גליא מסכת חלק א לב

מה שאומר פרעתי אם לא דמייתי ראיה ועיין בב"י שכתב טעמו של הרמ"ה דאמרינן מה שחזר בו מטענה ראשונה לפי שיודע שיש עדים בדבר ואולי יבואו ויכחישוהו ע"ש והר"י מג"ש והרמב"ם פליגי בזה דלא מרעינן משום זה המגו לחוש ולומר דאין זה מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא דאפשר היה ירא שיבאו עדים ועיין דוגמא לזה ברשב"ם פ' חזקת דף מ"ה ורא"ש שם סימן מ"ו בענין מגו דפרעתי בפני עדים והלכו למדה"י ע"ש. ועיין תומים סוף סימן פ"ב בכללי מגו סימן ל"ז באריכות מזה ויש לחלק קצת בין הענינים: עכ"פ עד כאן לא פליגי ר"י מג"ש ורמב"ם על הרמ"ה אלא בענין שבשעת שאומרין המגו עדיין לא ידעינן ולא ראינו עדים אבל אם בשעה שצריכין למגו כבר אנחנו יודעין ורואין שהעדים ממשמשין ובאין להעיד בלי ספק דנתבטל המגו מעיקרו כי זה ודאי שראוי לומר מה שחוזר מטענה ראשונה משום יראת העדים שבאין להכחישו לפיכך חוזר לטעון פרעתי ואין לו מגו שהיה עומד בראשונה דירא לעמוד בראשונה וענין זה מפורש בכללי מגו בתומי' סימן פ"ה כלל י"ט וז"ל היכ' דידעינן באותו טענה שהי' יכול לטעון בטענת המגו היו עדים מכחישין לו לית כאן מגו מהריב"ל ופשוט ע"ש וא"כ מכש"כ כאן דידעינן וראינן שממשמשין ובאין להעיד פשיטא ופשיט' דליתא למגו מעיקרו וקשה טובא איך קפסיק הרמ"א דאפילו במקום דאיכא למימר שהודה משום שראה עדים ממשמשין ובאין יהיה מועיל מגו ואיך אפשר לומר מגו דאי בעי היה עומד בטענה קמייתא בשלמא מה דמסיים הרמ"א שם עוד וכן אם היה קול בעיר שלוה כו' זה נכון כי כן מבואר בכללי מגו סימן ל"ה דאף דקול סותר לטענות המגו לא איכפת לן ועיין מזה בסי' ע"ב ובסי' ק"ן בזה ומסיים הרמ"א אם לא שהיה הקול מפורסם ע"ש דדעת רמ"א דגבי קול מפורסם אמרינן שפיר דמבטל את המגו דאמרינן דלא בעי למיקם בטענה קמייתא משום הקול ועיין בש"ך ס"ק כ"ג שחקר דהא חזינן דמתחילה לא חשש לפירסום הקול והתומים מפרש דבאמת איירי שהקול נתפרסם אחרי טענה ראשונה ולכן אין לו מגו דאמרינן דמשו"ה חזר לטעון פרעתי מחמת שראה שיצא ונתפרסם הקול שלוה ע"ש עכ"פ חזינן דאפילו פירסום קול מגרע לן המגו וזה וודאי שעל ידי פירסום קול אין מוציאין ממון בשום מקום מכל שכן כשרואה עדים ממשמשין ובאין שעל ידי עדים מוציאין ממון בכל מקום א"כ איך לא נתבטל המגו משום עדית שממשמשין ובאין: והנה אף שבאמת לפום רהיטא דברי רמ"א בזה לקוחין מדברי המ"כ אשר הובא בב"י ויליף לה מפלוגתא דחכמים וראב"ש שם בב"ק דף ע"ה ע"א לענין קנס דקיל"ן מודה בקנס פטור אפילו באו עדים אחרי כן ופליגי רבנן עם ראב"ש בראה עדים ממשמשין ובאין אם נקרא הודה מעצמו או אמרינן דמשום בעיתותא דעדים הודה ע"ש ומסתמא הלכה כחכמי' דפטרי אפילו גבי עדים ממשמשין לכן יליף לה המ"כ דאף כאן לא חיישינן לעדים ממשמשין