גליא מסכת חלק א מב

ורוצה לכופו שיסלק לו דמי המכר ויקבל השדה משום שכבר נעשה ק"ס וקיל"ן כיון שמשך זה נתחייב זה בדמיו ולפיכך אם יש עדים שנעשה הק"ס והשטר ברצון וידיעות הלוקח מחוייב לשלם המעו' אף אם השתא הוזלו קרקעו' אבל כל זמן שאין מביא המוכר ראיה שנעשה השטר בידיעות לוקח יכול לטעון שבלא ידיעתו נעשה משום דכותבין שטר למוכר לבדו ע"ש ולפיכך כאן אם נעשה בתחילת המכר תנאי קבוע שבמשך שלשה שנים יעשה זה הלוקח שטר קנין וק"ס בחזרה על שדה זאת על שם של המכר ממילא יעשה קנין על שמו ויכוף אותו שיסלק לו דמיו דהא קנין זה נעשה בהסכמתו שמתחילה קיבל עליו בקביעות תנאי הזה וא"כ מה דאמור שיחזיר לו המקח בזמן פלוני פי' שיעשה לו מכירה בחזרה בשטר וקנין והמעות ממילא יהיה להלוקח עליו זקיפת מלוה ויכוף אותו לסלק לו בכל עת וזמן כי מסתמא נראה לו לאיש בטוח ויכול להחזיר לו הקנין ולהשיג מעותיו ואמר עוד או שהיה תנאי בלא זמן כלל משום דאפשר לא היה מתרצה הלוקח לזה לעשות הקנאה בשטר וקנין שיהיה מוחזק זה בקרקע וזה יתבע מעותיו אלא לא מתרצה לעשות הקנאה בחזרה עד שיביאו לו מעותיו וניחא מאוד מה דנקט שיחזיר לו המקח ולא אמר שיתן לו המקח משום דלא איירי כאן ממתנות חינם אלא שיחזור וימכור לו במקח שמוכר לו כעת ואפשר עוד לפרש דהכי קאמר שהתנו שיחזיר המקח בזמן פלוני היינו שקובע איזה זמן דרך משל שמוכר כעת בר"ח ניסן קובעים זמן משך ג' שנים לזמן ר"ח ניסן שזה יביא לחזור מעות כפי המקח שנותן לו כעת וזה ימסור לו המקח בחזרה וממילא כ"א יכול לכוף את חבירו לזמן הקבוע לקיים תנאו ואם יוזל קרקעות מסתמא יכוף לוקח למוכר לקיים התנאי כי יכול להיות שאפי' נצטרף כל הפירו' מג' שנים עדיין לא יעלה על ערך שיוזל קרקעו' ואם יתייקרו אזי בהיפוך שיכוף המוכר ללוקח לקיים התנאי שיקבל המעות ויחזור הקרקע שקנה. ואמר עוד או שלא קבעו שום זמן אלא בכל עת וזמן שיתן המעות יחזיר לו המקח הקרקע שקנה מאתו עכ"פ נתבאר שמה שאמר או כשיתן המעות איירי בלא זמן ומ"מ כ' הרמב"ם שהמקח קיים רק שיקויים התנאי שיחזיר או בזמן שקבעו או בשעה שנותן המעות וממילא מותר ללוקח לאכול הפירות אחרי שהמקח קיים וא"כ קשה טובא אמאי אמר הרמב"ם בסעיף ו' שלא קנה כלל ולא תליא כלל הענין בקיום התנאי ואסרו לאכול ללוקח הפירות ולפי הצעה הנ"ל מדוקדק לנכון שם בסעיף ה' שהוא לשון הרמב"ם ממש שברישא דייק ואמר שממוכר הוא שקבע התנאי משום דלא שייך שם טובה ללוקח כנ"ל משא"כ בסיפא נקט מוכר או לוקח דהתם אפשר שיבוא מהתנאי טובה ללוקח יותר מלמוכר: וכמו כן אני מפרש ואומר דהאי עניינא דאיתא בגמרא לכשיהיה לי מעות שהתנה כך המוכר ואח"ז קאמר לכשיהיה לך מעות אחזיר לך שהתנה כך הלוקח משום דבאמת אפשר להיות שיהיה טובת המוכר או טובת הלוקח דאפשר הלוקח קובע את התנאי ואומר שעל מנת כן אני קונה שכעת אתה דחוק למעות אני עושה לך בטובה ונותן אני לך המעות עבור המקח אבל בזמן