גליא מסכת חלק א ל

לשטר שנכתב סתמא ולא פירש בו שנעשה בלא תנאי וטוען לוה שנעשה על תנאי והמלוה טוען הואיל ואין מפורש בו תנאי ממילא נעשה סתמא בלא תנאי כמו כן בהכחשת זמן דהמלוה טוען שנעשה הלואה סתם וממילא סתם הלואה זמנו שלשים יום דהא אינו מפורש בו זמן אחר ולוה טוען דמ"מ תנאי היה לקבוע זמן על איזה משך אף שסברות הט"ז היא נכונה דעי"ז אפשר להתבטל שטר לגמרי מ"מ לפי המבואר בטור בשם בעה"ת בטענת תנאי דאינו דומה לאמנה וריבית דגבי אמנה וריבית עקרו לשטרא מעיקרא ולא ניתן לכתוב כלל משא"כ גבי תנאי אע"פ שע"פ טענתו מבטל השטר לגמרי הן כשטוען שהיה התנאי שיעשה המלוה כך וכך לאיזה זמן ולא עשה או שטוען שנעשה תנאי שיעשה לוה איזה דבר ויפטור וכבר קיים והשטר בטל מ"מ דעת טור ובעה"ת דטענה זו דומה לטענת פרעתי ואינו דומה לטענ' אמנה וריבית דעוקרו להאי שטרא מעיקרא ושמעיקרו לא ניתן לכתוב כלל. והכ"נ דכותיה בטוען לוה זמן קבעתי לי שאינו עוקר לגוף השטר מעיקרא ובודאי הוא ניתן לכתוב רק שזה מבטלו לאח"ז כמו גבי תנאי שכ' הב"י בשם בעה"ת שעוקרו לאחר זמן כנ"ל. ועפי"ז ניחא מאוד מאי דכתב הרמב"ם גבי הכחשת זמן דאינו נשבע אלא היסת דהרמב"ם לשיטתו קאי אבל הטור לשיטתו שפיר השמיט תיבת היסת דלשיטות הטור יש לחייב כאן נק"ח דהנה הטור פסק שם בסי' פ"ב כדעת בעה"ת דבטענת תנאי יכול להשביעו בנק"ח ע"ש ועי' בסי' הנ"ל בש"ך ס"ק כ"ז שכ' על דבריהם וז"ל ונראה דאזלי לשיטתם דכ' אח"כ דהעדים נאמני' לומר תנאי היה אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דתנאי מילתא אחריתי היא ודמי לפירעון אבל לפי מה שהעלתי לקמן ס"ק ל"ד דלמעקר סהדותייהו קאתי ואין נאמנים לומר תנאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דהוה כאומרים לא לוה והוא היפך דבריהם שבשטר וכדמשמע בהר"ן לפי פוסקי' אלו א"כ ה"ה הכא אין צריך המלוה לישבע ע"ז עכ"ל וכן ביאר הש"ך שם ס"ק ל"ד וז"ל תימא על המחבר שהעתיק כאן לשון הטור והרי הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א חולקים ע"ז וס"ל דכשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים כו' וקשה איך סתם נגד הרמב"ם והרמב"ן והראב"ד עכ"ל: ונתבאר הדבר בביאור היטיב דלשיטת הרמב"ם דחולק שם בטענות תנאי על הטור ובעה"ת וסברתו דבטענת תנאי אין יכול להשביעו נק"ח דטענות תנאי דמי לטענות אמנה וריבית דעוקר השטר לגמרי ואינו דומה לטענות פרעתי כמבואר בש"ך הנ"ל ס"ק כ"ז וס"ק ל"ד א"כ לשיטתו שפיר כתב הרמב"ם גבי הכחשות זמן דדומה לטענות תנאי אינו יכול להשביעו נק"ח אלא היסת אבל הטור לשיטתו דפסק שם בסי' פ"ב כדעת בעה"ת דטענות תנאי הוה מילתא אחריתי במו טענת פירעון כמש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ז ממילא כדין וכתורה עשה