גליא מסכת חלק א לא

ונפטר ומחוייב הלוה לשלם תיכף ואין לו על המלוה רק חיובא דשבועות היסת דנשבע ונפטר וזהו עיקר ההפרש בין שבועות נק"ח להיסת דנק"ח מעכב הפירעון והיסת אין בו לעכב הפירעון דהא קיל"ן דבהיסת אין יורדין לנכסיו וממילא דאף הפירעון אינו יכול לעכב משום היסת וא"כ בסימן ע"ח דמבואר שם דאינו נשבע רק היסת ממילא ידוע דמחוייב לשלם קודם השבוע' ומאי דאיתא שם ישבע היסת וגובה חובו ע"כ פירושו דמשלם אף לא ישבע המלוה תחילה דעסק היסת ידוע שאינו מעכב הפירעון כלל וא"כ פשוט דגם כוונת הרמב"ם בענין הכחשות זמן דכ' ישבע היסת ויגבה חובו מיד כוונתו שישלם אפי' קודם השבועה כנ"ל: הנה מהרי"ט סימן ק"ה הביאו תומים ריש סי' ע"ג הקשה בהכחשת זמן דחשבינן לתביעות ממון ודררא דממונא כמבואר בריש מכות גבי עדים זוממין כמה אדם רוצה ליתן כו' ומעתה למשל זה תובע אותו שמגיע לו מנה לשלם עכשיו וזה טוען שזמנו עוד עשר שנים וממילא לא שוה אותו מנה רק בערך שמונים זהובים א"כ הוה ממש מודה במקצת ומהראוי לחייבו שבועה דאורייתא ותירץ ע"ז תירוץ א' דאפשר דאיירי הפוסקים שיש עדים על גוף ההלואה ובאמת יפה כתב התומים דזה דוחק לפרש סתימות הפוסקים בדרך זה ע"ש דלפי"ז אם היה ההלואה בלא עדים היה כאן ש"ד ולא שמענו זאת ולא הוה שתקי הפוסקים מלפרש דבר הזה: עוד תירץ מהרי"ט דלא הוה ההודאה ממין הטענה דמה שכופר כופר בכל ומה שהודה הודה בכל והוה כטענו דינר זהב יש לי בידך וזה משיב אין לך בידי אלא דינר כסף ואף על תירוץ זה כתב התומים שזה דוחק ע"ש: אבל לדעתי נרא' דתירוץ אחרון הוא אמת ונכון הא זה תובע שחייב לו עכשיו מנה וזה כופר את תביעתו בזה לגמרי וטוען שאינו חייב לי עכשיו כלום רק שמודה לו תביעה אחרת היינו שאומר שחייב לו מנה במשך עשר שנים ואין הודאה זאת כלל מעסק מין התביעה מה שתבע אותו המלוה ומה שהקשה התומים ע"ז דהא עכ"פ הודאה זאת שוה עכשיו שמונים זוז וא"כ הוה כאן הודאה במקצת עכשיו מעיקרא לא קשה מידי דהא מבואר בסי' פ"ח סעיף ח' דבתובע מנה בדבר מסויים והודה בשוה חמשים לא חשיב ממין הטענה א"כ הכ"נ בנ"ד אין בענין שיהיה מקצת ההודאה בחיוב עכשיו וכדמשמע לישנא דקרא אשר יאמר כי הוא זה ומינה ילפינן בריש ב"מ דבעינן ממון הטענה א"כ פשטא דקרא מבואר שיודה בחיוב עכשיו איזה מקצת אבל כאן כופר לחיובא של עכשיו לגמרי וטוען שעכשיו אינו חייב כלום ומה שהודה שחייב לאח"ז אין זה בכלל התביעה כלל דהא לא תבע אותו התובע איזה חיובא על אותו זמן ועל תביעתו של עכשיו כופר לגמרי ואומר שאינו משועבד לו עכשיו בשום תשלומין כלל ואי משום דעכ"פ שוה ההודאה זאת עכשיו שמונים זוז הא קי"ל בסי' פ"ח דבתובעו מנה והודה בשוה לא הוה ממין הטענה כנ"ל ומשו"ה גם זה נכון ואמת מה שכ' הש"ך שם ס"ק ז' דאפילו תובע עכשיו מנה