גליא מסכת חלק א לז

ומפורש כך ברמב"ם הלכה ב' ובריש סימן רל"ב דאם מכר לו ערך מאה כלים בדינר ונמצא שם רק צ"ט בפשיטות אף שהשתמש וידע מחסרון ולא קתבע תיכף יכול לחזור ולתבוע חסרונו אפילו אחרי כמה שנים: ע"כ נראה דפשטו כך בכל א' מהן מעומק הדין והכל באמת ובדין דנחזי אנן בעסק אונאות מקח אנן סהדי ששניהם רוצים וחפצים בעיקר מעשה המכירה שהקונה שמח שהשיג מגמתו וחפצו אשר היה לו לקנותו ואף המוכר שהוא תגר דהא בקונה מבעה"ב אין עליו אונאה כמבואר סימן רכ"ז סעיף נ"ג וא"כ דאיירינן בתגר ידוע שחפץ חשקו מאוד לפדיון ומכירת סחורתו וא"כ בגוף הקניה שניהם לדבר אחד מתכוונים לקיים דבר דהא זה חשק בהקני' וזה חשק במכירה רק שעיקר סיכסוך והוויכוח ביניהם הוא בסכום המעות מאונאה שנעשה במקח ההוא הן לפחות או ליתר אבל לא בגוף עיקר הקניה ומשו"ה מבואר בפוסקים איזה ענינים שבטל מהם דיני אונאה מעיקרא כגון המחליף כלים בכלים דמבואר בסימן רכ"ז סעיף כ' אין להם אונאה וכן מבואר שם סעיף כ"ג דהקונה מבעה"ב אין להלוקח אונאה ועוד בסעיף כ"ז בנושא ונותן באמונה אין לו אונאה ע"ש ונראה ברור דכולהו הנהו עניני אף דאין בהם אונאה אבל טענת מומין ודאי דיש להן ובענין חליפין מצאתי מפורש בס' נתיבות משפט בשם מחנה אפרים דמומין יכול לטעון ע"ש ובענין קונה מבעה"ב ג"כ נראה פשוט דשייך טענת מומין דהא דעת התו' והרא"ש דאפילו אונאה דיתר משתות שייך בו מכש"כ מומין ודעת התו' הובא בשו"ע סעיף כ"ד ע"ש גם בדין נושא ונותן באמונה נראה לי פשוט דטענת מומין יש בו דהא ראיתי בש"ך שם ס"ק ט"ו דמסתפק אם יש בו ביטול מקח אם הוא יתר משתות ע"ש והש"כ דעתו נוטה שם דאפילו יתר משתות אין בו ומביא ראיה מהא דכללה הברייתא שם בד' נ"א ע"א דין דנושא ונותן באמונה עם האומר על מנת שאין לך עלי אונאה ועל שניהם תני התם אין להם אונאה ובאומר על מנת וכו' אפילו יתר משתות אין לו א"כ גם בנושא ונותן באמונה כך הוא דמדקתני יחד בברייתא בשניהם אין להם אונאה ע"ש ולי נראה דאין ראיה כלל מזה דהא במשנה דף נ"ו כלל ותני שם כמה דברים שאין להם אונאה עבדים ושטרות והקרקעות והקדשות ומ"מ אמרינן בגמרא דף נ"ז לענין ביטול מקח מחולקים אמוראים התם חד תני אקרקעות וחד אמר אהקדשות דדוקא אונאה אין להם אבל ביטול מקח יש להם ע"ש וברש"י ד"ה יש להן כו' א"כ חזינן דאף דתנא דמתניתין כללם וקתני להו יחד ועל כולן הוא אומר אין להם אונאה מ"מ לענין ביטול מקח אינן שוין כהדדי וכמו שדקדק שם רש"י ד"ה יש להן כו' א"כ גבי נושא ונותן באמונה אף דכללה יחד עם האומר ע"מ שאין לך אונאה מ"מ לענין ביטול מקח אינן שווין ואפשר לדעת תו' והרא"ש דסברי בלוקח מבעה"ב אף דאין לו אונאה אבל ביטול מקח יש לו ה"נ נושא ונותן באמונה דכוותיה הוא ובדין חליפין דכלי' בכלי' דאיתא בסעי' כ' דאין להם אונאה לא ראיתי נמי שחקר כלל בהאי דינא איך הוא ענין ביטול