גליא מסכת חלק א מג

שום רמז ורמיזה לחקור ולעמוד על זאת שהתלמוד כיון לזה ובפרט דאי בהכי איירי ע"כ שאמת אין כאן עסק מכר וכמו דאמרינן במתנה שאין כאן מתנה כלל הואיל ואמר שתחזיר ותלמודא קאמר מכר משמע שעסק מכר עכ"פ נעשה בזה ועוד זאת לא ידעתי איך יפרש הא דמסיק תלמודא לתרץ סיפא דאמר מדעתיה משמע שזה עיקר החילוק בין רישא לסיפא דרישא הוה שלא מדעתיה וסיפא מדעתיה ע"כ ברור הדבר שלא כיון תלמודא כלל לומר דמש"ה אסור כשאומר מוכר לכשיהיו לי מעות תחזיר לי שאיירי שלא אמר ע"מ ופשיטא דשייטות הרמב"ם וכל הני דיוקא דלישנא שהעירותי בכל סעיפי' הללו לא דייקו על ענין ריעותא שלא אמר ע"מ ע"כ אין בדברים הללו לא נתיבות משפט ולא חות דעת מעיקרא: ובערכין ד' ל"א אמרינן גבי בתי ערי חומה דהוה ריבי' אלא דהתורה התירה ואוקמה כרבנן ולר"י מותר מחמת צד א' וענין ריבית התם משום שיכול המוכר לגאול בשנה ראשונה. וקשה דהתם לא עשה המוכר עס לוקח שום תנאי לא ע"מ ולא בלא ע"מ רק שהתורה נתנה רשות לסלק המעות בתוך שנה ולקבל ביתו בחזרה ואפשר שכוונת התורה היא על דרך מכר ע"מ להחזיר היינו שהתור' צותה לכל קונה בית בערי חומה שמחוייב להחזיר ולהקנו' להמוכר כשיביא לו מעות בתוך משך שנה וכסף מכניס וכסף מוציא וכדאיתא בפ"ק דקדושין דעבד ואמה עבריה קונה א"ע בגירעון כסף נמצא שזה מיקרי קניה מה שחוזר נתינות מעות לאדון ובפרק השולח איתא נמי מוכר שדה בשנת היובל או אינה מכור' כלל או מכורה ויוצאה ע"ש משמע דכשמוכר בשארי שנים הוא מכירה גמורה רק שיוצאת ונקני' אח"כ להמוכר א"כ מנ"ל לתלמודא לדמות ענין מוכר בתי ערי חומה למוכר שאומר כשיהי' לי מעות תחזיר לי בלא ע"מ דילמא יש לנו לדמותו למוכר שאומר ע"מ כשיהיה לי מעות תחזיר דהתם לא שייך איסור ריבית כלל ולמה לנו לדחוק ולומר שיש שם ריבית אלא דהתורה התירה דהא המוכר אינו עושה שום תנאי עם לוקח בבתי חומה רק שהתורה קבעה ענין הזה א"כ יותר ראוי לומר שתורה קבע' בדרך היתר היינו שהלוקח יעשה הקנאה חדשה כשיביא המעות אליו בשנה ראשונה ומנ"ל לומר שרבית הותר מכללו: אשר מכל זה מצאתי לחקור חקירה חדשה בסוגיא זה ע"פ מה שיש לדקדק לכאורה בדיוק לישנא דתלמודא דנקט מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיה לי מעות החזירם לי למאי דייק ונקט לכשיהיה לי מעות הל"ל סתמא כשאחזיר לך מעות וכן הוא בשו"ע סעיף ה' לשון הרמב"ם שם דנקט התנה שיחזיר המקח כשיתן המעות. ושביק לישנא דתלמודא דנקט לכשיהיו לי מעות ושם בסעיף ו' דייק וקאמר דווקא לישנא דתלמודא לכשיהיו לי מעות וכן בפ' ו' ממכירה דייק ונקט דווקא האי לישנא דכשיהיו לי מעות ע"ש והלא דבר הוא וידוע דחז"ל דייקו בלישנא טובא בתכלית הדיוק: ונקדים לבאר כל זאת ע"פ דאית' בסימן ר"ה בענין מודעה על מוכר באונס דמבטל המקח אבל בלא מודעה אמרינן בפ' חזקת (דף