גליא מסכת חלק א מ

ה' דאם אמר מעכשיו אסורין המוכר והקונה לאכול הפירות. וא"כ לפי הנתבאר לא משכחת לה כלל האי דינא שיהיה נעשה קשר וחיוב אחרי גמר הקני' שיתחייב הקונה לחזור ולהקנות המקח להמוכר כשיהיה לו מעות דקנין בלא מעכשיו לא מהני דהוה קנין אתן ובמעכשיו אסור לאכול פירות המוכר והקונה: אולם עיקרא דהאי דינא דקע"ד סעיף ב' הוא מתשו' הרשב"א עיין בבאר הגולה והרשב"א לשיטתו דסובר דקנין אתן מהני בכל מקום ולא אמרינן דהוה קנין דברים. עיין במגיד פ' ח' מה' זכיה ומתנה הלכה ו' ובב"י סימן קצ"ה סעיף ך' דמבואר דדעת הרשב"א דאפילו אתן לך כך וכך מהני ולא מיקרי קנין דברים ע"ש א"כ שפיר כתב דמשכחת לה שאחרי גמר מקח עשה שטר בקנין שיחזיר לו השדה וימכור לו כשיביא מעות אח"ז מצאתי בחות דעת קע"ד ס"ק ב' וז"ל ודווקא בלא מעכשיו דאי במעכשיו הוה זה הלוקח כאילו חוזר ומוכר במעכשיו ואסור לו לאכול פירות וצ"ל שלא אמר מעכשיו אלא שהתחייב א"ע למכור לו כשיהיה לו מעות עכ"ל ולא ידעתי איך לא שם לבו לעיקר ויסוד שחקרתי דהוה קנין דברים: ובינותי עוד בספרי' לחקור על שורש ועיקר הזה ראיתי שעדיין לא יצאתי ידי חובתי לתרץ דעת הרשב"א במה שדעתו דקנין אתן מהני דהנה ראיתי בב"י סי' ר"ו הביא תשו' רשב"א במי שעשה שטר בקנין שימכור ביתו לחבירו והשיב שקנין דברי' בעלמ' הוא שהרי לא הקנה המוכ' ביתו לחבירו אלא שקנו מידו שימכור ובמה נתחייב למכור ועובדא דמייתי תלמודא בסוף עבודת כוכבים אי מזבנינא האי ארעא לך מזבנינא התם כשהקנה האי ארעא מהשתא והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנה תהא קנויה לו הא לאו הכי לא עשה ולא כלום עכ"ל וכן הוא לשון הרמב"ם פ' ח' ממכירה הלכה ו' שהביא שם סוגיא הנ"ל כ' שאמר לו כשאמכרנה שדה זו הרי היא מכורה לך מעכשיו במנה ע"ש והביא המגיד שכך כתב ר' האי והרשב"א לפרש האי סוגיא דווקא באמר מעכשיו ע"ש ועיין בסמ"ע ריש סי' ר"ו) א"כ מבואר דעת הרשב"א בתשובה זו דלא מהני קנין דברים כשמתחייב א"ע בשטר ובקנין למכור כל זמן שלא נעשה אופן הקני' במעכשיו וא"כ קשה טובא על בעל חות דעת הנ"ל שכ' שצ"ל שאיירי בלא מעכשיו אלא שהתחייב א"ע למכור לו. הא לפי הנתבאר דאפילו רשב"א מודה דלא עשה ולא כלום בלא מעכשיו כנ"ל והדרא קושייתי לדוכתיה דלא משכחת לה כלל להאי דינא שיהיה נעשה חיוב מהלוקח אחרי גמר המקח שמחוייב לחזור ולמכור מקח הזה להמוכר כשיביא לו מעות בשלמא קודם גמר המקח אמרינן שמוכר הראשון לא הקנה להלוקח את המקח הזה אלא על תנאי שמחוייב לחזור ולמכור לו כשיהיה לו מעות ודומה למה דאי' סי' ר"ז סעיף ה' והוא מדברי הרמב"ם שמי שהקנה שדה לחבירו על תנאי שיחזור וימכרנה לפלוני מחוייב לקיים תנאו ואם קבע זמן מחוייב לקיים בזמנו וכשמקיים תנאו למכור לפלוני אזי קנייתו למפרע קנויה לו וכל הפירות שאכל המה שלו אבל אם לא יקיים תנאו ולא מכר לפלוני בזמן