ובאין ובאמת אי נימא דהאי מ"כ קאי ואיירי על ענין מגו כמו דמשמע לישנא דרמ"א דאיירי בענין מגו הוה קשה לן כל מה שחקרנו על הרמ"א וביותר איזה דמיון עושה למילף לה מיסוד הודה בקנס האמורה שם בב"ק ושאני התם דהוה גזירות הכתוב לפטור מודה בקנס דילפינן לה התם מקרא דאשר ירשיעון פרט למרשיע עצמו וא"כ שייך שפיר האי פלוגתא דעדים ממשמשין אם נקרא הודה מעצמו או משום בעיתותא דעדים הבאין לקראתו אבל לענין מגו לא שייך לעשות שום דמיון מהתם להכא וכמו שהארכנו לעיל דכאן כ"ע מודי דלא שייך כלל מגו בכה"ג הואיל ויודע ורואה עדים הולכין ובאין להכחישו: איברא דברי המ"כ נכונים מאוד דלא על ענין מגו המה מיוסדים אלא עיקרו ויסודו על מה שהובא שם מקודם בטור ובב"י בשם כל הפוסקי' דאין אדם נעשה כפרן ע"פ עצמו עד שיכפור בב"ד ויבואו עדי' ויכחישוהו דווק' ע"ש: ואף שגם בענין חשוד על שבועה קיל"ן בסי' צ"ב דאין אדם נעשה חשוד ע"י עצמו עד שיעידו עליו עדי' ע"ש מ"מ אין יסוד כפרן דומה ליסוד חשוד כי זה ודאי אף שאין נעשה חשוד ע"פ עצמו ולכן אף שהודה שעשה עבירה שראוי שיפסול בשבילה או הודה על איזה שבועה שכבר נשבע איך שבשקר היה (עיין סי' פ"ז סעיף כ"ח) מ"מ אין נעשה חשוד ע"פ עצמו ע"ש: אולם זה ברור אם באו עדים אחרי הודאות עצמו והעידו שאמת נכון הדבר נעשתה התועבה מהאיש הזה בפשיטות שאיקבע עליו פסול דחשוד ולא מועיל לו מה שהודה בעצמו מקודם משא"כ בענין כפרן מפור' בפוסקי' דעל פי עצמו אינו נעשה כפרן ולכן כשהודה עצמו על כפירתו שכפר תחילה בפני ב"ד לא נעשה כפרן אף אם באו אח"כ עדים ומעידים על כפרנותו לא מחזיקין אותו לכפרן מחמת שהודה תחילה מעצמו קודם ביאת העדים וכמבואר בטור סי' פ' דבזה לא פליג הרמ"ה על הר"י מג"ש והרמב"ם דעד כאן לא פליגי אלא אם טען תחילה לא לויתי אם טען אח"כ פרעתי אם יש להאמינו במגו דיכול לעמוד בראשונה אפילו באו עדים אח"כ ע"ש אבל זה מודה אף הרמ"ה דלא נעשה כפרן הואיל והודה עצמו קודם שבאו העדים ע"ש וטעמא דמילתא נראה ברור דמשו"ה חלוק ענין חשוד מענין כפרן משום דעסק חשוד פוסלו מדינא ולא מקנסא ולפיכך לא מועיל לו הודאתו אם באו עדים אחרי כן אבל עסק כפרן ע"כ עיקרו מיסוד קנסא קבעינהו חז"ל מפני שהעיז לשקר בפני בית דין ומשו"ה דמינהו חז"ל לענין קנסא דאיתא בב"ק דף ע"ה דקיל"ן שם מודה מעצמו פטור אפילו באו עדים אח"כ ושפיר נמי דברי המ"כ בזה דלפי מאי דמוכח דעסק כפרן לענין קנסא דמיא ממילא ראוי לומר דלפי מה דהלכה כחכמים דאפילו ראה עדים ממשמשין ובאין כל זמן שלא העידו אם הודה קודם שהעידו פטור מקנס כמו כן גבי כפרן לא נעשה כפרן כשהודה מעצמו אפילו כשרואה עדים ממשמשין ובאמת כל דברי המ"כ הכל לעסק כפרן דייקי ולא עניין מגו והקדים לומר דאם הודה מעצמו לא נעשה כפרן ונ"מ דנאמן על להבא לומר פרעתי