מקח ע"ש אבל מ"מ זה ברור דבכל הנהו ענינ' אפי' דנימ' אפי' ביטול מקח אין בהם אבל טענת מומין שייך בהו ואפי' לדעת הרמב"ם דהובא בשו"ע שם סעיף כ"ד דאפילו ביטול מקח אין לו לקונה מבעה"ב נראה פשוט דמום חוזר עליו דהא אפילו בעבדים ושטרות וקרקעות אף למאן דאמר דביטול מקח נמי אין בהם פשוט דטענת מומין יש בהן וכמו דאיתא מפורש בפוסקים וגבי עבדים אמרינן מילתא אחריתא דאין בו טענת מימין דסימפון בעבדים הוה מומין שבגלוי ע"ש עכ"פ חזינן בכמה דברים כמו חליפין ובעה"ב המוכר כליו ונו"נ באמונ' אין להם אונאה וביטול מקח משום דידוע לחז"ל שיש כמה פעמים שאין אדם עומד על המעות להקפיד על שווין כל שחשקה נפשו בעיקר הקני' אין מדקדק להוסיף יותר מכדי שויין וכל זה הוא בדין אונאה דידוע לנו ששניהם רוצין ומרוצין לקיים דבר גוף הקני' והסכסוך הוא בסכום מעות לפחות או ליתר אבל במום במקח שאין ביניהם תביעת ממון כלל כמו שמבואר סימן רל"ב סעיף ד' ובסמ"ע ס"ק י"א דאפילו הפחת הוא דבר מועט מאוד חוזר המקח ואפילו הוא שוה כל דמיו שנתן חוזר דעיקר הסכסוך ביניהם אינו משום תביעת ממון אלא עיקר וויכוח הוא בגוף הקני' דאמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין משו"ה אפי' בחליפי כלי בכלי או הקונ' מבעה"ב או הקונ' באמונה שמתפייס על יתרון המעות אבל במומין שהוא בגוף הקנין אינו מתרצה מעולם ומה"ט שעסק תביעות אונא' היינו יתרון או חיסרון המעו' לא פסיקא להו לחז"ל כ"כ שיהא אדם מקפיד עליו וקרוב לומר שכמה פעמים מוותר אדם בדמשו"ה אמרו רז"ל כל ששהה כדי להראות לתגר ולא הראה אמרינן מדלא הקפיד לחקור על מקחו לידע אי נתאנה או לא מסתמא זה האיש אינו עומד על המעות ומגמת הקניה יקר בעיניו מאוד ואינו עומד במעות אף אם הוסיף על דמיו ופשיטא כשידעינן בודאי שנודע לו אונאתו ולא קתבע להמוכר על אונאתו אמדינן דעתו שמחמת חיבת הקניה בוז יבוז לו מה שהוסיף יותר משויו ומחל ואינו יכול לחזור ולתבוע אחרי זמן עוד יש סברא וטעם נכון לומר דענין אונאה אינה תביעה ברורה כ"כ ויש בה כמה חלוקי דינים בין שתות דקונה ומחזיר אונאה ובין יתר משתות דהיה ביטול מקח ויש חילוק בין שתות מקח לשתות מעות ועוד בנשתנה השער המבואר סימן רכ"ז סעיף ט' ע"ש ברמ"א דדרך השערים להשתנות וא"א לעמוד בנקל איך היה השער בעת המכירה. א"כ שפיר אמרינן מדשהה זמן משנודע לו ולא תבע ואין מדרך בני אדם להשהות תביעה שאינה ברורה כ"כ ומסתמא מחל משום חיבת המקח אין מקפיד על דמיו שהוסיף וא"כ ניחא מאי דאיתא ברמב"ם פ' ט"ו ובשו"ע ריש סימן רל"ב דבטעות מנין שמכר לו מאה בדינר ולא מצא בו רק צ"ט דיכול לתבוע אפילו אחר כמה שנים משנודע ולא אמרינן מדלא תבע תיכף כשנודע לו מחל הואיל ויש לו תביעה ברורה על המוכר וזה לא נמצא בשום מקים לומר שאדם שיש לו תביעה על חבירו ולא קתבע אותו כמה שנים מסתמא מחל ובכתובות ך נ"ד איתא דאם לא