שהשמיט תבת היסת מאי דאיתא ברמב"ם משום דלשיטתו יכול להשביעו להמלוה נק"ח כמו בטענות פרעתי ובזה ניחא מאי דכייל הטור דין הכחשות זמן גבי משכון ביחד עם הכחשות זמן גבי שטרי משום דלשיטתו בחד דינא מתדיינא שניהם להשביע המלוה נק"ח (ודלא כהש"ך סי' ע"ג ס"ק י' שכ' דדעת הטור גבי שטר שישבע היסת) והרמב"ם דדעתו גבי שטר אינו נשבע אלא היסת משו"ה לא כלל בתוך דבריו משכון משום דגבי משכון בוודאי חייב נק"ח ולא רצה להאריך: אמנם כ"ז ניחא לפי לשון הרמב"ם שקבע דין הזה בהאי לישנא ע"ש בפ' י"ג מה' מלוה וז"ל היתה המלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבע לו יראה לי שישבע בעהש"ט היסת שלא קבע לו זמן ויטול מיד עכ"ל והטור קיים מאמר רז"ל שמחוייב אדם לשנות בלשון רבו והעתיק ממש לשון רמב"ם רק שהוסיף משכון ע"ש: משום דלפי הנתבאר דאיירי דמלוה טוען שהיה סתם הלואה בלא זמן וממילא זמן סתם הלואה היא רק ל' יום והלוה טוען אף שכתוב בשטר סתם תנאי היה בדבר וקבע לו זמן. והמדקדק בלשון רמב"ם וטור מבואר היטב שדקדקו בלשונם ולא ביארו כלל טענות של המלוה משום דהמלוה בא בשטרו איך שהוא כתוב סתם וסתם הלואה היא שלשים יום ולא צריך לשום טענה ודייקו בדבריהם רק טענות של הלוה איך שטוען זמן קבעת לי אף שאינו מבואר בשטר ודומה ממש להאמור בסי' פ"ב שהוציא מלוה שט"ח סתם ולוה טוען שנעשה על תנאי והוה הדין כמבואר האי דינא גבי טענות תנאי דהא המלוה אינו מרעי ליה לשטרא כלל ואומר שנעשה בלי שום תנאי רק סתמא כמו שהוא נכתב סתמא. ומשו"ה מחוייב הלוה לשלם דלא מצי למרעי לשטרא ולשיטות טור ובעה"ת משביעו נק"ח ולשיטות הרמב"ם ושארי פוסקים אינו משביע אלא היסת כמו שהארכנו בזה וכמו כן מהראוי בפשיטות לומר גבי הכחשות זמן שמלוה בא בשטרו שנכתב סתמא והלוה בא לארועי לשטרא ולומר דתנאי הי' בו על קביעת זמן שפיר הוה הדין דשבועה היא אצל מלוה דהא מלוה לא מרעי לשטרא מידי וכ"ז כשהמלוה טוען שלא היה שום תנאי אבל אם מודה מלוה שהיה תנאי רק שיש להם הכחשות בעסק התנאי מבואר בסימן פ"ב שם סעי' י"ב דאינו נוטל המלוה בשבוע' אלא מחוייב להביא ראי' שנתקיים התנאי כדבריו: ואם אין לו ראיה נשבע לוה היסת ונפטר ע"ש והוא מטור בשם בעה"ת וטעמא דמילתא דהואיל ומלוה גופיה עוקרו ומרעי להאי שטרא והודה אף שהשטר נכתב סתמא מ"מ תנאי היה בו ממילא הוא בעצמו מבטל את כח השטר וא"כ בהכחשת זמן התינח כשאין המלוה מודה בשום קביעות הזמן רק טענתו דכמו שהוא נכתב בשטר בלא שום קביעות זמן כך נעשה עיקר הלואה סתמא וקיל"ן סתם הלואה ל' יום ומשו"ה אף שטוען לוה שהיה תנאי בקביעות זמן אינו נאמן להורע כח השטר שנכתב סתמא: אולם כשמודה מלוה עצמו אף שנכתב השטר סתם מ"מ תנאי הי' בקביעות זמן והיום סוף הזמן שקבע והתנה עמו והלוה טוען שעדיין לא הגיע