שתשיג אתה מעות אחזיר לך המקח בהקנאה ואתה תהיה מחוייב להחזיר לי המעות שיהיו נמצאים אצלך וברוב ימים יכול להיות שהקרקעות יוזלו מאוד וזה המוכר יורחב גבולו ויכוף הלוקח את המוכר לקיים תנאו ולסלק המעות ולקבל את המקח בחזרה ולפעמים יתייקרו קרקעות ויבוא מזה התנאי טובה למוכר ובשעת קביעת התנאי אינו ידוע לאיזה מהן יטיב בעבורו ואין אדם יודע במה משתכר ולכן מאוד ראו להתפלא כל רואה על שינוי דקדוק ודיוק לשונו של הרמב"ם דבסעיף ה' נקט קביעות התנאי על מוכר או לוקח והתיר ללוקח לאכול הפירות שהמקח קיים רק שהזהיר על קיום התנאי שאם לא יקיים התנאי יתבטל המקח מעיקרו ואח"ז שם בסעיף ו' קבע התנאי על המוכר ואסור ללוקח לאכול פירות ואח"ז שם בסעיף ז' קבע התנאי בלוקח והתירו לאכול פירות רק שיקיים התנאי ומי שיש לו מוח בקדקדו ראוי לשית לב שלא לחנם החליף הרמב"ם את דיוקים הללו בלשונו: ולבאר כל זאת נקדים מה שיש כאן לחקור חקירה גדולה ועמוקה בסוגיא זו על שיטת רש"י וכל שארי מפרשים הקדמונים אשר קבעו יסודם לומר דמשו"ה כשאמר מוכר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי אסור לאכול פירות עיין ברש"י ד"ה אסור דכ' דנמצא שאין זה מכר ועוד בד"ה דא"ל מדעתיה כו' אבל רישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא ע"ש ודווקא כשאומ' אם ארצה אחזור ואם לא ארצה לא אחזור התם אמרי' דמותר משום דא"נ חוזר לו ומקבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו עכ"ל וכן נמשכו כל הקדמונים כמבואר בבעה"ת שהביא הב"י בשם קדמון א' ע"ש וכן מבואר ברא"ש ובהג"א בשם ר"ח וכן לשון הטור סי' קע"ד דכ' וז"ל דמשו"ה אסור שאין כאן מכר אלא הלואה כיון שצריך להחזירן לכשירצה ונמצא שאוכל פירות בשכר המתנות המעות עכ"ל וכן לשון הטור סי' ר"ז ע"ש ואף השו"ע סי' ר"ז נאדי מלשון הרמב"ם שם בסעי' ו' דהרמב"ם סתם דבריו שם וכ' בזה הרי הפירות של מוכר. והשו"ע שם תפס לשון הטור הנ"ל בנתינת טעם משום דצריך להחזיר כשיביא לו מעות הוה ליה הנך זוזי הלואה ע"ש: וקשה טובא הא קי"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ומסקינן פ"ק דקדושין (ו' ע"ב) דמועיל בכל מקום במכר קנה ובפדיון הבן בנו פדוי. עיין ביאורי הגאון סימן ש"ה ס"ק ט"ו דהטעם דעל מנת תנאה הוה כדאיתא בקדושין ס' ע"ב והוא יתן ולכן במתנה ע"מ להחזיר הוא נותן לו במתנה גמורה לעולם אלא שמתנה עמו תנאי והוה כמתנה שיאכל או יעשה איזה דבר ע"ש ודעת הרא"ש פ"ג דסוכה סי' ל' דצריך ליתנו במתנה גמורה וחלוטה כי מתנה ע"מ להחזיר היא כ"כ גמורה עד שהמקבל צריך להקנות לו במתנה בחזרה אחרי שיצא בו אבל אם אמר יהא לך במתנה עד שתצא בו ואח"כ היה שלי כבתחילה לא נקרא כלל מתנה ולא יצא בו המקבל כלל ודייק כך מהא דאמרינן לא ליקני לינוקא ע"ש וא"כ מאי איכפת לן למה שהלוקח מחוייב להחזיר המקח בע"כ להמוכר הואיל ועכ"פ מסתמא מכירה ע"מ להחזיר הוה כמתנה ע"מ להחזיר