אף שהודה שמתחילה העיז לכפור בב"ד ופשיטא שעל לעבר אינו נאמן לומר פרעתי אחרי שחייב היה בעת שכפר אבל על להבא נאמן ולא מיקרי כפרן כל שלא נעשה עליו הכחשה ע"פ עדים גם נ"מ להאמור בסי' ע"א סעיף י"ג דמי שהוחזק לכפרן אינו מועיל לו כשמוציא על איזה אדם שטר עם נאמנות ע"ש אבל אם הודה מעצמו שתחילה כפר בב"ד שלא באמת ומשלם כעת את כפירתו מ"מ לא הוחזק לכפרן לענין הנ"ל אף שבאו עדים אח"כ ומסיים עוד דאפילו בעדים ממשמשין מועיל לו הודאתו כחכמים דפליגי ארשב"א ומה דלא נעשה חשוד ע"פ עצמו התם לא הוה קנסא כלל אלא טעמא מבואר באריכות בתומים סו"ס פ"ז או משום דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן או משום גזירת הכתוב ע"ש אבל גבי כפרן מאי דלא נעשה ע"פ עצמו הוא משום דעיקרו קנס הוא וא"כ יש לומר בפשיטות דאף המ"כ מודה דליכא מגו בעדים ממשמשין ובאין ואינו נאמן כשטוען פרעתי רק דלא הוחזק כפרן ודומה לזה למאי דאיתא בשו"ע סעיף ט' ובסמ"ע וש"ך שם דאם אמר לעדים אתם עדי אינו נאמן לומר פרעתי אלשעבר דלית ליה מגו ומ"מ לא הוחזק כפרן אלהבא ע"ש. ומכל מה שנתבאר נראה שלא עמד על עיקר הזה בתשו' מוהרי"ט חלק ח"מ סי' ל"ו ע"ש שעשה חקירה לחקור הדין דלא נעשה כפרן ע"פ עצמו מדין לא נעשה חשוד ע"פ עצמו והאריך בזה משום דלדעתו בחד דינא מתדייני. אבל לפי דברינו מבואר הטוב שאין עיקרן שוה שכפרן מיסוד קנס וחשוד מעיקר הדין הוא: שם ריש סימן ע"ט הביא השו"ע לשון הרמב"ם דאף שעדים מעידים שלוה ופרע מ"מ חייב לשלם ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן כו' והרמ"א הוסיף אחרי תיבות חייב לשלם לשון הטור דעיקר הטעם משום דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים ועיין סמ"ע ס"ק ב' על מה שמבואר ברמ"א יותר מק' עדים ועיין בט"ז שם ועל מה דמסיים הרמב"ם שהרי הוחזק כפרן משיג הראב"ד וכתב אין צריך לזה הטעם עכ"ל כוונתו הוא כמו שמשיג סמ"ע שם ס"ק ד' על עיר שושן דקבע טעם דפטור משבועה משום הוחזק כפרן כ' עליו סמ"ע דלא דק דאף אם אין הוחזק כפרן אין משביעין איתו מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחילה דכל האומר לא לויתי כו' ואיך יטעון עליו עתה שכבר פרעו מתחילה וכ"כ הטור בהדיא עכ"ל ועיין ש"ך ס"ק ד' שהוסיף דברים לומר דקשה על ע"ש עוד דאי מטעם הוחזק כפרן היה ראוי להשביעו עכ"פ אחרי הפירעון כמו שביאר דעתו לקמן ס"ק י"ח ע"ש ועיין עוד ס"ק ג' מה שרוצה לפרש ולתרץ דברי רמב"ם דמשום להבא כ' טעם דכפרן ע"ש. וזה דוחק ובטור באמת לא זכר כלל שם בהאי עניינא טעם דהוחזק כפרן משום דדעתו כראב"ד שלא צריכין כלל טעם דכפרן בזה הענין אלא עיקר טעם הוא משום דכבר הודה ונאמן על עצמו יותר מן עדים וכן דעת סמ"ע וש"ך בזה: אבל אני חקרתי הרבה וכפי הנראה שהדין עם הרמב"ם דצריכי לן