גליא מסכת חלק א מא

לבאר שיטות רמב"ם בזה אבל נלאו כל חכמי לב למצוא מענה אמיתית אשר יתקבלו הדברים על אוזן שומעת כי כל הדחוקים אשר יש בתרוצם לא יכילם הספר לבארם: ובהשקפה ראשונה הענין תמוה מאוד דלפי הנראה הענין פשוט לשיטות הרמב"ם בין התנה מוכר או לוקח מחוייבים שניה' לקיים התנאי ואין הפרש ביניהם רק בעסק היתר אכילות פירות דבהתנה מוכר אסור ובלוקח מותר ובסוגיא שם מפורש באר הטיב בעליל לעין כל רואה שיש הפרש בגוף קביעות חיובא של התנאי בין התנה המוכר ובין התנה הלוקח דמסקינן דבלוק' נעשה כמו שאמר בפירוש בלא חיובא אלא מדעתיה ובב"י הביא שם עוד אופן לתרץ שיטות דברי הרמב"ם דמה שכ' הרמב"ם דבהתנה הלוקח התנאי מתקיי' בחיובא ומ"מ מותר לאכול פירות איירי שהתנה לוקח זה אחרי גמר המקח והוא כדברי הג"א שהובא בשם ר"ח לפרש כך ומה דמסיים הר"ח והוא דקנו מיני' כוונתו שקנו אחרי המקח על קיום התנאי וכבר הבאתי לשון ביאורי הגאון בסי' קע"ד ס"ק ב' בזה וכך כתב הב"י שם מקודם בשם בעה"ת לפרש כך הסוגיא דמחלק בין התנה מוכר או לוקח דבאמת אין חילוק בין מוכר או לוקח רק דעיקר ההפרש הוא אם התנה מוכר או לוקח קודם גמר המקח ממילא חל התנאי ואסור לאכול פירות אבל אם קבעו התנאי הזה אחרי גמר המקח בין שקבעו המוכר או לוקח הואיל ונעשה אחרי גמר המקח אין קביעות חיובא אז בענין תנאי הזה. אלא הוא רק דברים בעלמא וממילא מותר לאכול פירות ע"ש דכ' דמה שמחלק תלמוד' בין מוכר ללוקח הוא משום דאורחא דמילתא דמוכ' קמתני קודם גמר המקח ולוקח מתנה אחרי גמר מקח ובאמת פירו' בעה"ת הנ"ל הוא דחוק מאוד דלפי דבריו מאי קמ"ל כלל האי בריית' דכל הדברי' שנדברו והותנו אחרי גמרו של המקח לא מורידין ולא מעלין לא שרירין ולא קיימין לא יבוא מהם תועלת ולא יצא בהם נזק ואיך שייכי לקבוע דינא דהאי מילתא בברייתא דעסקו באיסור ריבית והיתרן וגם לא ידעתי איך מפרש מה דאיתא שם בסוגיא דנעשה כמו שאמר מדעתיה. ובפשיטות היה לו לרבא לתרץ דסיפא איירי שאמרו זאת אחרי גמר המקח. ואף לדברי הר"ח שהביא הג"א וכפי שפירשו הב"י שאיירי שעשו קנין אחרי גמר המקח לקיים דבר זה שיחזור וימכור לו כשיביא מעות. עדיין אף שיש באמת עליו חיובא מילתא דפשיטא הוא דמה שנעשה אחרי גמר מקח א"א לחול בענין זה איסורא דריבית גם על פירש"י והרא"ש שפירשו מדעתיה שאומר אם יהיה רצוני אחזיר ואמכור לך אם תשתנה דעתי עלי ג"כ קשה הא מילתא דפשיטא טובא ולית בה שום צורך ורבותא כלל לא לענין מקח וממכר ולא לעסק ריבית ומאיזה צד יתגולל בזה איסור ריבית ע"י שיש ברירה ללוקח הזה למכור בחזרה להמוכר אפשר לפי מה דמסקינן שם דנעשה כמו שאומר מדעתיה יש קצת רבותא שתנאי שמתנה הלוקח הוה פטומי מילי ויש קצת רבותא לענין מו"מ ולא לענין ריבית אבל רב אשי שהבין מילתא דרבא כפשוטו היינו אם ארצה קשה איך לא הקשה מאי רבותא יש בזה