גליא מסכת חלק א לה

עדים ואף אם היה מביא עדים אחרי זה שהיו מעידים שלוה ופרע לא מהני אף שלא נעשה כפרן מחמת שהודה קודם ביאת עדים מ"מ הודאתו עדיפא מעדים והוה כמו האי דינא האמור סו"ס פ"ב והוא מפ' י"נ דף קכ"ח ע"ש. נתבאר דהא דמועיל לחזור ולטעון מפטור לפטור דווקא בענין לא לויתי דלא הוה הודא' ברורה על לא פרעתי אבל לא בהודאה גמורה ויש לכוון כל הדברי' ע"פ האמור בפרק חזקת דף ל"א דאם אמר של אבותי ולא של אבותיך ע"ש כדאיתא בבעה"ת שער י"ב שיש ללמוד סוגיא זו מהאי סוגיא ע"ש ויסוד הדברי' האלו מיוסדים ע"פ דברי הרשב"א בפ' חזקת דף ל"ט ע"ב בענין שעירער וחזר ועירער בעירעורים שינים תחילה מפני גזלנות ואח"כ מחמת משכון א"כ סותר זה את זה א"כ בכל אחת מהן מודה שטענה שניה היא שקר ושניהם בטלים ע"ש אף דלכאור' יש לו מגו בשעת עירעור שני היינו מגו דאי בעי היה עומד בראשונה מ"מ לא מהני משום שיש כאן הודאת בע"ד כמאה עדים והוה כמגו במקום עדים והנה הרא"ש חולק שם על הרשב"ם הביאו הטור סי' קמ"ו סעיף י"א ע"ש וז"ל שם שאדם שטוען בפני ב"ד שני טענות המכחישות זו את זו לא נתבטלו אלא בוחר איזה מהן שירצה ויכול הוא לומר טעיתי במחאה ראשונה עכ"ל ותמהתי בזה כי הלא מבואר בסי' פ"א סעי' כ"ג דאינו יכול לומר טעיתי אפילו כשיש לו מגו מכש"כ בלא מגו ואף שיש חילוק בין הודאה בפני ב"ד ובין בפני עדים כמבואר שם בש"ך ס"ק ס' באריכות עכ"פ מבואר בש"ך שם דדעת הרא"ש בעדים מהני מגו ובב"ד לא מהני אפילו מגו ע"ש וא"כ אף דנימא דעירעור הוה הודאה בעדים עכ"פ בעי מגו ועוד דלשון הרא"ש הנ"ל משמע דאפי' כשטוען לפני ב"ד שני פעמים עירעורים הנ"ל יכול לומר טעיתי בראשונה ועוד לא ידעתי איז' טעות שייך גבי עירעור בשלמא גבי הודאו' ממון שהודה שמגיע לחבירו יש מקום לומר שטעה בעניניו ובחשבונותיו שהיה סובר שמגיע ממון לחבירו מעסקיו שנתעסק עמו ועתה חקר הדבר לאמיתו שאינו מגיע אבל גבי ערעור שתחילה ערער ואמר שבגזלנות מחזיק בשדה שלו ממילא הודה שלא השכין שדה זו לחבירו וא"כ ממילא כשמערער אח"כ וטען שבמשכון מחזיק בשדה זו ממילא הודה שלא גזל חבירו אצלו השדה ומאי טעות שייך כאן בין משכון לגזל. לכן נראה שדברי רשב"ם ברורים ומה שתפס הרא"ש על הרשב"ם במה שכ' בלשונו ששני מחאות בטילות הן שבמחא' שניה הודה שראשונה היתה שקר ובטלה וכש"כ זו השניה שהרי הוחזק כפרן וכמו שלא מיחה כלל דמי וע"ז הקשה הרא"ש שאין אדם הוחזק כפרן אלא ע"פ עדי' גם זה לא קשה וקיימתי מסבר' ומצאתי כך בב"ח דלאו דווקא קאמ' הוחזק כפרן בדין אלא כלומר הוחזק שקרן ע"ש ונראה לבאר עוד דכוונתו שמחאה