וזה משיב שאינו מגיע רק חמשים על איזה זמן ג"כ פטור מש"ד ואינו נשבע רק היסת ועיין בתומים שחקר על זאת ע"ש אבל לדברינו זה ברור ונכון הואיל ומ"מ אין כאן הודאה בחיוב עכשיו לא קרינן ביה כי הוא זה ולא חשיבא הודאה ממין הטענה כלל וכלל: אמנם אי קשי' לי הא קשי"לי לפי מה דפירשנו דעיק' טעמ' דליכ' כאן ש"ד משו' דלא הוה ממין הטענה קשה דהא קי"ל בסי' פ"ח גבי הודאה שלא ממין הטענה כגון תבעו חיטים והודה בשעורים פטור אפילו מתשלומי שעורים א"כ ה"נ הואיל ולא חשבינן זאת למין הטענה מהראוי לומר דפטור מתשלומין אפילו מזמן אחרון וכמו שמבואר ענין הזה באריכות שם בסי' הנ"ל או מטעם הודאה שהודה התובע דמה דמודה לו הנתבע אינו מגיע לו כלום או משום מחילה שמוחל לו תביעה שניה ע"ש ואיתא שם בסימן הנ"ל דאפילו יודע בודאי הנתבע שחייב לו שעורים פטור ע"ש איברא לפי מה שכ' הרא"ש סוף פרק המניח להקשות על פטור השעורים וז"ל ותמיהני על סברא זו דמילתא דשכיחא הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואין רוצה לתובעם בפעם אחת ותובע אחת מהן ומשו"ה לא מחל לו על שאר התביעות ע"ש דמסיק דאיירי שטענו חיטין הלויתיך באותו יום ובאותו שעה והלוה אומר שעורין היו דאם איתא דהלוהו שניהם הי' טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים עכ"ל וכן פסקו הפוסקים בסי' פ"ח להלכה דדוקא כשההודאת השעורי' הי' על אותו יום ועל אותו שעה דאז מוכח שתובע מודה או מחל לו תביעת שעורים דאל"כ הי' לו לתבוע שניהם כיון דבבת אחת אבל אם הודאות הנתבע על שעורים על זמן אחר דליכא ראיה מדלא קתבע התובע את שניהם כאחת אינו פטור הנתבע מהשעורים. משום דאמרינן דמעולם לא מחל לו התובע את שעורים וגם לא הודה לו שאינו חייב שעורים ומאי דלא תבע בפעם אחת את שניהם משום דההלואה מזמן החיטים והשעורים לא הי' בפעם אחת ובבת אחת. לפיכך לא קתבע אותו שניה' כאחת והיה בדעתו לתבוע הלואה מזמן אחר בפעם אחר אבל באמת שני הלוואות היו ועל מחילה והודא' ליכא ראיה וא"כ כאן גבי הכחשות זמן יש סברא דליכא למיפטר מזמן אחרון אף שהודאה של התובע הוא על אותו יום ועל אות' שעה מ"מ ליכא לן למימר שיש ראיה דהתובע מחל לו תביעה זאת או דקמודי לו שאינו מגיע לו תביעה זו מדלא קתבע אותו שניהם בבת אחת דהכא שאני אף דאפשר שהיו שני הלואות כאן על סילוקי שני זמנים אין יכולת ביד התובע לתבוע רק הלואה אחת מהן אותה שכבר הגיע זמנה לשלם אבל השניה משום הכי לא קתבע אותה שעדיין לא הגיע זמנה כמו שאומר הנתבע שזמנה מאוחר עדיין וממילא ליכא כאן שום הוכחה לא על הודאה ולא על מחילה ואפשר שני הלואות היו רק שהנתבע כופר אחת והשני' קמודה וחייב שפיר לשלם אבל לשאר סברות ושיטות הנמצאים אצל הפוסקים שלא כשיטת הרא"ש הנ"ל יש לעיין בהכחשות זמן: בסימן