לא לענין מו"מ ולא לענין ריבית עכ"פ סתמו של לישנא דהרמב"ם רחוק מאוד להעמיס בלשונו דמיירי שהתנה לוקח תנאי הזה אחרי גמר המקח ודבר זה לא היה ניתן לסתום אלא לפרש כמו שפירשו וביארו הבע"ת והר"ח הנ"ל דבריהם באר הטיב: עוד ראיתי מילתא דתמיה על דברי הרמב"ם בזה ותמהתי שלא התעורר שום מהאחרוני' בזה דהנה לשון הרמב"ם הוא פ' ו' ממלוה כמו שהובא בשו"ע קע"ד סעיף א' דבזה כל הפירות שאכל יוצאה בדיינים דהוה ריבית קצוצה וראיתי בש"ך ס"ק א' שכ' וז"ל ולדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא לא הוה רק א"ר לעיל קע"ב ה"ה הכא כדמוכח בתו' ורא"ש וכ"כ הב"י ורמ"א סו' סימן קס"ד ומה שלא הגיה הרמ"א כאן שסמך עצמו אמש"כ לעיל והעט"ז שסתם הדברים לא כיון יפה עכ"ל ש"ך ולכאורה דבריו נכונים בזה: ומעתה תקשה לן טובא על הרמב"ם דפתח ואמר שם בהלכה ה' המוכר בית או שדה ואמר לכשיהיה כו' הרי זה ריבית קצוצה קשה דתינח גבי בית דקבעה הרמב"ם ר"ק אבל גבי שדה שמבואר שם הלכה ז' באריכות דדעתו לחלק ולומר דדווקא גבי בית הוה משכנתא ר"ק משום דפירותיו מצויין אבל בשדה אפילו בלא נכייתא לא הוה רק אבק ריבית משום שיכול להיות שלא יהי' שם פירות והוכיח האי חילוקא מהסוגיא דסתרי אהדדי ע"ש א"כ איך כתב דבין בבית ובין בשדה הוה ריבית קצוצה. והדבר תמוה איך לא עמד הש"ך על דיוקא דהרמב"ם בזה ובאמת בלשון הש"ע ליכא אלא מוכר שדה תקשה טפי אמאי קאי רבית קצוצה אך השו"ע לא סבר כהרמב"ם בהאי חילוקא דבית ושדה כמבואר בסי' קע"ב סעיף א' ברמ"א ע"ש אך קשה איך יפרנס הש"ך יסודו של הרמב"ם בזה: עוד דברי השו"ע סי' ר"ז סעי' ה' שהעתיק שם לשון הרמב"ם ממש תמוהין מאוד וז"ל מי שהקנה לחבירו והתנה עליו ע"מ שתתן מקח זה או תמכרנו לפלוני אם קיים התנאי קנה ואם לא קיים ומכר לאחר או לא מכרו לפלוני או לא נתנה בזמן שקבע לו לא קנה וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות הרי המקח קיים ויחזיר כמו שהתנה וכפי הנראה פשוט פשטות דבריו שהמכר קיים ומותר ללוקח לאכול פירות רק שיש עליו לקיים כמו שהתנה בין בריש דבריו שהתנה עליו לחזור ולמכור מקח הזה לאיש פלוני מחוייב לקיים התנאי בזמן שקבע עליו תנאי הזה ועד אותו זמן מותר בודאי לאכול פירות דהשתא המקח שלו הוא ואחר כך כשימכור לאחר מכירה חדשה היא ועד שעה שמוכר דידיה הוה וכמו בסיפא שהתנה להחזיר לו המקח באיזה זמן או כשיתן מעות שמסיים שמחוייב להחזיר כמו שהתנה והמקח קיים משמע בפשיטות דעד זמן שקבע להחזיר לו או עד שישיג מוכר להחזיר המעות אוכל לוקח פירות שהרי כ' המקח קיים ואם כן לפום רהיטא תמוה וקשה מאוד דהוא ממש סותר את האמור מפורש בסוגיא ומה שהביא בשו"ע שם סעיף ו' דהתנה המוכר שיחזירנה כשיהי' לו מעות אסור ללוקח לאכול פירות ע"ש: וכבר עמד ע"ז הב"ח וסמ"ע וט"ז וש"ך הביא תירוץ ב"ח ולדעתי אין פותר לי