דהשתא הוה מכירה גמורה וחלוטה רק שעל הלוקח לקיים תנאו והתנאי הוא דבר אחר וא"כ היה ראוי לומר שמותר ללוקח לאכול פירות דהא כל זמן שלא מחזיר הקרקע חלוטה לו היא ומה שמחזיר אח"כ עושה מכירה מחדש מאתו להמוכר הראשון ומה שמחוייב להחזיר למכור לו בע"כ בפשיטות אינו ראוי להעלות מזה איסורא דריבית דנחזי אנן דאיתא (ס"ה ע"א) שם דכשקיבל מקצת מעות יש שם ד' חילוקי דינין דאם אמר שלא יקנה רק כדי מעות שניהם אוכלין ואם אמר קני מעכשיו לכי מייתי זוזי שניהם אסורים ואם אמר לכי מייתית תקני מוכר אוכל ולא לוקח ואם זקף המותר במלוה לוקח אוכל ע"ש דענין קנין דכסף הוא שבפרוטה אחת קונה שדה מאלף זוז כי מסתמא מותר המעות נזקף במלוה רק אי פריש דלא מקני ליה עבור מקצת המעות רק עד שיסלק כולו הוה כמו תנאי עכ"פ אם אומר לכי מייתית קני נראה פשוט כשמביא הלוקח מותר המעות נקנה לו השדה בע"כ של מוכר דהא כבר קנה בקנין כסף לשדה זו רק שעליו לקיים תנאו להביא לו מותר המעות ומ"מ אמרינן שמוכר אוכל פירות הואיל ולא אמר מעכשיו ומתחיל עיקר המכירה משעה שמביא ואף שיש לפקפק קצת ולומר דאפשר דבאמת כשאומר המוכר לכי מייתית אינו מוכרח לקיים המקח ויכול לחזור קודם שמביא לוקח המעות אולם דעתי נוטה ממשמעות הסוגיא שהמקח נתקיים בהכרח ע"פ מקצת המעות שקיבל המוכר דמבואר בריש סי' קצ"א דבפרוטה אחת נקנה כל השדה ומוכרח לקיים המכר דהא על דעת קני' קיבל מקצת המעות להקנות כלוהשדה רק שתנאי היה שיביא המותר מעות ואז יקבל המקח [עיין נדרים ד"ט בר"ן ובא"ע סי' ל"ח ע"ש]. ומסוגיא דקדושין דף ס' ע"א וע"ב דאיתא שם פלוגתא אי כשיתן או והוא יתן משמע אי לכשיתן יכול לחזור אין ראיה מהתם דשאני דלא עשה עדיין שום קיום על הדבר רק כשיתן משא"כ הכא שכבר קנה במקצת מעות רק תנאה שיביא שאר המעות קודם קבלת מקח וגם יש לעיין בסימן קצ"א בסופו בהקנה בכסף אחרי שלשים יום בלא מעכשיו ע"ש דחליפין ומשיכה לא מהני וכסף ושטר מהני ע"ש. ואפשר דהתם עדין יכול לחזור קודם שלשים אבל כאן בנתן מקצת כסף שקונה כל השדה במקצת כסף אפשר שאינו יכול המוכר לחזור כשמקיים הלוקח תנאו וצ"ע בזה נחזור לענין דעסוקי' בו דנימא מכירה ע"מ להחזיר כמו מתנה ע"מ להחזיר דלשעתה מכירה גמורה וחלוטה ואח"כ צריך לחזור ולמכור מחדש ולמה יהיה אסור לאכול פירות כל זמן שלא יקנה בחזרה ועוד עכ"פ הדין מבואר ריש קע"ד סעיף ב' דאם עושה הלוקח אחרי גמר המקח שטר על זה בקנין ובכל מיני חיזוקים שמחוייב להחזיר לו המקח כשיביא מעות וממילא הוא מוכרח לקיים דבר זה למסור לו זה השדה בע"כ בזמן שיביא מעות מ"מ הסכימו כל הפוסקי' שעד זמן שמביא לו המעות אוכל פירות בהיתר וא"כ מאי מזיק לענין איסור ריבית מה שנעשה החיוב וההכרח על הלוקח בתחילת קנייתו או שנעשה חיוב והכרח הזה לאחר שקנה או למי שעושה קשר וחיובא כזה על שדה של עצמו. ולענין עיקר הקניה ג"כ אינו ראוי להזיק כלל קבלת החיוב חזרת המקח כמו דאינו