פ"ב בסמ"ע ס"ק י"ז ע"ש דכת' לחלק בין כשהמלוה תובע מעותיו ובין כשהלוה תובע השטר שיחזיר אותו לו כי פרוע הוא ע"ש ויש מקום ע"ז ממאי דכתב הסמ"ע עצמו בסי' ע"ב ס"ק מ"ט בשם הר"ן גבי משכון לחלק דדוקא אם המלוה תובע את המעות אצל הלוה אז יש לו למלוה דין נשבע ונוטל שצריך לשבע בנק"ח אבל כשאין המלוה תובע למעות אלא בעל המשכון תובע למשכון שלו אז לא ישבע המלוה אלא היסת בלא נק"ח כי אין לו דין נשבע ונוטל אלא נשבע ונפטר ע"ש א"כ כמו כן הכא גבי שטר כשאין מלוה תובע המעות אלא לוה קתבע את שטרו אין למלוה דין נשבע ונוטל שישבע בנק"ח אלא דין נשבע ונפטר אף שנוטל מעות כמו כן גבי משכון אף דנוטל מעות פטור מנק"ח בכה"ג ואפשר דמ"מ יש הפרש בזה בין שטר למשכון: אחר כתיבתי זאת השגתי ספ' בשמי' ראש עם הגהו' כסא דהרסנא וספ' הנ"ל מכונה להרא"ש ומצאתי שם כדברי ממש שראיתי שם סי' מ"ה שנתקש' על דברי רמב"ם שפסק שהמלוה נשבע ונוטל גבי שט"ח וקשה מהא דאיתא בריש מכות מעידין אנו באיש פלוני והלה אומר מכאן ועד עשר שנים כו' ומוקמינן שם בגמ' דמשנה איירי במלוה על המשכון או מוסר שטרותיו לב"ד א"כ הני עדים מאי עבדי בלא"ה היה המלוה נאמן והשיב שם בעל תשובה הנ"ל וז"ל איבעית אימא היינו דעבדי ליה דפטרו משבועה דאמר מי יימר דמשתבע הך שבועות המשנה. רק שקש' לי על תירוץ זה לפי"ז למה לי שני עדי' חד נמי הוה פטרי' ומסי' עוד שם וז"ל איבע"א טעמא מאי איהו נאמן דאיכא שטרא שכתוב סתמא בלא זמן וזה טוען תנאי היה דברינו ומטעם זה צ"ע למה מחייבו שבועה בסתם אפי' לא טען הלוה אישתבע לי ואפשר דמחלק הרמב"ם בין תנאי זה לפרעתי וא"כ אפשר לומר דהיינו דווקא בטוען שאין זמן כלל אבל במודה שיש זמן אלא שנחלק בין רב למעט לא ובמשכון בלא זה לא קשה דהא דווקא בדליכא עדים וראה נשבע המלוה אבל מתניתין בדאיכא סהדי שראהו עתה בידו עכ"ל ובעל כסא דהרסנא כתב ע"ז וז"ל וחילוקו של רבינו בין כשטענתם בין הוי' להעדר לטענתם בכמות צ"ע טעמא מאי וע"ש ברמב"ם ודו"ק עכ"ל: הנה לפי הנשמע מפוקפק הדבר אם בעל בשמים ראש הוא מדברי הרא"ש או מחבר אחר עכ"פ חיברם איזה קדמון ובעל כסא דהרסנא לא הבין ההפרש שביאר בעל התשובה לחלק בין כשטוען המלוה שלא היה שום זמן כלל שפיר נשבע ונוטל ובין דשמודה שיש זמן אלא מחולקים בין רב למעט ובדברינו נתבאר הפרש זה בביאור היטיב דהואיל וטענת הכחשת זמן דומה לטענה דתנאי המבואר בסי' פ"ב ושם מבואר דדוקא כשאינו מודה המלוה בשום תנאי אז נשבע ונוטל אבל כשמודה איזה תנאי ומחולקים בכמות התנאי אז נשבע לוה ונפטר וה"נ דכוותי' דמשנה דמכות איירי בכה"ג ושפיר חייבו העדים לשלם דלולי הם היה הלוה נשבע ונפטר ובפרט במשנה לא היה כלל היסת וגם זה מוכח מדברי בעל תשובה שהכחשת זמן דומה לטענת תנאי ואף זאת מוכח שם דטענת