גליא מסכת חלק א רכא

תחילה עמו גדי ואח"כ עשו טלה וא"כ מה ששחטו הטלה אחרי הגדי מוכח שרצו לקבוע את המלך בשני הפסחים ובשעת שחיטות הראשון היה דעתם עוד לשחוט גם השני הטלה משום שחששו אולי יקפיד המלך ולא ירצה על גדי אלא הטלה אז בשעת אכילה יוקבע מאיזהו שירצה בכה"ג לא התירו אלא במלך ומלכה אבל לא באדם אחר משום דבאדם אחר שבאמת מדרך להקפיד על גדי ועלה וזה העבד שנעשה שלוחו כמותו ושוחט שניהם זה אחר זה מחמת האי קפידא ממילא אסור לאכול בשניהם דזה ברירה גמורה שקובע את משלחו על שניהם שיאכל בשעת אכילה מאיזה מהן שירצה. וניחא מאוד מאי דירושלמי יליף לה התירא דגדול גבי ב' אפוטרופסין מעובדא דמלך ומלכה דהא חזינן באחר שאמר לעבדו או לשלוחו והיה שוחטו עליו גדי וטלה היה אסור. ורק במלך ומלכה שידוע שאין מקפידין כפירו' רש"י והתו' ביארו יותר מטעם שיש להם רוב מאכלים ומעדנים לא קפדי ע"ש. משו"ה לא חיישינן לעיוות שנעשה מעבדיהם שהמה שלוחיהם ששחטו אחרי הראשון גם השני משום שחששו אולי יקפידו הואיל ובאמת אין מקפידין אמרינן שנקבעו בראשון כמו כן גבי אפוטרופסין שאין קפידא איזה שיאכל היתום האפוטרופס זה או זה ממילא נקבע בראשון וא"כ שפיר יליף הירושלמי משום דאוקי לה במלך ומלכה כתלמודא דילן ולא כמו שכתב בעל אור חדש דירושלמי פליג על תלמודא דילן והנה הירושלמי יליף לה דווקא מעובדא דמלך ומלכה ולא יליף לה מהא דהבאתי להוכיח לעיל דבר זה מחבורה שאבדו פסחיה' דאפש' דהת' שאני דמוכחא מילתא דמאי שלקחו החבורה זו ששלחו אחר מהם לבקש וטרם ביאת האיש המשולח לבקש לקחו אחר נראה גלוי שאין דעתם היה להיות נמנין על שניהם ולברר בשעת אכילה לאכול מאיזהו שירצה אלא מסתמא אמרינן שלקחו אחר מחמת חששא אולי לא ימצא זה שהלך לבקשו אבל גבי שני אפוטרופסין ששניהם יש לו כח והרשאה להמנות את היתום על הפסח בוודאי הוא כממנה עצמו על פסח וחזר וממנה עצמו על פסח שני דגוונא זה גריע מחבורה שאבדו פסחם ושלחו לבקש וטרם חזרת השליח מדרכו לקחו אחר דהתם נראה שמחמת חשש עיכובא של המבקש עשהו אבל אם אדם ממנה עצמו על פסח עם חבורה אחת שפסחם עומד ליקרב וחוזר וממנה עצמו על פסח עם חבורה אחרת שיש להם ג"כ פסח מוכן ליקרב. יש לחקור ולדרוש דעת האיש לטב ולמוטב לנטותו להיתר או לאיסור דאם כוונתו לקבוע את עצמו עם הזריז ונשכר ממילא מותר ואם באו לנטות שדעתו היה על שעת אכילה לאכול עם איזהו שירצה ממילא אסור בשניהם ומכש"כ כשבאנו לומר שדעתו היה לאכול משני פסחים מזה ומזה וגבי אפוטרופסין ג"כ גרוע קצת מענין חבורה שאבדו פסחיהם הואיל והמה שלוחים של היתום והוה שלוחו כמותו דביארנו דכשממנה עצמו על שני פסחים גרוע טפי מחבורה שאבדו כו' כנ"ל: לפיכך יליף ירושלמי דינא דאפוטרופסין ממלך ומלכה דאלו העבדים המה שלוחים כמו אפוטרופסין ומ"מ הואיל ואין דרכם של מלך ומלכה להקפיד לא חיישינן על מה שנשחטו עליהן שני פסחים אלא אמרינן דהוקבעו בראשון כה"ג ממש הוה בפוטרופסין. והנה הרמב"ם לא מפרש כפיר' רש"י ותו' דמלך והלכה בקפידא תליא מילתא אלא מפרש משום שלום מלכות היינו שחוששין שיכעסו על עבדיהן לעשות בהם משפט על שקילקלו בדבר ע"ש וכפי