מ"ז ע"ב) תלוהו וזבין זביני זביני מ"ט כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני ומפרש רשב"ם כל דמזבין רוב חפצים שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין ופריך שם דילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחרינא ומפרש רשב"ם אונס דנפשיה שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו וגמר ומקני משא"כ אונס אחרינא שמכריחין התם לא גמר ומקני ומסקי' שם אלא סברא הוא אגב אונסו גמר ומקני ולפיכך אפי' תלוהו כל זמן דלא מסר מודעא גמר ומקני ע"ש ובטור שו"ע דדווקא אונס אחרינא מבטל מודעא למכר אבל אונס דאתו ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא מהני מודעא עכ"ל טור סעיף ו' וכ' הב"י שם שכך כתב בעה"ע ואף שכ' כך לפי פירושו במעשה דפרדיסא ואחרים פירשו מעשה פרדיסא בענין אחר מ"מ לא נאמר שמחולקים עליו בזה דהא מילתא דסברא דאל"כ כל אדם ימכור כשיהיה צריך למעות וימסור מודעא ולכשיהיה לו מעות יבטל המכר ולעיטור כתובה סברא זאת בתלמוד ולשארי אינו כתובה בתלמוד לרוב פשיטות עכ"ל ועוד מבואר בפ' חזקת דף מ' ע"ב דבמתנה לא צריכי עדים למכתב אנן ידעינן באונסיה אבל בזביני צריכי לפרש שידוע להם אונסו ע"ש ברשב"ם ד"ה ואי דזביני שמוסר מודעא שנאנס ולפיכך לא הוה מודעא עד שיעידו העדים שמכירין באונסו משום דאיכא למימר דלא אניס אלא דחוק למעות והיום ולמחר ליבעי למיחרט בההיא מכירה כשיזדמנו לו מעות ולפיכך מסר מודעא לבטל מכירתו וע"ש עוד בד"ה גילוי מילתא כו' דדווקא זבינא דסתם מוכר לא ברצונו מוכר אלא משום חיסרון מעות כו' אבל מתנה לא צריכין עדים לידע אונסו דהתם ליכא אונס דמעות ואי לאו דאניס הוא לא יתן מתנה ולא יעשה מודעא אע"כ האמת אתו דאנוס הוא ע"ש. עכ"פ נתבאר בב"י שם סעיף ו' שזהו מילתא דסברא פשוטה שעל אונסו דנפשי' לא יועיל מודעה דלוקח עניא מה הוה ליה למעבד ואין ראוי להיות מדות הדין לוקה על לוקח שמוכר חושב עליו רעה לבטל מקחו והוא יושב ומוציא מעותיו מכיסו לבטח ואף שזוזי אנסו ללוקח בהכרח סברא הוא דמחמת אנסו דדחיק ליה למעות הוא גמר ומקני כדמסקינן בפ' חזקת (דף מ"ח ע"א) ואם לא יהא גמר ומקני את אונס הזה לא יוציא לוקח מעות אליו: אולם אם הוא מפרש ואומר עסק האונס וענין המודעה ללוקח ואומר בפירוש בשעת המכירה שאינו עושה זאת רק שדחוק למעות לאכלה ולא לסחור' ומודיע ואומר שכשירוח גבולו ויהיה לו מעות אינו רוצה במכירה זו ולא גמר ומקני כלל מחמת אונס דנפשי' לעולם. בפשיטות ראוי לומר דמודעה גמורה וברורה היא ובודאי אפילו אונס אחרינא אם יאמר המוכר ללוקח בעצמו שאנוס הוא ולא גמר ומקני ועושה המכיר' מחמת אונס וכשיעבור האונס רוצה שיוחזר המכר אליו פשיטא שראוי להועיל יותר מענין מודעה הנעשה שלא בפני לוקח המאנס אך זאת א"א שיודיע זאת להקונה שלא גמר ומקני