הזמן משום שקבע עמו על איזה זמן יותר בכה"ג נראה ברור שהדין הוא שנשבע לוה שכדבריו כן הוא ויורחב לו הזמן כמו שאומר משום שזהו דומה ממש להמבואר בסי' פ"ב כשמודה מלוה שהיה תנאי הכ"נ דכוותיה הוא הואיל והוא בעצמו מרעי לה להאי שטרא מחזקתו ומודה אף שנכתב סתם מ"מ תנאי היה בהרחבות הזמן ואיתרע לה כח השטר לפיכך הוה הדין כמו בהודאות תנאי דמחוייב מלוה להביא ראיה ואם לאו נשבע לוה ונפטר וזהו הדבר אשר דברנו דהרמב"ם דייק בלישניה וכתב דהלוה טוען זמן קבעת לי משמע דמלוה אינו מודה כלל בשום קביעות זמן ולא ביאר כלל טענות המלוה משום דבאמת אינו צריך לטעון כלום אלא כמבואר בשטר סתמא כן הוא והטור קיים לומר בלשון רבו: אך השו"ע שינה מלשון הרמב"ם והטור וז"ל וטוען המלוה שלא קבע לו זמן והנה רמב"ם וטור עשו עיקר מטענות של לוה והשו"ע עשה עיקר מטענת של מלוה זה קפידא מועטת אבל מה שהוסיף עוד בשו"ע וכתב וז"ל או שטוען היום סוף הזמן שקבע לו עכ"ל משמע שמודה מלוה שקבע לו זמן רק עיקר הויכוח ביניהם שהמלוה טוען שהיום הוא סוף הזמן שקבע לו ולוה טוען שעדיין לא הגיע הזמן ממילא המלוה עצמו מרעי לי' לכוחו של השטר ומודה שאף שנכתב סתמא תנאי היה בו להרחיב זמנו בכה"ג נראה פשוט שהדין הוא שלוה נשבע שכדבריו כן ולא ישלם אלא בזמן שהוא אומר וכמו שהארכנו לעיל בזה וא"כ לא יפה עשה השו"ע שלא קיי' מאמר רז"ל שחייב אדם לומר בלשון רבו וכל המשנה ידו כו' וכל המוסיף כו': עוד הקשה המופלג הנ"ל דעכ"פ לשיטת הרמב"ם דאינו יכול להשביע נק"ח בהכחשת זמן משום דדומה לאמנה וריבית א"כ ממילא היה ראוי לומר כמו דאיתא בסי' פ"ב סעיף י' דאין שומעין לו להשביעו בנק"ח אלא מחוייב לשלם ואח"כ יטעון על המלוה כמו שירצה אם יודה יחזיר לו ואם יכפור ישבע היסת ע"ש וא"כ איך כ' כאן הרמב"ם שבועת היסת קודם הפירעון דהא כ' ישבע היסת ויגבה חובו מיד: ואמרתי דאף זה לק"מ דוגמא לזה מבואר ברא"ש ריש ב"ב סימן ט' גבי טוען פרעתיך בתוך הזמן אע"ג דאינו נאמן מ"מ צריך המלוה לישבע היסת ובהג"א חולק ע"ז ע"ש והטור ביאר פלוגתא זאת ריש סימן ע"ח וכן הוא בשו"ע שם סעיף ב' בהג"ה. ועיין שם בש"ך ס"ק ט"ו דאפילו הרא"ש שמחייבו שבועת היסת מודה שישבע אחרי הפירעון דלעולם לא תמצא היסת קודם פירעון ע"ש באריכות מזה וכן הסכים עמו התומים ס"ק ט"ז ע"ש. אף דמשמע קצת לשון הרא"ש דצריך לשבע מקודם וכן הוא לשון השו"ע וי"א צריך לישבע המלוה שלא פרעו וגובה חובו. משמע דצריך לישבע קודם הפירעון מ"מ ביארו האחרונים דהאי לישנא לאו דוקא ועיקר הענין הוא שמשמיענו דיש כאן דין שבועה וממילא הכ"נ דכוותיה בהכחשת זמן עיקר הענין בא הרמב"ם להשמיענו דהכחשת זמן היה עסק דררא דממונא וצריך לישבע על כפירת זמן כמו על כפירת ממון עצמו עיין סמ"ע ס"ק ט' ע"ש: כי ראיתי בהרב