תבעה כתובתה כ"ה שנה מחלה ודווקא ניזונת. אלא דוקא בתביעת דיני אונאה אמרינן כך מהני תרי טעמי דאמרן בהו חדא דיש כמה בני אדם שאין מקפידין על שווי של הקניה אחרי שחשקה נפשו בגוף עסק המכר ועוד דתביעתו אינו ברורה מאי קתבע אי דמי אונאה או ביטול מקח אפשר נשתנה השער ותביעה כזו אין מדרך להשהות ומוכח מזה שזה האיש הוא מבני אדם שאין מקפידין על דמי שיווי המקח וא"כ מאי דשהה ולא תבע אונאתו הוה שפיר ראיה שמחל תביעתו ואינו חוזר אחרי זמן לתבוע אחרי שמחל אבל מאי דשימש הלוקח בהמקח אין שום ראיה למחילת תביעת אונאה דהואיל ובגוף הקניה אין לו תביעה ונפשו חפיצה בקיום עסק הקניה והוא יודע שאף המוכר הוא תגר ועומד למכור סחורתו ואף אם המוכר בעה"ב עכ"פ הוא דחוק למעות וחשקה דעתו בגוף המכירה ולפיכך מה שהלוקח משתמש במקחו אין ראי' למחילת ממון תביעת אונאתו דממ"נ אם האונאה יהיה רק שתות נקנה לו המקח ובדידיה קמשתמש ואפילו ביתר משתות חושב הלוקח בשעת תשמיש מסתמא יתרצה המוכר לסלק לי דמי היתרון שנתתי לו וישאר המקח אצלי הואיל והוא צריך למכור סחורתו ובדידיה קמשתמש ולא בתורת גזלנותא כי אחרי שהוא צריך לאותו קניה והיא ישרה בעיניו והמוכר חשק במכירה ותביעת ממון יש להם מסתמא יסלק לו המוכר את דמי תביעתו וגבי טעות מנין אמרינן דיש לו רשות לתבוע אפילו אחרי כמה שנים אפילו שנודע לו החסרון תיכף הואיל והתביעה תביעה ברורה וגם אין מדרך בני אדם לוותר חסרון מהמנין כמו שדרכן של בני אדם לוותר על הוספת המקח ולפיכך אין שיהוי כלל עסק למחילה וכנ"ל דכל תביעה ברורה יכול אדם להשהות כמה שנים ולתבוע אח"כ. וענין שמוש ג"כ אין עסק מחילה כלל גבי חסרון מהמנין שאם מאה כלים בדינר ונמצא חסרון בהם למניינו פשוט כמו שכתב הרמב"ם דנקנה המקח ותובע החסרון וא"כ שפיר משתמש בשלו אמנם ענין טענות מומין מדמה הרמב"ם לענין חסרון מנין כמו דהתם דהוה תביעתו ברורה וחוזר לתבוע אותה אפילו אחרי כמה שנים כמו כן בעסק מומין שעיקר הסיכסוך הוא בגוף הקני' ואין ביניהם כלל תביעות ממון כי אפשר ששוה המקח הדמים שנתן רק גוף הקניה אינו ישרה בעיניו ותביעתו תביעה ברורה כמו חיסרון המנין וכל ב"א מקפידין על המומין ולא מתפייסין עליהן כמו בשיווי המקח דחשק' נפשו עליו חן מקח על מקחו ומוותר לפעמים בהוספת דמים אבל במום במקח שאין חן המקח עליו כלל אפילו שהה זמן מרובה ולא תבע את דמיו מהמוכר אינו ראיה שמחל הואיל ותביעתו ברורה יכול להשהות תביעתו זמן רב וגם ענין טענת מומין אינו בנקל לדחותה כמו טענות אונאות תוספת דמים דנדחה בנקל כמו במחליף כלים על כלים או בנו"נ באמונה וקונה מבעה"ב דנדחה טענות אונאה ולא נדחה בה טענות מומין מהאי טעמא שכתבנו דסברא הוא שמתפייס בנקל על הוספות המעות ואינו מתפייס כלל על המומין א"כ במאי דשהה תביעתו נדחה בה טענת אונאה ולא נדחה בה טענות מומין דלא בנקל מתפייס עלה