו דווקא מעות שלו אלא יכול אף להשיג הלואה אצל אחרים ולהחזיר לו מעות ולקבל המכר בחזרה ולכן ענין הזה מסוג תנאי אבל גוף המכירה היא מכירה גמורה וחלוטה רק שבהכרח מחוייבים שניהם או הקונה או המוכר לקיים התנאי והתנאי הוא מילתא אחריתא ואינו מגרע את כח המכירה ואף זאת שיש ביד מוכר ולוקח למחול את התנאי נשאר תחילת הקנין בתקפו משו"ה פסק בסעיף ה' דהמכר קיים וממילא היתר גמור ללוקח לאכול הפירות רק שעליו לקיים להחזיר כמו שהתנה ועד זמן הקבוע מהתנאי להחזיר היא שדה גמורה וחלוטה לכל דבר אליו כמו כל שדותיו וגדולה מזו ביאר לנו הרמב"ם פ' כ"ג ממכירה הובא לשונו בטוש"ע סימן רי"ב סעיף ד' וז"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכורה ומשתמש הלוקח בגוף קרקע כחפצו ואוכל פירות כל זמן המכירה ולבסוף תחזור לבעליו ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירו' שהקונה לפירו' אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעוש' הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל וע' שהראב"ד השיגו ואמר שאינו מוצא מוכר לזמן שיבנה ויהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני ע"ש והמ"מ כתב שהרמב"ם מדמה מוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שיובל נוהג שבונה והורס ועל מש"כ ראב"ד בגוונא דאחריך לפלוני כ' עליו מ"מ שדבריו אינו ברורין ופירש המל"מ הטעם שאינן ברורין דשאני התם דיש כח בראשון להפקיע לגמרי מהשני עיין שם: והאי ענינא דכתב המ"מ דהרמב"ם מדמה למוכר בזמן שיובל נוהג אף הראב"ד זכר שם בהשגה ודייק דווקא שימכור לזמן מרובה ערך ס' או נ' שנה ולהתנות עמו שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר ואז יהיה דומה למוכר בזמן שנוהג יובל עכ"ל: אבל מהמ"מ וכן הביא הסמ"ע שם ס"ק י"ב דאפילו לזמן קצר בלי שום תנאי לעשות כל צו דומה לזמן יובל כפי הנראה הדין עם הראב"ד דנחזי אנן המוכר לזמן ערך שנה או שנתיים ואח"ז יחזור קרקע למוכרו בלי דמים. דומה ממש למשכנתא דסורא דמבואר דמותר ללוקח לאכול פירות משום שעיקר קניינו הוה קנין פירות ועבור זה נותן דמים דכתוב במישלם שנין אילין תיפוק ארעא בלי דמי וא"כ די לנו שמתירין לו אכילות פירות אבל לבנות ולהרוס ראוי לומר שאינו רשאי דכל מקום שלוקח קרקע להחזיר אותה לזמן קצוב בלא דמי' בפשיטות שאינו קונה גופה של קרקע רק קנין פירות וממילא מיקרי קונה שדה לפירות שכתב הרמב"ם דאסור לבנו ולהרוס אף דבזמן שיובל נוהג אפשר שהקונה רשאי לבנות ולהרוס שאני התם דמ"מ הקינה בזמן יובל קונה גופה של קרקע כמבואר בפ' השולח דף מ"ח ע"א לחלק בין קונה קרקע לפירותיה דאדעתא דפירי קנחית משא"כ מוכר בזמן יובל דאדעתא דגופה קנחית והקונה בזמן יובל קונה בלא שום זמן אלא קונה סתמא ורחמנא אפקעינהו להאי מכירה ע"ש אבל מי שקונה בזה"ז קרקע על איזה זמן שנים באופן שתיפוק לאותה זמן לבעליה בלא דמי. ענין כזה מיקרי משכנתא דסורא ולכן דייק הראב"ד אם לא שמפורש שיעשה בגוף הקרקע כחפצו ורצונו ובזמן שיובל נוהג שהיה מנהג שהקונה בונה והורס התם שאני שממילא לא היה צריך לפרש ומסתמא ע"פ מנהגא קונה אבל השתא ליכא מנהגא. וזה ודאי דקונה בזמן יובל קונה סתמא בלא זמן דמשמע לעולם