בכל דבריהם הב"ח כמו שהביאו ש"ך ס"ק ו' תמוה מאוד שדעתו לתרץ דהא דסעי"ה איירי שהתנו אחרי גמר המקח וכמו דמפר' הב"י את האמור בסעיף ז' מפרש כאן כך ואף בסעיף ז' מפרש כך דאיירי אחרי גמר המקח ע"ש וא"כ קשה תרתי למה לי להרמב"ם להשמיענו וגם אין רמז ומשמעות על אופן זה בלשונו עוד קשה למה בסעיף ז' דייק רק לוקח שהתנה וכאן בסעי' ה' דייק ואמר הן מוכר והן לוקח ועוד דזה וודאי האי בבא דרישא האמור בסעיף ה' שהתנה שיתן הלוקח או שימכור לאחר מחוייב לקיים כמו שהתנה איירי בודאי אף שקבע תנאי בתחילת המכירה כמו כן בבא שניה שהתנה לחזור לו המקח איירי ג"כ בתחילת המכירה לכן דברי הב"ח אין להם פותר לזאת ודברי הט"ז בזה מה שרצה לתרץ אינן מובנין כלל וכלל דכ' דלא איירי כאן באכילת פירות אלא בקיום עיקר המקח דאם אין ביד המוכר מזומנים ורוצה ליתן שומא ע"כ אינו מחזיר לו לפי תנאי הוה המקח מקח גמור ואינו יכול להוציא ממנו ע"ש ואינו ידוע מה כיון בזה דהא בסעיף ה' מבואר דהמקח קיים ובסעיף ו' מבואר ומפורש הלשון ברמב"ם דמוכר אוכל פירות וביותר בפ' ו' ממלוה מפורש שם לא קנה ע"ש ובשו"ע יו"ד קע"ד סעיף א' העתיק לשון רמב"ם ממש ע"ש משמע דדעת הרמב"ם דליכא התם כלל קיום המכר ולא הזכיר כלל חיובא דקיום התנאי ע"ש ובאמת השו"ע בסי' כ"ז סעיף ו' שינה לשון הרמב"ם ולא תפס לשון הרמב"ם לא כפי המבואר בה' מכירה דכ' וז"ל מכר קרקע והתנה המוכר כשיהיה לי מעות תחזיר לי הפירות של מוכר עכ"ל ובה' מלוה כ' שם בהאי לישנא לא קנה וכל הפירות שאכל הוה ריבית קצוצה עכ"ל ולא הזכיר שם כלל ענין מקיום התנאי כלל ולשון השו"ע כאן בסימן ר"ז סעיף ו' יסודו מלשון הטור ע"ש דמשמע שצריך להחזיר כשיביא מעות משו"ה אסור לאכול פירות שעי"ז נעשה זוזי הלואה אבל לשון הרמב"ם לאו הכי הוא אלא קפסיק וקאמר סתמא לא קנה. ולא משום חיובא דמחוייב להחזיר אדרבא משמע שאינו צריך לקיים כלל התנאי הואיל ועיקר המקח אינו קבוע כלל והט"ז לא עיין בכל זה לעומקה אשר בסעיף ה' דייק וקאמר קיום מקח ותנאי ובסעיף ו' קאמר לא קנה ולא דייק כלל לקיום התנאי ומשמע פשוט דבמעי' ה' מתיר אכילות פירות כמו בתנאי דנקט שם ברישא שהתנה עמו למכור לפלוני דמותר ודאי הפירות כמו כן בסיפא שהתנה שיחזיר לעצמו מותר הפירות רק שחיובא לקיים התנאי: והסמ"ע ס"ק י"א ביאר לתרץ דבסעיף ה' איירי שקבע זמן וכמו שאומר שם שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות קאי נמי אזמן פלוני כלומר או שיתן לו בחינם בזמן פלוני או עבור מעות כשיתן לו בזמן פלוני ועד אותו זמן יהיה שדה אצלו במכירה גמורה ומשו"ה מותר לאכול פירות דאם מחזירנה בחינם הוה ממש כמשכנתא דבמשלם שנין תיפוק בלא כסף ואם מחזיר כשיתן המעו' הואיל ויש זמן ה"ל כאתרא דלא מסלקי דלהרא"ש מותר בלא נכייתא ואפילו להאוסרים כאן הואיל ולא בתורת הלואה באו אלא בתורת