שהתנה עמו לחזור ולמכור לפלוני אזי בטלה קנייתו מעיקרא וממילא מחוייב להחזיר כל הפירות שאכל עד עתה ע"ש ויסוד הדבר הוא אמרוה בסוגיא דסוף פ' ה' דנדרים וכן אמרינן גבי אתרוג דנותנו ע"מ להחזיר יוצא חבירו בו ולא דומה לשאול כי מתנה ע"מ להחזיר קנין הוא לשעתו קניה גמורה להמקבל ואמרינן החזירוהו יצא לא החזירוהו לא יצא משו' דכל שנעשה תנאי בדבר ולא קיים בטלה ההקנאה מעיקרו ע"ש וא"כ שפיר אם נעשה התנאי ע"מ שיחזיר לו כשיהיה לו מעות לא צריך שום קנין ע"ז אלא נכלל ענין זה ממילא בתוך עיקר מעשה המקח והקניה וזה מחוייב לקיים תנאו אבל אם נעשה ענין הזה אחרי מעשה גמר המקח שמתחייב א"ע זה הלוקח לחזור ולמכור לו כשיהיה לו מעות במה יתחייב לקיים זאת דלפי האמור בסימן ר"ו וברמב"ם פ' ח' הנ"ל דא"א לחייב את עצמו למכור שדהו אם לא שיעשה חיוב וקשר המכירה במעכשיו כנ"ל: וא"כ לכאורה נרא' שיפה כתב תה"ד כאשר הובא דבריו ברמ"א קס"ט סעיף יח שאין לעשות רק הבטחה אמיתית לאחר גמר המקח אבל בחיובא א"א כלל דבמעכשיו אסור ובלא מעכשיו אפילו שיעשה קנין אינו מועיל לחייבו למכור כנ"ל מסימן ר"ו ובפרט לפי המבואר בסי' קצ"ה דסתם קנין חליפין הוא במעכשיו א"כ אסור לעשות קנין בסתם אם לא שיפרש בלא מעכשיו אלא שמתחייב למכור לו לכשיהי' לו מעות זה לא מהני כלום דהיינו קנין למכור וכנ"ל: אמנם לדעתי צ"ע טובא הני ב' תשו' רשב"א אהדדי דהאי תשו' הרשב"א שהובא בב"י סי' קצ"ה מחודשים סימן ך' דאי' שם מבואר דקנין מהני אפילו גבי אתן ולא מיקרי קנין דברים ע"ש באורך ועיין בסי' רמ"ה מזה באורך דיש פלוגתא אי מהני קנין אתן או לא והוא בסוגיא דפ' השולח אתננה לפלוני דר"מ אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ע"ש ועיין במגיד פ' ח' מזכיה ומתנה שהבי' דעת הרשב"א דקנין אתן מהני והקש' עליו הא אמור' בסוגי' הנ"ל דאם אומ' אתננה לא מהני ומסיק דאפש' דדעת רשב"א דדוקא שטר אינו מועיל אבל קנין עדיף טפי ומהני עכ"ל והדבר צריך תלמוד אצלי לעמוד על עיקרי ב' תשו' הרשב"א לפרש לנכון דלכאורה אין הפרש בין אתננה לפלוני דקי"ל כחכמים דלא מהני אפילו בשטר וכדמפרשי כל הפוסקים וכמו שהביא המגיד פ' ד' הלכה י"א מזכיה ומתנה דת"ק סובר דקנה כשכותב לו בשטר אתננו משום דבשטר זה שאני מוסר לו עכשיו מקנה לו וחכמים אומרים לא קנה שאין זה אלא שמבטיח לו לאחרי זמן בשטר אחר ועדיין לא עשה ע"ש וא"כ כשיש קנין ג"כ לזה דעת הרמ"ה בסי' רמ"ה דמ"מ לא מהני ודעת הרשב"א הוא דמהני וקשה למה כ' הרשב"א דכשעושה קנין למכור לו שדה לא מהני וכשעושה קנין על אתננו מהני ועיין במל"מ פ' ח' ממכירה דין ו' דמשמע דמודה רשב"א דבלשון חיוב מהני באמכרנה ע"ש ועדיין צ"ע טובא בזה: עוד ראיתי בב"ח סי' רמ"ה שמחלק בין ענין דסי' קנ"ז דמביא שם הטור מאן דסובר דמהני בקנו מיניה לתת לבנין הכותל אף דהוה קנין אתן דמה לי אתן או לתת