טובא לטעם דפטור שבועה מה שהוחזק כפרן ונרא' דאף לעיקר הענין דאמרי' דאף שעדים מעידים שפרע מ"מ חייב לשלם מההכרח לנו לצרף טעם דהוחזק כפרן ולא סגי בלי האי טעמא אף שבאמת בגמרא דשבועות דף מ"א ע"ב משמע לכאורה דמשום כל האומר לא לויתי כו' לחודא מחייבי שם רבא לשלם והיינו טעם הודאה דקבע ראב"ד וטור כו' מ"מ יש להוכיח דעכ"פ צריכין טובא לטעמא דכפרן: דהנה אשאלה נא לשיטת ראב"ד והטור וסמ"ע וש"ך דעיקר טעמא הוא משום הודאת בע"ד כמאה עדים והיינו מה שאומר לא לויתי ממילא מודה שלא פרע. וזה אמת שיסוד הודאה אלימא טובא בכל מקום אפילו נגד עדים ומקור לזה מהאמור ריש מציעא מה לפיו שאין בהכחשה ע"ש בנימוק"י באורך ופשטא דמילתא הוא שכל ענין שהוא מודה בעצמו לא מהני מידי מה שעדים עומדים ומכחישים ואומרים שלא כהודאתו ועוד מבואר עיקר זה בפ' י"נ קכ"ח ע"ב במוציא שט"ח ואומר שלא נפרע כלום ולוה אומר שפרע מחצה ועדים מעידים שנפרע כולו מחוייב לשלם מחצה ולא מהני ליה עדות העדים כלום שהודאתו עדיף יותר מהעדים וכן הוא בטוש"ע סי' פ"ב סעיף י"ג ע"ש ולפי"ז לכאור' היה נראה סבר' ראב"ד וטור עיקר דהואיל שכל האומר לא לויתי מודה שלא פרע ממילא לא מהני עדותן של העדים כלל אך לסברא זאת קשה טובא איך פליג אביי שם בסוגיא דשבועות על רבא ואומר אף שעדים מכחישי' אותו שלוה הא אמרו שפרע ע"ש וקשה הא זה ודאי דעדים לא מהני הואיל והודה שלא פרע ואין לומר דבאמת אביי פליג על עיקר הסברא דכל האומר לא לויתי כו' דהא מבואר שם בתוספות להוכיח מריש פ"ק דב"ב דאביי נמי סובר האי סברא דכל האומר לא לויתי וכו' רק כאן פליג משום שעדי' מעידים שפרע ע"ש והדרא קו' לדוכתיה אמאי פליג ומה מהני עדים נגד הודאתו כנ"ל. ועוד מהראוי לחקור בהא דאיתא בטוש"ע סי' פ' דקודם שבאו עדים יכול לטעון אמת לויתי ופרעתי אף שטען קודם לא לויתי וטעמא הוא משום מגו כמבואר בסמ"ע סי' ע"ט ס"ק כ"ג ומפורש בטור סי' פ' ועיין דברי רשב"א שהביא הב"י סו"ס ע"ט ע"ש שמבואר שם וז"ל נאמן במגו דאי בעי עומד בטענתו שלא לוה ואין לך מגו יותר חשוב ממנו כו' ע"ש וקשה אמאי אמרינן כאן מגו לשיטת ראב"ד וטור דמשו"ה לא מהני אפילו כשיש עדים שלוה ופרע משום דהודאתו שהודה שלא לוה הוה הודאה שלא פרע ועדיפא הודאתו מהעדי' לפי"ז פשיטא שראוי לומר דלא מהני הכא מגו הואיל וזהו נגד הודאתו ואיך נימא שיהי' נאמן לומר פרעתי במגו כו' הואיל והודה שלא פרע ומגו במקום עדים לא אמרינן והודאתו עדיפא מעדים. עיין בפ' חזקת דף ל"ב ע"ב ברשב"ם ד"ה אמאי כו' דמשו"ה לא אמרינן מגו אי בעי אמר שטרא מעליא הוא משום דהודה שהשטר זייפא הוא והודאת בע"ד כמאה עדים ואלו באו שני עדים תו ליכא מה לי לשקר עכ"ל ע"ש. ועיין בתוס' ד"ה אמאי כו' דכ' שם וז"ל אי נמי משום הכי לא אמרי' הכא מגו משום דהוה חוזר וטוען דמעיקרא