תנאי דומה לפרעתי וכדעת הטור ושו"ע בסי' פ"ב דחייב בנק"ח ומבואר עוד שם דעדיף מניה דיש לחייב שבועה אפילו כשלא טוען אישתבע לי וכו' ומתורץ בזה מה שדקדק הש"ך בסי' פ"ב ס"ק ל"ד איך פסק הטור כבעה"ת נגד הרמב"ם ע"ש אם בעל בשמים ראש הי' מהרא"ש א"כ שפיר פסק הטור כדעת אביו בזה והנה באמת בטוש"ע סי' פ"ב סעיף י"ב בענין טענת תנאי מבוא' שם דנשבע המלוה ונוטל ולא מבוא' שם דצריך לטעון הלוה אישתבע לי' ודוחק לעשו' פלוגתא רחוקה בין בעה"ת ורמב"ם דלרמב"ם אינו יכול להשביע כלל כמבואר בש"ך שם דלרמב"ם דומה לטענות אמנה וריבית ולבעה"ת עדיפי אפילו מטענת פרעתי ע"כ נראה דאף בטוש"ע שם בטענת תנאי לא עדיפא מפרעתי ודי ששוה לפרעתי רק דבעה"ת וטוש"ע לא בא להשמיענו רק שיש שם דינא דנק"ח אבל בודאי צריך ליטעון הלוה אישתבע לי וכן נמי ברמב"ם אפילו אי נימא כדעת בעל התשובה דהוא בנק"ח בודאי צריך לטעון אשתבע לי: ט לבאר כמה דברים אשר נתחדשו לי בעז"ה בסימן ע"ט. וזה יצא ראשונה מה שחקרתי לתמוה על דברי הרמ"א שם סעיף י"ט אשר כפי הנראה בהשקפה יש ערבובי דברים בדברי רמ"א שם דהנה מה שמבואר שם בב"י מקודם דיכול לחזור ולטעון טענה אחרת כששתי הטענות באות לפוטרו עיקר הטעם כמבואר בסמ"ע שם ס"ק כ"ב משו' דמה לו לשקר כו' וכמבואר בדברי הר"י מיגא"ס בטור סי' פ' ע"ש שהוא מטעם מגו ומעתה נחזי אנן מה שמסיים הרמ"א כאן דאפילו במקום דאיכא למימר דמה שהודה משום שראו עדים שבאו כו' וכן אם הי' קול בעיר שלוה אם לא שהקול מפורס' כו' ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ג שתמה על הב"י שכתב ענין זה בשם מ"כ הלא מפור' כך בטור בסי' פ' ועי' ש"ך שתירץ דהשמיענו אפי' ראה עדים ממשמשין ובאין ע"ש ולא הבנתי כלל דבריהם ואיך לא עמדו הסמ"ע וש"ך על טעם ותוכן הדבר דהא זה ודאי מה שיכול לחזור ולטעון כששתי הטענות באות לפוטרו הוא מטעם מגו כמבואר בסמ"ע ס"ק כ"ב שם וכך מבואר בטור סי' פ' בשם הר"י מיגא"ש והרמב"ם וכן מפורש בב"י סוף סי' ע"ט בשם הרשב"א ע"ש וא"כ איך יתכן לומר דאפילו כשרואה עדים ממשמשין ובאין להעיד להכחישו את טענתו הראשונה ובאין להעיד שיודעים שלוה מעות מיד המלוה וע"י כך חוזר וטוען לויתי ופרעתי מחמת שרואה שכלתה אליו הרעה שעומדים עדים להכחישו ואיך אפשר לומר להאמינו במגו דאי בעי היה עומד בטענתו קמיית' דהיינו שלא לוה אחרי שרואה מכחישים הולכים ובאים לקראתו ואין לפניו בית מנוס להמלט אם לא לחזור מטענתו קמא ולטעון טענה אחרת היינו פרעתי ועוד מי לך פה לקרותו מגו ועיין בטור דהביא שם מקודם דעת הרמ"ה דאף בשעה שחזר וטען פרעתי עדיין לא באו עדים להכחישו על טענה קמייתא וממילא יש לנו להאמינו במגו באותה שעה אם באו אחר כך עדים להכחישו אטענה קמא אזי נתבטל המגו מעיקרא ולא מהימן אטענה בתרייתא