מחלק בין מתנה להאי עניינא ע"ש ועכ"פ צריך ישוב רב ליישב הכל לנכון: יב סימן קע"ד מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיה לו מעות תחזיר לי לא קנה וכל הפירות שאכל ריבית קצוצה ויוצאה בדיינים זהו לשון רמב"ם פ"ו ממלוה ובשו"ע ח"מ ר"ז העתיק לשון רמב"ם פ' י"א ממכירה ובסעיף ה' העתיק לשון רמב"ם ממש ובסעיף ו' שינה קצת לשון הרמב"ם ובסעי' ז' העתיק ג"כ לשונו ממש וראיתי שכל הבאים אחרי הרמב"ם לא עמדו על סודו ויסודו ומשו"ה נתקשה להם מאוד לתמוה על דבריו וראה ראיתי וחקרתי על נעימות דיוק לשונו הדיק הטיב נתגלה לפני ת"ל אשר באמת הרמב"ם ירד לעומק תמצית אמיתות שורש ומקור הדברים מסוגיא עד אשר שארי קדמונים לא עמדו לפרש באמיתות מקורה לכן קבעו בה הרבה דינים אשר יש הרבה לדקדק עליהם ולכלהו אית להו פירכא וטבא חדא פילפולא חריפתא יסוד פירוש הרמב"ם דלית ליה פירכא כלל וכלל ומה שהתעוררו הבאים אחריו לדקדק עליו הוא הכל מחמת שנעדר מאתם כוונת שורש טעמו של הסוגיא על מכונה וכאשר נפרש ונבאר טעמו של הסוגיא לא ישאר שום עירעור ופקפוק על קביעות הלכה לדינא שקבע הרמב"ם בזה: הנה שם סעיף ז' העתיק לשון הרמב"ם וז"ל מכר לו סתם וא"ל לוקח מדעתו כשיהיה לך מעות תביאם לי ואני אחזיר לך המקח הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות ואין זה אבק ריבית שהרי מעצמו חייב עצמו בתנאי זה והטור שם תמה על זה וז"ל ואיני מבין דבריו כיון שמחשב אותו תנאי וצריך לוקח לקיימו א"כ איך יאכל הפירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ"ל טור והענין דדע' הטור לפסק הלכה כרש"י והרא"ש שפירשו שם כל הסוגיא דדווקא כשאין התנאי מוכרח על לוקח לקיימו מותר לו לאכול פירות אבל היכא שמחוייב בע"כ לקיימו אסור עיין רש"י ד"ה דאמר ליה מדעתיה אם ארצה אחזיר ולא שתתבעני בדין הלכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו אבל ברישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא עוד ברש"י ס"ו ע"א ד"ה הא לא אמר כו' אלמא ע"כ יקיים תנאה לפיכך אינו כמכר והוה כריבית עיין שם ועיין עוד שם ד"ה אמר ליה נעשה וכו' עיין שם: והדבר הזה מבואר ומפורש בסוגיא ס"ו ע"א דרב אשי אקשי לאמימר הואיל ומוכח דהאי תנאה דלכשיהי' לך מעות אחזירם לך אם אמרה לוקח אין קביעות חיובא להאי תנאה הואיל וטובתו של מוכר הוא ולוקח קמתני הוה פיטומי מילי ומסקינן שם לפרש מה דאמר רבא סיפא דא"ל מדעתו אין פירושו דמפרש ואומר על דעתי ורצוני אלא כל שאומר' לוקח נעשה כמו שמפרש על דעתי ורצוני אם ארצה ועיין עוד ברא"ש שמפרש מדעתיה היינו שאם לא תשתנה דעתי עלי וארצה להחזיר לך. ונמצא מסקנא דסוגיא שם דאם הלוקח קובע האי תנאה הוה פיטומי מילי וליכא בו חיוב הכרחי אבל אם המוכר קובע האי תנאה בזה אם הלוקח שותק ממילא איקבע בחיובא ואסור לאכול פירות הואיל וע"כ מוכרה לא