המגיד שכ' שם בפ' י"ג על מאי דמחייב הרמב"ם שבועה על הכחשת זמן וז"ל לא מצאתי מקום ראיה לזה ע"ש ויפה כתב מהרי"ט בתשובה סימן ק"ה העתיקו או"ת ריש סימן ע"ג דיש ראיה ברורה ע"ז ממשנה מפורשת ריש מכות בהלואה שהיה על עשרה שנים ועדים זוממים העידו שהוא רק על עשרה ימים אומדים כמה אדם רוצה ליתן בין שישלם עכשיו ובין שישלם אחרי עשרה שנה ע"ש וא"כ מוכח שיש בזה דררא דממונא עכ"ל מהרי"ט והנה הרמב"ם השמיענו ענין הזה דחשיבא דררא דממונא בתרי גוונא גבי תביעות ע"פ דלא משלם לוה אלא כפי דבריו דהיינו לזמן המאוחר ויש דררא דממונא אצל המלוה וצריך לוה לישבע וגבי תביעה בשטר דהוה מחוייב לוה לשלם לזמן מוקדם כפי דברי המלוה ושייך דררא דממונא אצל לוה יצריך מלוה לישבע היסת זהו עיקר חידושא שחידש לנו הרמב"ם אבל מה שכ' ישבע היסת ויגבה חובו מיד אין כוונתו שישבע דווקא קודם הפירעון ואפשר לפרש כוונתו שיגבה מקודם שישבע וכמו דמפרש הש"ך דברי הרא"ש שם סימן ע"ח: עוד אפשר לומר לפי מה דראיתי באו"ת סימן ע"ח דמפרש עיקר הפלוגתא הוא שם בין הפוסקים אם ב"ד בתחילה פוסקין כך שמחוייב לשלם וישבע היסת או שאין הב"ד פוסקים מתחיל' רק התשלומין ולא השבועה רק אם תובע פעם שנית אחרי הפירעון אזי יפסקו לו שבועת היסת ע"ש והעתיק דברים הללו גם בספר נתיבות משפט ע"ש. וא"כ אפשר לומר דדעת הרמב"ם הוא דהכחשו' זמן דומה לתנאי רק דסברתו אף דלשיטתו דטענות תנאי דומה לענין אמנה ומזוייף ולא כשיטות הטור ובעה"ת דמדמין עסק תנאי לפרעתי ומשו"ה לשיטת רמב"ם אינו יכול להשביעו נק"ח גבי תנאי מ"מ אפשר דמעלינן קצת חד דרגא לטענת תנאי בזה דהב"ד פוסקין מתחילה עסק השבועה עם התשלומין ביחד בחד דינא ועדיף בזה קצת מטענות אמנה ומזוייף דאין הב"ד פוסקין לו מתחילה כלל עסק של השבועה רק שישלם ויתבע פעם שנית מחדש עסק השבועה ואז יפסקו לו: איברא לא נתחוורו בעיני דברי או"ת הנ"ל כי לדעתי אין לחלק כלל בזה בין אם הב"ד יפסקו התשלומין והשבועה בפעם אחת או שנימא שיפסקו מתחילה רק התשלומין לחוד ועל השבועה יעשה תביעה חדשה ולא ידעתי איזה תועלת יבוא מזה לנתבע או לתובע בין אם יעשו הפסק בפעם אחד או בשני פעמים ומה לי אם בחד מתדנא התשלומין והשבועה או בתרי דינא מתדייני. אולם נראה דעיקר הענין הוא מאי דמבואר שם בסי' פ"ב סעיף י' דבטענות אמנה וזייף אין שומעין להשביע למלוה אלא ישלם ואח"כ יטעון כו'. אין הכוונה לעשות דווקא שני תביעות ולתבוע השבועה בפעם שני. ועיין שם סמ"ע ס"ק ל"ה דעיקר ההפרש הוא דגבי פרעתי פוסקין שישבע נק"ח ויש לו דין נשבע ונוטל וכל זמן שלא ישבע אינו נוטל כלום וגבי תלמיד חכם המבואר שם סעיף ו' דאין משביעין אותו אינו נוטל כלום משא"כ גבי טענות אמנה אין לו דין נשבע ונוטל ואין השבועה מעכב כלל הפירעון אלא יש לו דין נשבע