הנראה דלפי שיטות הרמב"ם ופירושו ליכא כ"כ ראיה מזה לאפוטרופסין מעיקרא אך נראה שיטות הרמב"ם הוא פשוט דדווקא בעבד או שליח שניתן לו רשות מהמשלח ושוחט גדי וטלה דליכא לן לדרוש הדבר לטובה ולתיקון כי מבואר ע"כ דעת העבד ששוחט תחילה גדי ואח"כ הטלה קובע את דעת האדון שיאכל מאיזה שירצה אבל אדם עצמו שמונה עצמו עם חבורה אחת וחוזר ומונה עצמו עם חבורה שנית מהפכינן לנטות לטובה ולתיקון ולא לעוות כל מה דאפשר וכמו דאין חוששין שכוונתו לאכול משנים מזה ומזה. כמו כן אין נוטין הדבר לקילקול שכוונתו על שעת אכילה מאיזה שירצה אלא חוקרין הדבר לתיקון כוונתו היינו על איזה חבורה שיזרזו א"ע בשחיטה יזכה עמהן ויהיה נמשך מהשנים ודווקא גבי עבד ששוחט שנים בזה אחר זה אשר א"א לן להפוך לדרוש לתיקון כנ"ל ממילא כוונתו שיהיה נמנה האדון על שניהם ומא זה מהן שירצה להקפיד בשעת אכילה יאכל בזה נעשה עסק ברירה גמורה ואסור ומדוקדק לישנא דברייתא דנקט וקאמר אין נימנין על שני פסחים ולא נקט אסור למנות א"ע על שני פסחים הוא הדבר שדברו שענין איסו' הזה לא משכח' לה באדם עצמו שמחנ' עצמו על שני פסחים משום דאנן מהפכים שדעתו היה לתיקון שכל אדם כוונתו לטובה ידוע שא"א להיות נמנה לאכול משתיהם ואף לברור איזה שירצה. ולכן נוטין דלתקוני כיוון על מי שיזרז בשחיטה ונקט דווקא אין נימנין דלא משכחת לה אלא בשולח עבדו והעבד שוחט עליו א' ואח"כ שני זה ודאי פוסח על שתי סעיפים לקבוע את אדוניו לאכול בשעת אכילה מאיזה שירצה ובודאי אסור משניהם וא"כ גבי שתי אפוטרופסין ששניהם שלוחים בפשיטות לא גרע מהמחנה עצמו על שתי פסחים ראוי לומר דשלוחיו אינו יכולין לקלקלו כדאמרינן בעלמא לתקוני שדרתיך כו': וזהו דדייק הרמב"ם וקאמר גבי אפיטרופסין בפ' ב' דהוה כממנה עצמו וכל הממנה עצמו תיבות עצמו דייק דבכה"ג ליכא איסורא ושם בפ' ג' גבי עבד נקט סתמא וקאמר שאין נימנין על שתי פסחים ולא נקט תיבות עצמו הוא הדבר שדברנו דע"כ האי ענין איסור דב' פסחים לא משכחת לה אלא בכה"ג שנעשה הדבר ע"י עבד והוא נמנה ואיקבע ממילא על שניהם וכנ"ל: וראיתי בפירוש המשניות להרמב"ם שכתב על משנה וזהו לחיסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצוות ע"ש ובכסף משנה (פ' ג') כתב על זה שדבריו אינו מובנים ע"ש. ונראה שהרמב"ם בא לפרש ולבאר טעם וסברא שנכון מאוד לומר כל הממנה עצמו על שני פסחים דאומדין דעתו לתיקון ולא לקילקול דמסתמא היה דעתו על זריזות דשחיטה שהוא דעת קרוב אבל לומר לקילקול שדעתו היה לאכול משניהם או עכ"פ לאכול באיזהו שירצה בשעת אכילה זהו דרך דעת רחוק כי כל אדם יודע שעיקר עסק קביעת פסח הוא השחיטה וכאמור במשנה נימנין ומושכין עד שישחוט וזהו ידוע ומפורסם לכלל בני אדם הישראלי ולזה כיון הרמב"ם דמשו"ה מצייר המשנה עסק דעת רחוקה וגרוע שיהיה נעשה קילקול שאינו מצוי שישחוט תחילה גדי ואח"כ טלה ושיעלה על הדעת לקבוע עי קביעתו של האדון לאכול בשעת אכילה עסק רחוק כזה לא נמצא אלא אצל עבדים שהמה חסרי דעת ואין עוסקין במצות אלא במיעוט אבל שארי בני אדם רחוקים שיבואו לידי קילקול כזה ודברו חכמים בהווה משום שאינו הווה