דא"כ יחזיר לגולל עליו את האונס כבתחילה. אבל באונס דנפשי' אף שלא מהני מודעה שלא בידיעו' הלוקח כנ"ל אך כשמודיע זאת ללוקח בשעת מכר שאינו גמר ומקני המקח רק שעושה המכר בשביל דוחק ואונס למעות וכשישיג הרחבות גבולו במעות ויוסר מעליו אונס הזה אינו רוצה בהאי מכירה ואז לא לקתה הדין מידי על לוקח דהא הברירה נתונה ללוקח ליתן מעות למוכר על אופן זה או לא. ולמה הדבר דומה להמבואר בשו"ע סי' ר"ז סעיף ג' מי שמוכר שדה ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או כדי לקנות חיטים בדמיו ונמנע הדרך לאותו מקום או נמנע לקנות חיטים ה"ז מחזיר לו הדמים ותחזיר לו הקרקע שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה עכ"ל ושם סעיף ד' אבל מוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך הוא מוכר ואף שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ע"ש: וכפי הנראה פשוט דאפילו היה מפרש דבריו לפני עדים ומודיע להם שאינו מוכר אלא מפני כך לא מהני מידי כל שלא פירש הודעה זאת לוקח עצמו. והוא כמבואר בפוסקים דלא מהני מודעא על אונסי דנפשיה ומה"ט נמי לא מהני הודעה זאת שלא בפני לוקח עצמו משום שהלוקח בודאי אינו מרוצה להמציא מעותיו ליד המוכר כל זמן שאין המכירה גמורה וחלוטה אליו (וכעין זה כתבו התוספות ב"ק ק"י ע"ב שהקשו שם דנימא לוקח פרה ונטרפה אדעתא דהכי לא קני ותירצו דמוכר אינו מוכר כך) רק כשפירש ומודיע ענין הזה לאזנו של לוקח בפירוש בשעת מכירה וממילא הברירה ללוקח למסור ולהמציא מעותיו להמוכר או לא וכשאנו רואין שאע"פ כן לא נמנע הלוקח מלהמציא מעותיו ליד המוכר מסתמא מתרצה לאופן זה לקבוע את עצמו מספיקא במכירה הזאת שהוא יודע שהמוכר לא גמר ומקני את המקח אלא על אופן שיהיה נעשה מבוקשו בעליות א"י או בקניות חיטים וכשלא יעלה מבוקשו מכח אל הפועל יתבטל המכירה מעיקרו כדוגמא ממש ענין הזה יש לנו לבאר גבי אונסא דנפשיה היינו שמוכר מחמת דוחקא דמעות ואינו מועיל בזה ענין מודעא שלא בפני לוקח ומודעה בטלה בזה ממילא אמרינן בה אגב אונסיה דמעות הנצרכין לו גמר ומקני כמו בתלוהו וזבין ולא מסר מודעא דאמרינן דגמר ומקני: אך אם הודיע ואומר זאת לאזנו של לוקח איך שאינו גמר ומקני ע"פ אונס הזה לעולם ולכן כשיעבור האונס מעליו היינו שישיג מעות בהרחבת גבולו אזי יוחזר לו המקח והלוקח יודע את כל זאת איך שהמוכר לא גמר ומקני המקח ברצונו מחמת אונסו דזוזי על לעולם כמו כל מוכר משום אונס דזוזי שגמר ומקני את המקח לעולם ע"פ אונס הזה ואף שישיג מעות מחליט דעתו מלבטל עוד שיוחזר לידו המכר אבל זה מודיע להקונה שאין אונסא דמעות מכריע את דעתו שיוגמר ומקני בדעתו את המקח לעולם וכשיעבור מעליו אונס זה שיושג לו מעותיו יחזיר המקח אליו והקונה אינו מונע מלהמציא מעותיו ליד המוכר חזינן דסבר וקיבל על זה ומחית