ראשונה נעשה כעת שקר בשעת מחאה שני' אבל השני' כבר הוחזק מאז ומקדם לשקר וכפירה וא"כ דברי רשב"ם נכונים ונראה שדברי רשב"ם בסוגיא זו סמוכים וניראים ע"פ מה שפי' רשב"ם ותו' לעיל בפ' חזקת דף ל"ב ע"ב ע"ש בתו' ד"ה אמאי בסופי דכתב דמשו"ה לא מהני שם מגו דהוה חוזר וטוען והבאתי דבריהם לעיל בקונ' הזה דמוכח שם דמה שיש להוכיח בדברי טענתו הוה הודאה גמורה ע"ש והב"י בסימן ע"ט עשה סמיכה להאי דינא דיכול לחזור מפטור לפטור מדברי הרא"ש בסוגיא דחזר ועירער ע"ש אולם יותר סמוכים ונראים דברי הרשב"ם בזה. ועוד דעיקר הטעם ביארו הפוסקים משום מגו דהוי עומד בטענה ראשונה כמבואר ברשב"א בשם הב"י סו"ס ע"ט והטור בסי' פ' ע"ש ולדברי שיטות הרא"ש גבי עירעור הוא פשוט שיכול לומר טעיתי בראשונה ועוד צריך טעם לחלק בין פטור לפטור ופטו' וחיוב אם טעיתי טענה היא. וע"פ הנתבאר בקונ' זה דעיקר טעמא דמילתא דנאמן לטעון פרעתי אחרי שטען לא לויתי כשלא באו עדים ומהני מגו הוא רק מטעם דאמירת לא לויתי אינה הודאה גמורה על לא פרעתי אלא בחזקה שלא פרע וכנ"ל באריכות לפי"ז ליתא להאי כללא שראיתי בכללי מגו באו"ת סימן קל"ג דריב"ש חולק על זה דמבואר שם סי' קצ"ג דהיכא דסותר דבריו ראשונים אינו נאמן אפילו במגו דלפי מה שבארנו באמת כל מקום שסותר אינו נאמן משום דהודאות בע"ד כמאה עדים וכמבואר ברשב"ם בסוגיא דעירעור א"כ דברי ריב"ש דאיירי שם דסותר לגמרי הוה ממש כשיטות רשב"ם ויש לתמוה על כללי מגו שהביא ריב"ש שחולק ולא הביא הרשב"ם הנ"ל: אולם באו"ת ראיתי ענין אחר בזה ואחריו החזיק בנתיבות סי' ע"ט ס"ק ד' שדחקו מאוד לפרש מה דאיתא בטור סי' פ' בשם הקדמונים דמפטור לפטור נאמן מטעם מגו אין עיקר הטעם משום מגו אלא הטעם הוא הואיל והוא מפטור לפטור לא דקדק בדבריו הראשוני' כ"כ דמה לי לא לויתי או פרעתי לפי טענות שניהם אין חייב כלום וחשבינן כאילו לא אמר כלל לדבריו הראשוני' ע"ש (ועיין בנתיבות סי' ע"ט וסי' ע"ב סעיף י"ח בזה) ולא הבנתי סברתם דלפי"ז אפילו באו עדים מקודם שטען בעצמו לויתי ופרעתי למה לא יהי' נאמן ומאי מזיק לו כלל אילו עדים שאמרו שלוה הואיל ויש סברא פשוטה וקרובה לומר דמפטור לפטור אינו מדקדק כלל במאמרו בחשבו דמה לי לא לויתי או פרעתי אבל סברתינו ניחא לבאר כל הסוגיא דבאמת דבריו שטען לא לויתי יש בו מקים חזקה שמחזיק לשונו שלא פרע וכמו שארי חזקות ולפיכך צריכין דווקא למגו וא"כ בדווקא קבעו הפוסקים טעמא דמגו אבל לסברות או"ת ונתיבות קשה מאוד לישנא דקדמונים ר"י מג"ש ורמב"ם וכן הרשב"א שהביא הב"י ס"ס ע"ט שדייקו כולם טעמא דמגו ע"ש: שם בש"ך ס"ק ב' ביאר לחלוק על מבי"ט שדעתו לומר דהא דלא מהני כשמביא עדים על הפירעון אלא כשעומד וטוען כבראשונה שלא לוה אבל כשחוזר מדבריו וטוען שלוה ופרע מועיל לו עדות העדים וחלק הש"ך ע"ז והאריך בדבריו לחקור ולסתור דעת מבי"ט ע"ש והיה להש"ך להביא דברי ר"י מג"ש שהביא הטור סעיף ג' דאפילו טוען נזכרתי שטעיתי בתחילה בהודאתי ויש לי עדים לא מהני ע"ש. ועיקר הדברים המה בבעה"ת שער י"א ויליף בק"ו מהאי סוגיא דלא לויתי ולא מהני עדים שמעידים שפרעו וז"ל דהאי אודיתא מגו כפרנותא היא ומ"מ לא מהני סהדי מכש"כ בהודאה בפירוש דלא מהני ע"ש וא"כ מוכח דמפרש דהאי עניינא דלא לויתי ואתו סהדי דלוה ופרע איירי נמי שחוזר וטוען שפרע כמו אמירות סהדי דאל"כ אלא שעומד בראשונה דווקא א"כ איך מביא ראיה לענין הודאה ואח"כ טוען טעיתי כי פרעתי ושכחתי תחילה הואיל והתם נמי הוה נאמן אם היה טוען אח"כ כדברי העדים. ויותר קשה בדברי הש"ך שבסוף הביא ראיה מדברי נימוק"י סוף ב"ב ע"ש ולמה לא הביא דברי נימוק"י ריש פ"ק דמציעא דמביא שם באריכות לפרש האי סוגיא דלא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע איירי דווקא שחוזר וטוען כדברי העדים שלוה ופרע כמבואר שם בנמוק"י באריכות והש"ך עצמו הביא דברי נימוק"י בס"ק ט' ע"ש: ועוד נראה ראיה ברורה שלא כמבי"ט מגוף הסוגיא שם דאביי פליג שם על רבא ודעתו לומר דאף שהעדים מכחישים אותו על מה שטען שלא לוה הא עכ"פ מעידים זכותו שפרע ולכן פטור ע"ש והנה תוס' הקשה שם הא אביי גופיה סובר האי סברא דלא לויתי כלא פרעתי ותירצו דבכל מקום סובר רק הכא דווקא פליג משום דאיכא עדים ע"ש וא"כ אי נימא כמבי"ט דאם היה חוזר לטעון פרעתי כדברי עדים היה נאמן רק דסוגיא הנ"ל איירי דעומד בדבריו הראשונים ואומר לא לויתי ולא פרעתי קשה על אביי טובא איך מועילי' לו אלו העדים אחרי שהוא בעצמו טוען לא פרעתי דהא עומד בדבריו ואומר לא לויתי ואדרבא יותר יש הוכחה והודאה ממאמרו שאומר לא לויתי אחרי שבאו העדים מדבריו הראשונים משום דתחלת דבריו עדיין יש לתרץ ולפרש היינו שאינו חייב כלום משום שפרע מכבר אבל השתא דעדים מפרשין. ואומרים שלוה ופרע וזה עומד בראשונה וטוען לא לויתי נמצא שבא מפורש להכחיש העדים שלא לוה ולא פרע: גם ממה שהקשה התוספות שם מסוגיא דכריתות דאית' שם כשאומר לא נטמאתי מפרשי' דבריו לא עמדתי בטומאה משום שטבל נימא הכי נמי לתרץ דבריו לא עמדתי בהלואה שפרעתי ע"ש. וכל זה ניחא אי נימא דהשתא שבאו עדים חוזר וטוען פרעתי רק שטענתו ראשונה מזיק לו שטען תחילה לא לויתי ע"ז קשה נימא לתרץ דבריו. אבל אי נימא דאפילו השתא שבאו העדים גם כן עומד בדבריו ממילא לא קשה קושית התוספות כלל: בתומים ריש סימן ע"ט הביא דבתוספות שבועות מ"א ע"ב איתא לחד תירוץ דבאומר לא לויתי יכול לפרש דבריו לא עמדתי בהלואה ופרעתי ודווקא באומר להד"ם ליכא לפרש רק עוד תירץ שם בתוספות דאין לחלק ואפילו בלא לויתי לא יכול לפרש דבריו משום דכל האומר בב"ד מידק דייק לומר דבריו ברורים ומסיק בתומים דבכריתות בתוספות ישנים דקו' תוספות מעיקרא לא קשה דהקשה שם האי קו' מאי שנא דהתם אמרי' לפרש לא עמדתי בטומאה וטבלתי והלא לא מפרשינן לא עמדתי בהלואה שפרעתי ותירץ ריב"א דגבי קרבן נאמן ע"ע לפרש דבריו אבל לא לגבי חבירו לפטור מתשלומין עכ"ל תומים ע"ש: ולא ידעתי מה כיון בזה דרהיטת לשון התומים משמע דבכריתות תו' ישנים דף י"ב דמבואר שם תירוץ הנ"ל מעיקרא לא קשה קו' התוספו' משמע דזהו תירוץ חדש אשר אינו מבואר בשבועות אבל כפי הנראה דתירוץ המבואר בכריתות הוא תירוץ שני מה שמביא בשבועות וז"ל בשבועות ועוד יש לחלק דבמקום שבא הענין מתביעות חבירו אין לנו לתרץ דבריו ע"ש והוא ממש תירוץ המבואר בכריתות ועוד דבכריתות הביא שם האי תירוצא בשם ריב"א ובשבועות הביא תירץ קמא בשם ריב"א ע"ש. רק זאת יש לכאורה לחקור דבשבועו' הביא תירוץ קמא בשם ריב"א ובכריתו' הביא תירוץ בתר' בשם ריב"א ולכאורה משמע בשבועות שכתב שם ועוד יש לחלק כו' אינו מדברי ריב"א אלא מדברי בעלי תוספות דאי ריב"א היה להם לומר ועוד מחלק ריב"א גם יש לדקדק למה לא קבעו תוספות קו' בסוגיות אחרות כמו ריש ב"פ דאיתא שם ג"כ ענין דלא לויתי כאלו לא פרעתי: לכן נראה דבאמת אצל ריב"א היה פשוט שם בכריתות שיש לחלק בין ענין קרבן דהוא ע"ע נאמן לתרץ דבריו ולא לגבי תביעות חבירו רק עיקר קו' ריב"א הוא בסוגיא דשבועות שיש לו עדים שפרעו אין לנו להכחיש העדים ומוטב לתרץ דיבורו מה שאמר לא לויתי היינו לא עמדתי בהלואה ושפיר מקושר דברי התוספות לדבריהם הקודמים שכתב שם דאביי סובר בכל מקום דאמרינן לא לויתי כלא פרעתי רק כאן שיש עדים פליג לכן הקשו נמי על רבא למה לא נימא כאן לתרץ דבריו ועיין דוגמא בטור סימן קמ"ו הביאו רמ"א סעיף כ"ד דכשיש עדים טוענין לו שאבותי לקחו מאבותיך ובלא עדים אין טוענין לו אלא אם טען מעצמו ע"ש. ולכן מסיק ריב"א כאן שיש עדים בעינן דווקא דטען להד"ם אבל לא לויתי מתרצינן דבריו שיהיו שוה לעדים והתוספות מסקי עוד לחלק דהואיל וכאן תביעה לפני בית דין יש לו לדייק דבריו בבירור ולא מתרצינן אפילו בדאיכא עדים והוא מענין שהעלתי לעיל בקונ' דחז"ל קבעו לקונסו להיות מוחזק כפרן כשהיה התביעה בב"ד והוכחש בעדים וכו':