ענין כך אצלו שיש להם דעת בשלימות קצת ועיקר כוונתו שבא לחזק דבריו וסברתו דבכל אדם הממנה את עצמו על שני פסחים תלינן במנוי ובתיקון ובדעת קרובה היינו שיהיה קבוע בשעת שחיטה אצל הזריזין ולא בדעת רחוקה שאינו בנמצא שיעלה כך על הדעת אלא במי שאין דעתו שלימה עליו אלא חסירה כמו העבדים הללו שאין אתם יודע עסק במצות אלא מעט: (השמטה שייך לסוגיא דאדמון) הנה דבר חידושי בסוגיא דאדמון הגיע לפני חכמים וחקרוני היעמוד פירושי ע"פ סוגיית הירושלמי בזה ועיינתי בסוגיא זו בירושלמי ות"ל נתחדש לפני כמה דברים ולבאר לשון ירושלמי שם. ומשם יש סמך ראיה לפירושי בסוגיא הנ"ל. וז"ל ירושלמי תנאי יהושע הרי שהיה תועה בכרמים ושדות מקדר ויוצא עד שמגיע לדרך (פי' המפרש שקושיא היא דהא מעשרה תנאים שע"מ כן הנחיל הארץ כדאי' בפרק מרובה וזה שאבדה דרך שדהו אמאי אין לו דרך) תנאי יהושע לצאת שמא לכנוס תנאי יהושע בגופו שמא בפתחו (מפרש ומשני תנאי יהושע לצאת אם הוא חועה שמא להכנס בתמיה וכן תנאי יהושע היה בגופו שמא בפתחו ומתניתין מיירי לצאת ולכנוס ולעשות בה כל צרכיו ולכן צריך לקנות בק' מנה) א"ר יוסי פרה דרכו לחזור נחיל של דבורים ע"י שאין דרכו לחזור עשו אותו כגופו (עיין מפרש שדוחק בזה) אמר ר' ירמיה אדמון ור' עקיבא אמרו דבר אחד דתנן מכר בור ודות ושייר לו חצר לעצמו ר"ע אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים חומרים צריך ליקח ופירש המפרש דקס"ד דאפילו מכר בפירוש בלא דרך סבר ר"ע דיש דרך ללוקח בע"כ של מוכר והיינו כאדמון דיש לו דרך בע"כ ע"ש. ומשני שם דלא פליגי כשפירש בלא דרך ע"ש ולכאורה איך הוה ס"ד כלל דמקשה דר' עקיבא סובר אפילו במוכר בלא דרך שצריך ליתן לו דרך. ואיזה שייכות יש לו לר"ע לאדמון דהא גבי אדמון עכ"פ היה לו דרך וודאי שם משא"כ בעניינא דר"ע למה יקח בלי מחיר את שאינו שלו מעולם ולקתה מידת הדין על המוכר הרבה: אבל לפי הצעתנו בסוגיא דאדמון ניחא מאוד דביארנו דלא פליגי אלא אם יקבל האדם שאבדה דרכו דווקא דרך או די כשמסלק לו המוכר מעות ולכן הוה ס"ד דמקשה דפלוגתא דר"ע ורבנן הוה ממש כפלוגתא דאדמון ורבנן ומעיקרא מקשה ירושלמי מתנאי יהושע דמקדר בכרם זה התועה בכרמים ומבואר בטור סי' רע"ד דזה התועה שמקדר בגפנים צריך לשלם לבעל הכרם כל ההפסד שמפסיד בהילוכו והדין עם הטור דמדמה תלמודא שם בפרק מרובה לבעל אבידה ולזה בא בחביות של יין ע"ש ולולי תנאי יהושע לא היה רשאי לשבר בגפנים אף אם רוצה לשלם כי בעל גפנים יאמר ששוין אצלי מאה מנה ולפי"ז שפיר מדמה תלמודא דירושלמי סברות אדמון לתנאי יהושע ומקשה על דברי רבנן דלפי פירושינו מגיע מעות דמי שוויה של שטח קרקע הדרך לבעה"ד בוודאי אפילו לרבנן ולכן מקשה ירושלמי הואיל ויש לו דמי שוויה של דרך יקבל דווקא דרך ע"פ תנאי יהושע כי מה לי שהוא עצמו תועה או שדהו שתועה ואינו יכול להגיע אליה. ובלא פירושינו שביארנו שיש לבעל דרך דמים אצל בעל השדה לא היה שייך להקשות מתנאי יהושע דהתם משלם דמים והכא אומר אדמון דמגיע לו דרך בחינם ומעתה ניחא גם מה דס"ד לדמות מילתא דר"ע דבור ודות לאדמון משום דהוה ס"ד דעיקר פלוגתא דר"ע ורבנן