א"ע לספיקא אולי לא יורחב גבולו עד שכסף וזהב ירבה לו לסלק לו מכיסו עבור המקח הזה: ומה מאוד מתקו דיוק לשון התלמוד ולשון חכמים מחכים דנקטו בלשונם דמוכר אמר לכשיהיה לי מעות ולא נקטו סתמא כשאחזיר לך מעותיך משום דהאי לישנא הוה משמע שיקח מעות הלואה מאחרים או שימתין על איזה זמן שיתייקרו קרקעות וימציא לו איזה קונה אחר שיעלה ויוסיף לו דמים על המקח הזה וימכור הקרקע לאחרים ויסלק מעות של לוקח הראשון ויקח המותר לעצמו וענין כזה לא היה נראה שעושה המכר מחמת אונסא דמעות וכשיעבור האונס רוצה לבטל מעשה המכירה הואיל ומראה בדעתו ורצונו דאפילו כשיהיה אונסא דחיקא דמעות עליו כהשתא מ"מ בדעתו להשיג אף איזה הלואות או להקנות קרקע זאת לאחרים ולקבל מאתו מכר הזה בחזרה אבל השתא דקדייק בלישניה וקאמר דווקא לכשיהיה לי מעות תחזיר לי המקח משמע ומפורש סתמא ופירושו שאינו עושה מכר הזה משום אונסא ודוחקא שלו למעות ולא גמר ומקני מקח הזה כלל וכשיעבור אונס הזה שיורחב גבולו בהשגו' מעות לעצמו אזי יחזיר לו המקח ותדע שאינו מזכיר בלשונו כשיהיה לי מעות אחזיר לך מעותיך אלא סתמא קאמר כשיהיה לי מעות תחזיר לי קרקע זו כלומר מחמת אונסא דמעות אני מוכר ואין אני גמר ומקני לעולם רק תיכף כשיהי' לי מעות צרורין ומונחים אצלי ממילא עבר מעלי האונס ואין דעתי במכירה זו ורוצה אני שיוחזר המקח לידי כמו כל אנוס במכירה שמוסר מודעה בפני עדים אומר ומודיע שאין גמר ומקני מחמת אונם את המקח הזה לעולם אלא תיכף כשיעבור האונס מעליו רוצה שיחזיר המקח אליו ואינו מקנה אלא מחמת האונס שעליו והקונה יודע כל זאת ומחית עצמו להמציא מעות להמוכר מספיקא מחמת שלא מתרצה לעשות המקח בלעדי זה כמו לוקח מן המוכר שמודיע לו שבכדי לעלות לא"י או לקנות חיטין אף שיודע שאם לא יצא מחשבתו של המוכר מכח אל הפועל יתבטל המקח ויוכרח לקבל מעותיו בחזרה מ"מ כשיודע זאת מסתמ' נחית לספיקא וחושב בדעתו אלו יעלה מחשבתו למעשה ויתקיים המכר כמו כן זה הלוקח שיודע שהמוכר לא גמר ומקני זה המקח בהחלט לעולם ואינו מקנה אלא דוחקא דמעות עליו וכשיעבור אונם הזה בהרחבות גבולו רוצה לבטל המקח כמו דאמרינן דרצון המוכר לעלות לא"י רצונו לבטל המקח כשלא יעלה מ"מ אינו מונע הלוקח כמו כן קונה הזה חושב בדעתו שלא בקרוב יורחב גבולו ובגיטין ל' איתא חברך מית אשיר חברך התעשר אל תתאשר ע"ש ומחית לספיקא. ואציע עוד חקירה אמיתית מה שחקרתי לומר לתרץ בזה קושית התוספות בקדושין מ"ט ע"ב ד"ה דברים כו' ובכתובות צ"ז בהני עניינא דאית' שם כשפירש בשעת מכירה אדעתא דמסיק לא"י או בכתובות שם בזבין לקנות חיטי ולא איצטרכי ליה זוזי מסקינן דהדרי זבינא והקשו הא בעינן תנאי כפול והרי לא התנה שאם לא ילך לא יתקיים המקח ע"ש שהעלו להוכיח מזה דלא בעיין תנאי כפול אלא בענין איסורא כגיטין וקדושין אבל לא בממון ע"ש: