גליא מסכת חלק א לד

שאני התם דע"כ התם הוה החזקה אלימתא טובא משא"כ גבי לוה שטוען ומכחישו לא אלימא החזקה כ"כ והא ראיה שמהני שם מגו ה"ה שיש להצריך בזה שבועה: ומעתה ניחא מה דפסק הרא"ש כאן גבי כפרן שנוטל בלא שבועה. אף שהעלתי להוכיח דענין החזקות שאנו מחזיקין כאן שלא פרע ממאי דמשמעות לא לויתי הוא שלא פרע. ענין זה הוא כמו סוג חזקת תוך זמן ולא אלימתא היא מהא דמהני מגו כנ"ל מ"מ ניחא דאף דפסק הרא"ש התם גבי ת"ז שצריך לשבוע כנ"ל הכא גבי כפרן א"צ שבועה דהלא בארנו סברות הרא"ש דמחלק לומר אף דגבי יתומים גובה בלא שבועה מ"מ מן לוה עצמו שטוען תביעה ברורה שפרע צריך שבועה דטענתו מחליש קצת כח חזקה וכנ"ל. א"כ ניחא כאן דא"צ שבועה דז"ל הרא"ש וכן הנימוק"י פ"ק דמציעא דלא דמי לחשוד דאינו נוטל בלא שבועה דהתם הוא דלא ריע טענתו בהאי ממונא השתא אבל זה שהוחזק כפרן בממון זה ריע טענתו לכן נועל בלא שבועה עכ"ל. ולשיטת הרא"ש ניחא מאוד דהא מיקר ההפרש בין מה שמבואר בגמ' דגובה מיתמי בלא שבועה ובין מה שפסק דמהלוה צריך שבועה הוא משום דגבי יתמי ליכא תביעה וגבי לוה עצמו איכא טענה ברורה וא"כ ממילא גבי כפרן דאמרינן דריע טענתיה טפי מגבי חשוד כמו שכתב הרא"ש ונימוק"י דחשוד הוא חשוד בדבר אחר אבל בעסק ממון זה מחזיקין טענותיו לטענה ברורה מצריכין שבועה משא"כ גבי כפרן דריע טענתי' בענין תביעה זו. חשבינן כמו דליכא כאן תובע וטענה ברורה וממילא דומה ליתמי ותוך זמן דפשוט דגובה בלא שבועה הכ"נ גובה גבי כפרן בלא שבועה משום דאין כאן טענה כלל וכבר ביארנו דיסוד כפרן קנס הוא: ובזה מבואר יפה ומדוקדק לשון הרמב"ם מה דדייק לבאר בהאי דינא דאין כאן שבועה משום הוחזק כפרן אבל משום הודאות בעל דין אינו מספיק משום דאין כאן הודאה חלוטה וגמורה כמו שביארנו אלא עיקר הטעם משום כפרן כמו שביאר הרא"ש ונימוק"י כנ"ל וניחא גם בדיוק דברי עיר שושן שהביא הסמ"ע דדווקא משום כפרן קאתינא עלה. ולא כמו שהשיגו עליו סמ"ע וש"ך וגם לפי"ז יש לדחות סברות הש"ך בס"ק ד' ובס"ק י"ח לחלק בין קודם הפירעון או לאחר הפירעון ע"ש באריכו' ולדעתי זה ליתא דכ"ז לשיטתו דעיקר הטעם דפטרינן שבועה בטוען פרעתי מכבר משום הודאה. אבל לפי הוכחתינו דאף בטוען פרעתיך מכבר עיקר טעמא דפטור הוא משו' כפרן כמו שמשמע פשטא לישנא דרא"ש ונימוק"י וכמו שדייק לישנא דרמב"ם. א"כ אין לחלק כלל ואפי' בטוען פרעתי אח"כ אינו יכול להשביע אפילו אחר הפירעון וכן דייק לשון הפוסקים הקדמונים שהביא השו"ע סעיף ח' דלא מצינו כאן רק קבלה סתם ודלא כש"ך שצריך לדחוק לשיטתו ע"ש אבל לשון הפוסקים שסתמו דבריהם משמע בפשיטות דבעסק כפרן לא נמצא כלל עסק שבועה כלל וכלל: ובזה ניחא דברי הרמ"ה שהביא הטור סי' פ' דאם אחרי שטוען לא לויתי חוזר וטוען אמת שלויתי אבל פרעתי דאם לא באו עדים על ההלואה נאמן במגו אבל אם באו עדים אח"כ נתבטל המגו. רק דאם מעידים העדים גם על הפרעון מהני ע"ש ועיין בש"ך ס"ק ב' שהביא דברי רמ"ה הנ"ל ע"ש. ולפי טעמא דראב"ד והטור ושארי אחרונים שקבעו עיקר הטעם שאין מועיל כאן מה שמעידים שפרע משום הודאות בעל דין שהודה שלא פרע א"כ מה לי שבאו עדים קודם שחזר וטען בעצמו שלוה ופרע או אחרי שטען שלוה ופרע הלא בין כך ובין כך יש כאן הודאה מתחילה שעכ"פ לא פרע וא"כ מהראוי שלא יועילו לו אלו העדים אפילו אם יעידו שפרע ואנן חזינן שזהו הסכמות כל הפוסקים הקדמונים דאם חזר וטען בעצמו שלוה ופרע אף שבאו עדים אח"כ והעידו שלוה ופרע מהני לו עדותם שפרע מכל זה מוכרח כל מה שהעלתי וחקרנו לשיטות הרמב"ם דעיקר טעמא דלא מועיל לו העדים במה שהעידו שפרע הוא רק מחמת שכבר מוחזק כפרן וריע טעניתי' טובא. משו"ה נוטל המלוה בלא שבועה ואף העדים לא מועילים לו משום שע"י שהוחזק כפרן חשבינן אנן האי ענין חזקה שמחזיקין חזקת משמעות דבריו מה שאומר שלא לוה כאילו אמר בפירוש לא פרעתי וזה ודאי אם היה מפרש ואומר לא לויתי ואני מודה שלא פרעתי לאיש הזה לא היו מועילין לו עדות בשום אופן אף אם היה חוזר וטוען קודם ביאת העדים אמת שלויתי ופרעתי מ"מ לא היו מועילים לו עדים שהיו מעידים שפרע דהתם יש הודאה גמורה וברורה: ודומה למה דאיתא סו"ס פ"ב דהוא אומר לא פרע לא מהני עדים שמעידים שפרע אף לא שייך ענין הוחזק כפרן משא"כ האי ענין דלא לויתי דליכא הודאה גמורה על לא פרע רק שדבריו מחזיק משמעות שלא פרע וכנ"ל לכן כל זמן שלא הוחזק כפרן מועיל לו מגו ופשיטא דמהני עדים אבל כשהוחזק כפרן וכבר ביארנו שיסוד החזקות כפרן משורש קנס קאתינא עלה ואמרינן שלא מהני ליה מגו ואפילו עדים לא מהני ליה כנ"ל נמצא שפיר דינו של הרמ"ה דאם הודה קודם שבאו עדים שלוה ופרע דתו לא נעשה כפרן אפילו באו עדים אפר כך כמו כל מודה בקנס ממילא בפשיטות ראוי לומר דמהני עדים: ועפי"ז מבואר לנכון דעת הרמב"ם במה שמחולק עם ר"י מיגא"ש שהביא הטור סי' ע"ט סעיף ג' שם דדעת ר"י מיגא"ש באם שהודה תחילה שחייב אינו יכול לטעון אח"כ טעיתי בהודאתי שנזכרתי שפרעתי והביא עדים שפרע אינו יכול לחזור אחרי שהודה בב"ד עיין בבעה"ת שער י"א דיליף ר"י מג"ש מדין דלא לויתי כו' ומה התם דהוה הודאה מתיך כפירה לא מהני לי' עדים כש"כ כאן דהוה הודאה גמורה ע"ש אבל הרמב"ם כתב דבהודה וטוען אח"כ נזכרתי שפרעתי והרי עדים על הפרעון הרי אלו עדות זו מועלת לו. ועושין על פיהם שהרי לא הכחיש עדיו ואינו כאומר לא לויתי עכ"ל ע"ש ונראה דהדין עם הרמב"ם דאף דבאמת טעיתי טענה גרוע כמבואר באריכות סימן פ"א סעיף כ"ג וע"ש באריכות בש"ך דמביא פלוגתא דפוסקים אי נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי או לא ע"ש ועיקר טעמא דפלוגתא נראה ברור משום דאמרינן חזקה אדם מדקדק קודם שהודה אי האי חזקה אלימתא היא או לא דזה ודאי נגד חזקה בינונית מהני מגו ונגד חזקה אלימתא לא מהני כמבואר ברמ"א סו"ס ע"ט ע"ש ובש"ך סי' פ"ב ס"ק ג' ובכללי מגו לש"ך סי' ו' ע"ש אבל זה ודאי דעדים מועיל אפילו נגד חזקה אלימתא ולפיכך סברת הרמב"ם דאף דחזקה שאדם מדקדק שלא לטעות כל מה דאפשר ואלימא האי חזקה שלא להועיל מגו דהוה כמו אנן סהדי שלא טעה מ"מ כשבאו עדים ומעידים שודאי טעה בדבריו מהני עדותן אפילו נגד חזקה אלימתא ושיטת הרמב"ם דעיקר טעמא דהאי דינא דרבא גבי אומר לא לויתי דלא מהני עדים הוא משום שהוחזק כפרן ואלו העדים שמעידים לו על הפירעון עושים אותו כפרן במה שמכחישים דבריו במה שאמר וטען מתחילה לא לויתי הא בלא"ה היו מועילים לו עדות כמו שאמר אביי שם בשבועות ולפיכך בהאי דינא של הרמב"ם דטוען אחר כך ואימר שטעיתי בהודאתו ואמת שלויתי א"כ ליכא כאן הכחשה מעדים ולא נעשה כפרן ממילא ראוי להועיל עדות: וא"כ ניחא שיטות הרמ"ה שהובא בטור סי' פ' דאף דפסק שאינו יכול לחזור ולטעון פרעתיך אף דיש לו מגו מ"מ כשיש עדים שפרע מקודם מהני כמו שביארנו למעלה דהואיל והודה קודם שבאו עדים לא הוחזק כפרן כדין מודה בקנס ואח"כ באו עדים. ולכן אף שמגו לא מועיל לו אבל עדים מועילים משום דענין הודאה של לא לויתי שיהיה כמודה שלא פרע אינ' הודאה גמורה אלא בדרך חזקה היא וכנ"ל וגם נראה לומר דבהאי דינא שהביא הטוש"ע סעיף ט' בשם בעה"ת דכשטען לפני עדים לא לויתי ואמר להם אתם עדי' תו לא מצי לטעון לויתי אבל פרעתי קודם לכן. וא"כ בזה חמור גבי עדים יותר מלפני ב"ד דאילו באומר לא לויתי לפני ב"ד יכול לחזור ולטעון פרעתי קודם לכן דהיינו מפטור לפטור האמור בטור סימן פ' וגבי אומר אתם עדים אינו יכול לחזור ולטעון פרעתי קודם לכן אף דענין ב"ד חמור בהאי עניינא דהחזקות כפרן דנעשה כפרן בהודאות ב"ד ולא נעשה כפרן גבי הודאת לפני עדים באתם עדים אפילו הכחישו העדים. ואמרו שלוה וכמי שכללו כל הפוסקי' להלכ' שלא נעשה כפרן אלא באופן כשטוען לפני ב"ד לא לויתי ע"ש: ולכן נראה אף שבזה חמור באתם עדים שאין יכיל לחזור ולטעון פרעתי כבר במגו שהיה עומד בראשונה משו' דאפשר דגבי אתם עדים מהצורך להלוה לדייק טפי בדבריו ובתשובתו שלא יהיה משמעותו שלא פרע והוה חזקה שמחזיק משמעות לשונו ומאמרו שלא לוה לא פרע חזקה אלימתא ולא מהני מגו שהיה עומד בראשונה. מ"מ נראה נכון לומר דאפילו באתם עדים אם מביא אח"כ עדים איך שפרע כבר נאמן והכל מטעם שקבענו לומר דכל דליכא החזקות כפרן מהני עדים. ועוד נראה דאף בנכתב טענתו האמור סו"ס פ' דאינו יכול לחזור ולטעון ולא מהני ליה מגו דחזקה אלימתא היא. מ"מ אם הודה מעצמו שלוה ופרע דאז לא נעשה כפרן אף שבאו אח"כ עדים שלוה אז נראה שמהני לו אם יעידו עדים שפרע קודם לכן: ונתבאר דענין מגו דמאמינים לו לחזור ולטעון שפרע כברי וענין חזקת כפרן הוה שני עניינים שונים זה מזה דענין מגו תליא אם חזקה אלימתא או לא אבל ענין חזקות כפרן הוא ענין שורש קנס שקבעו חז"ל דווקא כשטוען תחילה לפני ב"ד והוכחש בעדים קודם שהודה מעצמו על ההלואה: ועתה יש לבאר טעם פלוגתא של הרמ"ה עם ר"י מיגא"ש המבואר בטור סי' פ' דסברת רמ"ה דאף שקודם שבאו עדים נאמן לחזיר ולטעון לויתי ופרעתי במגו דהיה עומד בטענה קמייתא מ"מ כשבאו עדים אח"כ על ההלואה דנתבטל המגו תו לא מהימן בטענה בתרייתא וכמו שהיה הדין בכל מקום שיש מגו ונתבטל המגו אינו נאמן בטענתו כמבואר ריש סי' פ"ב בטענת פרעתי מגו דמזוייף ואם נתקיים אח"כ השטר נתבטל המגו ואינו נאמן בטעניתו ולא צריכא לן לטעמ' דחיקא שכ' הב"י משום דאמרינן שירא שיבואו עדים ע"ש דקשה לפי"ז אף לא באו עדים נימא שירא על טענה ראשונה יבואו עדים ועיין בכללי מגו באו"ת סימן ל"ז. אבל לדברינו דברי הרמ"ה פשוט במילתא בטעמ' וכאמור בסוגיא דכתובות דאם באו אפילו אחרי שניסת נתבטל המגו ותצא ע"ש וסברת ר"י מיגא"ש אפש' דאין דומה האי עניינא לשארי עניינא דבכולהו עניינא אין הפרש בין כשבאו עדים קודם טענתו ובין שבאו עדים אחרי טענתו אבל כאן בודאי יש הפרש גדול דהא כשבאו עדים קודם שחזר וטען לויתי ופרעתי הוחזק כפרן ואילו אם באו אחרי שטען כך לא הוחזק כפרן ע"פ אלו עדי' א"כ יש לומר דאף המגו לא נתבטל: גם יש לעיין למה לא נימא דאם חוזר וטען פרעתי מכבר נאמן במגו דאי בעי היה טוען פרעתי עכשיו וכל זמן שלא באו עדים לא הוחזק כפרן ונאמן ואז אפילו אם באו אח"כ עדים היה נאמן במה שטען פרע עכשיו והתם לא שייך כלל לומר דהואיל ובאו עדים נתבטל המגו דהא אפילו בביאת עדים אחרי זה נאמן בטענת פרע עכשיו כנ"ל. א"כ אפשר לחזק סברת ר"י מיגא"ש והרמב"ם ע"י מגו זה וצ"ע דלפי מגו אופן זה היה נדחה אף סברת הב"י במה שכתב על שיטת הרמ"ה ועיין מיהו ראיתי בנתיבות ס"ק ה' לפרש מה דאיתא בשו"ע סעיף ט' גבי אתם עדים דלא הוחזק כפרן ואם אמר פרעתי אח"כ נאמן דוקא אחרי שעמדו בדין אבל אם טוען פרעתי אחרי שטען לא לויתי קודם שנתעצמו לפני ב"ד על זה אינו נאמן ע"ש וא"כ ניחא דדייקו הפוסקים האי מגו דהי' עומד בטענה ראשונ' אבל האי מגו דפרעתי אחר שטען לא לויתי דומה ממש לפרע קידם טענת לא לויתי כדמוכח מדברי נתיבות הנ"ל: ונחזור בקיצור על כל קיטבי הדברים הנאמרים לפנינו עד לאן דדווקא בענין לא לויתי שאמרו כאילו לא פרע אבל לא הוה אימר לא פרע ממש ולכן אם היה אומר ומפרש דבריו בפירוש לא לויתי ולא פרעתי לו מעולם. אז הוה הודאה ברורה ולא היה יכול לטעון אח"כ לויתי ופרעתי ולא היה מועיל לו מגו שהיה עומד בראשונה הואיל והודאתו כמאה עדים הוה כמגו במקום