והרב המגיד הביא דברי האלפס בשם רב האי גאון דדייק מדברי התלמוד דקבעו לומר עד מתי מחזיר אונאה עד כדי שיראה לתגר משמע דבמומין לעולם חוזר עיין שם: אולם ענין תשמיש במקח הוא להיפך דגבי מום הוא ראיה גמורה וחלוטה על מחילות תביעתו אף דביארנו דבאונאה אין ראיה משימוש מקח שאני התם דגוף המקח ישרה בעיניו ועיקר טענתו הוא על הוספות דמים ולפיכך אין ראיה משימוש המקח על מחילות תביעות דמים שיש לו עבור התוספת משום דמימר אמר בודאי ישאר המקח אצלו כי הקונה עם המוכר דומה לבעל תל ובעל חריץ ושניהן רוצים לקיים הקני' ומסתמא יחזיר לו המותר ולא יקבל המקח בחזרה וא"כ כשמשתמש במקח אין כאן משתמש שלא ברשות דליקרי גזלן דבדעתו שיתקיים המקח דהא חפץ באמת בגוף הקניה ותביעתו הוא רק על תוספת דמים ומה"ט אם אינה הלוקח להמוכר ביתר משתות אשר יש להמוכר זמן ארוך לבטל המקח עד דאיתרמי לו זבינא כזביני' אטו נימא דיהיה אסור להלוקח להשתמש עד אותו זמן זה וודאי אינו משום דאמרינן הואיל ועיקר טענתם ביתרון ממון מסתמא לא יבטל הקניה ויקבל המות מעות אשר נחסר לו אך גבי טענת מומין שאין ביניהם טענות דמים כלל רק שטענתו על עיקר קניה שאין רצונו שיתקיים כלל ואמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין ועיקר טענתו הוא קבוע שרצונו שיקבל המוכר המקח בחזרה שאין כאן קני' כלל מעיקרא הואיל ויש בו מום א"כ בפשיטות שאין לו רשות להלוקח להשתמש בשום אופן כלל בקניה זו דמשתמש שלא ברשות נקרא גזלן אפילו רוצה לשלם שכר שימוש לבעליו אינו רשאי כמו שנאמר חבול ישיב רשע גזילה ישלם וא"כ אם אנחנו רואין שהלוקח משתמש בו מוכחא מילתא דע"כ התפייס על מום שיש בו ואינו מקפיד דאל"כ למה נשתמש בדבר שאינו שלו ואחזוקי לאינשי בגזלנותא לא מחזיקינן ואתיא האי חזקה ומרעא לה לחזקה דאין אדם מתפייס במומין ואמרינן מסתמא מחל: ופשוט שאין שום תועלת להלוקח במה שהודיע תביעות המום להמוכר שיהי' רשאי להשתמש בו דאדרבא עסק ההודעה הוא שאינו מוחל תביעתו הייני שאין רצונו להתקיים הקניה ולהחזירה להמוכר וא"כ איך יהיה לו רשות להשתמש עי"ז ולפיכך כשחזינן שהשתמש אחרי ההודעה מסתמא חזר ומחל והתפייס בקניה זאת במומיה ונתבאר בזה היטב שיפה עשו הפוסקים שעשו קביעות מחילה בטענות אונאה ע"פ ידיעות אונאתו ולא ע"פ תשמיש ובטענות מומין קבעו עיקר עסק המחילה בתשמיש ולא בידיעות מום וגבי מצא חסר מהמנין לא הוה שום ענין מחילה כלל לא מעסק תשמיש ולא ע"פ ידיעות חסרונו ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו לכל אחד מהן טעם וסברא ישרה כאשר ביארנוהו לנכון: וראיתי בש"ך סי' רכ"ז ס"ק ד' שכ' בדין אונאה אחרי שיראה לתגר דאינו יכול לתבוע הא אם לא סילק עדיין יכול לומר לא מחלתי מגו דהחזרתי ע"ש שהביא כך בשם הגהות אשר"י. ובמ"למ ריש פ' ט"ו כתב דנאמן בלא מגו דהא בטענו חיטים והודה בשעורים פטור נמי מדמי