מזיק למקבל מתנה האי חיובא שהוא צריך להחזיר להנותן והא ראיה שיוצא באתרוג מה"ט דנחשב הוא שלו לגמרי קודם החזרה ומה"ט בנו פדוי בזה ופסק בשו"ע קצ"א סעיף ב' דנחשב לקנין כסף כשנותן כסף ע"מ להחזיר משום דכל זמן שלא מחזיר נחשב לקבלה גמורה אף שמוכרח להחזיר ובספר קצות החושן סימן רמ"א סעיף ד' ראיתי שיצא לחלוק על שיטות הרא"ש הנ"ל דמתנה ע"מ להחזיר אינו צריך לעשות קנין בחזרה אלא שנותן לו האתרוג במתנה גמורה וחלוטה עד זמן שיצא ואח"כ חוזרת ממילא בלי הקנאה ומ"מ לזמן שקובע הנותן הוה מתנה גמורה ואינו דומה לאתרוג שאול שכ' הרא"ש עי"ש באורך ומביא שמצא כך בשם קדמון הר"ר אביגדור הובא דבריו בתשו' הרא"ש סימן ל"ה ע"ש שהאריך בענין זה עכ"פ לדברי הכל עד שעה שקבע התנאי להחזיר היא שלו ממש לכל דבר ויוצא באתרוג ופדיון הבן וקונה בזה מכר וכל דבר א"כ אמאי אסור לוקח לאכול פירות: והנה בספר חות דעת ושינה את דבריו שנית בספרו נתיבות משפט סימן ר"ז עמד על מחקר הנ"ל ועלה בידו לתרץ בזה מאי דקשה בדברי הרמב"ם מסעיף ה' לסעיף ו' ע"פ שיטת הרא"ש דדווקא באומר ע"מ שתחזיר מהני משום דחוזר ומקנה לו בחזרה אבל אם אומר הא לך במתנה עד שתצא בו ואח"ז תהיה שלי כבתחילה אינו יוצא באתרוג וכן פסק רמ"א גבי פדיון הבן סי' ש"ה לחלק בין ע"מ שתחזיר לי ובין שאומר ותחזיר לי ע"ש ובביאורי הגאון שם ולכן מפרש חות דעת בסי' קע"ד ובסי' ר"ז דבסעיף ה' מיירי הרמב"ם שאומר ע"מ שתחזיר לו וכ"ז שלא החזיר קנויה השדה לו אבל בסעיף ו' מיירי שאמר ותחזיר לי ולא אמר על מנת וכמו שמחלק רמ"א בסי' ש"ה והאריך בזה וכ' שאחרי כותבי זאת מצא כך בספר מחנה אפרים וששתי כעל כל הון עכ"ל ולא ידעתי שמחה זה מה זו עושה כי לדעתי רחוק מאוד לקבוע דבר הזה בדברי הרמב"ם דהא אין שום הפרש בדיוק לישנא דהרמב"ם בין סעיף ה' לסעיף ו' ובשניהם בלשון א' נאמר שנקט התנה שיחזיר לו המקח וכו' ואנה מצא שום רמז או דיוק להעמיס חילוק והפרש זה בין העניינים ועוד לדבריו צריכין אנו לפרש דגם האמור בתלמוד דכשאומר מוכר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי אסור איירי דווקא שלא אמר על מנת הא לא"ה בפשיטות מותר א"כ קשה בסיפא דקאמר דאם אמר לוקח כשיהיה לך מעות איך מיירי אם אומר ע"מ א"כ הוה ליה לחלק במוכר עצמו בין אומר ע"מ ללא אמר ע"מ ועיין ברש"י ד"ה ואמר לו מוכר על מנת כן אני מוכר לך ע"ש וזה ודאי אלו היה אמת כדבריו שעיקר הריעותא והאיסור אכילות פירות ללוקח הוא מחמת שלא אמר. המוכר שמוכר על מנת אלא אמר סתמא שתחזיר לי דבר כזה לא היה ניתן לסתום אפילו בלישנא דתלמוד ומכל שכן בלשון הרמב"ם שלא היה לו לסתום אלא לפרשו לא לעשות מענין זה שני סעיפים רק בקיצור היה לו לבאר זה אם התנה מוכר לכשיהיה לי מעות אם אמר ע"מ מותר ואם לא אמר ע"מ אסור אבל עתה מהצורך להיות נביא ובן נביא ואין אלו אלא דברי נביאות להבין יסוד הזה בתלמוד וברמב"ם שאין על עיקר זה