קנין ע"ש באורך: הנה מלבד שדבריו דחוקים מאוד דידוע דדעת הרמב"ם שאין הפרש כלל בין אתרא דמסלקי ללא מסלקי כמבואר בפ' ו' ממלוה והראב"ד חולק שם ומביא האי סבר' ע"ש א"כ אין הפרש בין קביעת זמן או לא. ומה שמחלק הסמ"ע בין משכנתא דבתורת הלואה אתו לידו ובין זה דבמכר אתו. מניין לו להרמב"ם לעשות חילוק שלא הוזכר בתלמוד וכבר חקרנו ומצאנו שהרמב"ם החמיר כאן יותר ממשכנתא דאילו במשכנתא פסק דבשדה ליתא אלא אבק ריבית. וכאן כתב בפרק ו' כהובא סימן קע"ד דאפילו גבי שדה הוה קצוצה: ועוד נראה ברור דמה דקאמר שם בסעיף ה' או לכשיתן המעות לא קאי כלל על קביעות זמן דאי קאי על זמן הי' לו לומר שיחזיר לו המקח או כשיתן המעות בזמן פלוני דאז בפשיטות הוה קאי זמן אתרווייהו ועוד מאי דמפרש הסמ"ע מה דאמור שיחזיר לו המקח פירושו שיחזור לו במתנה נמי אינו נראה לי כלל דאם כוונתו על מתנה הל"ל שתתן לי המקח בזמן פלוני כמו בבא דרישא דפתח ואמר מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת שיתן מקח זה לפלוני או שימכרנה לו משמע דבמתנה קאמר לה וראוי לדקדק עוד דברישא קדייק הרמב"ם דהמוכר הוא שקובע התנאי על הלוקח ואינו רוצה למכור בלעדי על אופן זה דכ' מי שהקנה לחבירו והתנה עליו על מנת וכו' אבל בסיפא נקט וקאמר וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן המעות קדייק למנקט קביעו' התנאי הן אם נעשה קביעתו מן המוכר או מן לוקח אבל הענין באמת דתנאים דסיפא אינו ידוע בסופו לטובת מי הוקבע שלפעמי' יכול להיות שנעש' יותר טובה להלוקח מן המוכר משום דבאמת בסיפ' אינו מיירי כלל שיחזיר לו במתנה בחנם דזה בוודאי ענין כזה לא היה קובע הלוקח ברצונו ובאות נפשו ולפיכך ברישא דקאי ואיירי שיתן המקח לאיש פלוני במתנה בחנם ואפילו האי תנאה שימכרנה אח"כ לאיש פלוני א"א שיהיה מזה שום צד האפשרי טובת לוקח דהא ליתן בחנם ודאי אין טובה זאת לפניו ואף תנאה דלמכור לו אם לא ירצה השני לקנות על מקח הזה שקנה א"א לכופו שיקנה ואם יוזלו קרקעות אחר זה לא יקנה אותו פלוני ואם יתייקרו אזי יהיה מוכרח למכור וידו על התחתונה ולכן בלתי אפשרי שיהיה לוקח קובע תנאים הללו מרצונו אם לא כאמור שם שהמוכר אינו מתרצה לעשות המכר בלעדי על אופנים הללו והלוקח בע"כ יענה אמן על זה אולם בסיפא דנקט הרמב"ם קביעות תנאי בין על מוכר או על לוקח הוא דשם הלוקח אפשר דחפץ בקביעות של התנאי יותר מן המוכר ואפשר שהוא לטובת הלוקח יותר מן המוכר לפעמים דהא אינו אמור שם שיתן לו המקח דהוה משמע במתנה אבל השתא דנקט שיחזיר לו המקח פירש שמתנה לוקח או המוכר דבזמן פלוני ערך שלשה שנים יחזור ויקנה בק"ס שדה זו בחזרה להמוכר באותו מקח שקונה ממנו כעת עיין בסי' רל"ח דמבוא' שם דמחמת שהדין הוא דכותבין שטר למוכר אף בלא ידיעת הלוקח ולפיכך אם מביא המוכר שטר מכירה בק"ס איך שמכר שדהו לשמעון