הוה מכר מעיקרא רק כשמשיב לו הלוקח שאין מתרצה לתנאי הזה בהכרח רק שיהיה הדבר עומד על דעתו אם ירצה יחזיר ואם לא ירצה לא יחזיר ממילא ליכא חיוב הכרחי לתנאה ומותר לאכול פירות אבל כשקובע לוקח האי תנאה לא צריך לפרש ולומר שיהיה עומד הדבר אם ירצה או לאו ואם ישתנה דעתי עלי אלא אפילו כשאומר סתמא כאילו אמר מדעתו ע"ש וכן ביאר הטור שם סעיף ט' ע"פ יסוד ועיקרן של דברים הללו דאם לוקח קבע תנאי הזה מעצמו אין שם קביעות חיוב רק פיטומי מילי או אפילו כשמוכר קובע התנאי רק שהלוקח השיב על דעתי יהיה אם ארצה ולא תשתנה דעתי עלי א"כ מותר לוקח לאכול הפירות הואיל ואינו מוכרח להחזירו ולכן אף שמתרצה ומחזיר אחרי זמן הוה כמכירה חדשה ועד עכשיו שלו היה משא"כ כשמחוייב בע"כ להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא וא"כ שפיר הקשה הטור על הרמב"ם שאין דעתו לחלק בין אם קבע המוכר התנאי הזה או הלוקח וכמו שכתב הטור בשם רמב"ם ריש סימן ר"ז דבין שהתנה המקנה או הקונה איזה תנאי הכל מתקיים כל שנעשה בשעת מכירה ע"ש וא"כ הרמב"ם לשיטתו שפיר כ' דאף אם התנה הלוקח ואמר כשיהיה לך מעות אחזירם מחוייב לקיים התנאי ולכן תמה עליו הטור לפי שיטתו שמחוייב לקיים תנאו איך מותר לאכול פירות הואיל ומחוייב להחזיר לו בע"כ א"כ מעיקרא לאו מכר היא. והכ"מ בפ' י"א ממכירה האריך דברים לתרץ זאת הביאו הסמ"ע סי' ר"ז ס"ק י"ג ומפרש שדווקא כשקובע המוכר התנאי נראה שמשום ריבית קובע כל עיקר הענין של מקח אבל כשמתנה לוקח אינו נראה שמשום ריבית עושה ענין המקח והא ראיה שידו של לוקח על התחתונה שבאם יוזל ישאר אצלו ואם יתייקר יסלק לו מעות ע"ש ולא מצאתי בדבריהם טעם וריח וכלפי לייא אפשר דכשמתנה מוכר א"כ נראה שאין הלוקח עושה הענין משום ריבית אלא חפצו ורצונו יותר לקיים דבר המקח בקביעות רק הוא מוכרח למלאות רצון המוכר שאינו רוצה לגמור המקח בלעדי על תנאי הזה אבל כשקובע הלוקח תנאי הזה נראה בעליל שכל מגמתו משום ריבית ויותר דעתו נוטה שיחזיר לו מעות אחרי זמן יאכל וחדי בפירות שיאכל בריבית ע"כ. גם לדבריו לא ידעתי מה קשה לתלמודא מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא החילוק ידוע ע"פ סברתו ועוד קשה איך יעמיס דבריו וכוונתו בלישנא דרבא דמשני שם סיפא דאמר מדעתיה ומהו ענין מדעתיה לענין דברי הכ"מ וסמ"ע הנ"ל: עוד הענין תמוה על שיטות הרמב"ם כמבואר בטור ריש סי' ר"ז דאפילו כשמתנה הלוקח איזה תנאי ג"כ מחוייב לקיימו ומשו"ה כ' כאן דהלוקח התנה אוכל פירות ומחוייב לקיים התנאי מה יענה רמב"ם לסוגיא ס"ו ע"א דמפורש דאם מתנה לוקח הוה פיטומי מילי ואיך יפרש מה דאסיק שם בסוגיא דאם מתנה לוקח נעשה כמו דאמר מדעתיה הואיל ושיטתו דאפילו אמר לוקח כשיהיה לך מעות מחוייב לקיים א"כ מהו שאומר התלמוד דנעשה כאומר מדעתי' ואיזהו ענין מדעתיה שייך התם והרבה יגע הכ"מ והב"י והט"ז