גליא מסכת חלק א רכ

וסברות ר"ה ורשב"ג הוא דאסור לעשות חנות דווקא בצד חנות או לאוקי רחיא בצד רחיים של חבירו סמוך ונראה ממש דסברתם דזה דומה למי שהכין מצודה עד חור של דגים דהשני צריך להרחיק ממנו אבל רבנן סברי שאינה דומה ענין מצודה לדגים אל ענין חנות דדוקא גבי מצודת דגים קרוב שנקרא מזיקו וכפרש"י שבטוח הוא שיבואו דגים הללו אל מזונות אשר הכין להם משא"כ בן אדם יש בהם דעת לדרוש ולחקור וליכא למימר שיש לו זכיה בבני אדם שבאו לגבולו וכמאן דמטו לידו ולא חשיב מזיקו אלא פסיקת חיותא ולפסיקות חיותא לא חיישי רבנן דפליגי על רש"בג מטעם שאמרו זה עושה בתוך שלו. ונמצא שעיקר פלוגתייהו הוא אינו אלא כשעושה חנות בצידו אבל בכל המשך המבוי אף רב הונא ורשב"ג לא אסרו מעולם ולכן דייק גבי מקרי דרדקי שמותר להושיב סופר בצד סופר ממש אף שגבי חנות אסור בכה"ג כנ"ל: ובזה מתבאר לנכון דברי אבי אסיף דדוקא מחמת שהיה המבוי סתום משו"ה היה טענה לראובן שהיה לו חנות בפנים בצד הסתום לעכב על שמעון הבא לעשות חנות בצד הפתח הפתוח אף שבאמת אם לא היה סתום לא היה טענה כלל לראובן על שמעון שעושה חנות רחוק ממנו כל אורך המשך המבוי כולו וכמו שביארנו ואף סברת רב הונא הוא דווקא לעכב על מי שעושה סמיך בצידו ממש אבל על מי שעושה באותו מבוי בהמשך רחוק ממנו אין לו עליו שום טענה דהא אין לו טענה רק שזה שעושה בצידו מקפח מאתו את הקונים שבאים בגבולו שיש לו קצת זכיה בגווייהו כמאן דמטי לידו דמי קצת אבל בהמשך מבוי בצד אחר אין לו שום זכיה כי מי יודע אל איזה צד יפנו בלכתם רק בעובדא דאבי אסף שהיה המבוי סתום ולא מפולש ונמצא שכבר הורג לכלל כל אנשים אשר באו לקנות ולסתור עם ראובן עוברים ושבים על אותו פתח של המבוי ולכן ממילא יש לו קצת זכיה אף על אותן כל ההולכים דרך פתח המבוי דהואיל דמעולם היה כך שא"א לעבור ולבוא לשמעון אם לא דרך הפתח. וא"כ בזה אפילו רחוק כקרוב נדון דמה שעושה בצד מבוי השני יש בו לדון כמו עושה בצידו ממש דהא כל עיקר פרנסתו הוקבע מכבר לו מכלל אותן אנשים העוברים ויסבו בלכתם דרך הפתח ההוא ויש בזה פסיקות חיות דעתה ישארו כולן אצל שמעון דדווקא לרב הונא דחייש לפסקי לחיותא יש לנו לאסור וכנ"ל: ט בסוגיא דפסחים דף פ"ח ע"ב במשנה האומר לעבדו צא ושחוט כו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ומקשה שם בגמ' והא תניא אין נמנין על שני פסחים כאחד ומשני מתניתין במלך ומלכה והתניא וכו'. וראיתי לבעל אור חדש שהקשה על הרמב"ם שיש סתירה בדבריו מהאמור בפ"ב להאמור בפ"ג ונעתיק כל דבריו וז"ל שם על מה דאי' בגמ' במלך ומלכה כו' אבל בירושלמי מבואר דלא מוקי במלך ומלכה דהא על משנה דלעיל ביתום ששחטו עליו ב' אפוטרופסין יאכל מאיזה שירצה מסיים בירושלמי בד"א בקטן אבל יתום גדול נעשה כממנה עצמו על שתי פסחים כאחד שיאכל מאיזהו שנשחט ראשון אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ע"כ הרי דעת ירושלמי מבואר דכל הממנה על שני פסחים יאכל מן הראשון אף בלי מלך ומלכה והנה הרמב"ם פרק ג' מהלכות פסח פ"ג כתב דוקא במלך ומלכה יאכלו מן הנשחט ראשון אבל שארי כל אדם יוצאין לשריפה שניהם דאין נמנין על שתי פסחים כאחד ע"ש ולעיל בפ"ב גבי אפוטרופוס הביא לשון ירושלמי הנ"ל וכ' שם בד"א ביתום קטן אבל ביתום גדול נעשה כממנה עצמו על ב' פסחים וכל הממנה עצמו על ב' פסחים יאכל מנשחט ראשון ע"ש הרי יש סתירה גדולה בדבריו ופליאה נשגבה על כל נושאי כליו שלא הרגישו בזה ובספר נ"י ראיתי משם חכם א' קושיא זו בסתירות דברי הרמב"ם שזכרנו ובאמת הוא צע"ג עכ"ל ע"ש: ואמרתי שלא עמדו על מקור ושורש האי דינא דמניית ב' פסחים. אבל ת"ל חקרתי ענין הזה על מקורו ונמצא דברי הרמב"ם מדוקדקין לדינא בלי שום סתירה אולם ע"פי שהערותי וגיליתי את מקור האי דינא על אמיתתו נשאר לפני קשה הבנות דברי התוס' שם בד"ה והתניא כו' שכ' שם וז"ל וא"ת ואמאי לא משני דברייתא קתני כשנמנה על ב' פסחים כאחד והתם ודאי לא יאכל משניהם אבל מתניתין כשהמנוהו זא"ז דדעתו עלן הראשון וי"ל דמתניתין קאמר ראשון לשחיטה אע"פ שהמנה עליו לבסוף עכ"ל הוספות שם: כפי הנראה דהתוספת דייקו בלישנא דברייתא דנקט על ב' פסחים כאחד כוונות הברייתא דאינו אסור אלא כשהמנה בבת אחת אבל בזה אח"ז ליכא איסורא ולכאורה באמת כך משמע הלשון וגם הסברא נותנת שאם המנה עצמו על א' ואח"כ חזר והמנה על שני שהראשון בטל ומפורש כך במשנה דף פ"ט נימנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט ע"ש. ולפ"ז קשה מה שתירצו דמתניתין קאמר ראשון לשחיטה אע"פ שהמנה עליו לבסוף קשה באמת טעמא מאי וראוי להיות הדין דעל הנמנה באחרונה יאכל והראשון יהיה בטל כנ"ל ואיסורא דמניית שני פסחים לא יצויר אלא כשממנה עליהם בבת אחת וכפי ס"ד של התוס': ולכן אמרתי לברר ברירא דמילתא דהאי דינא דהמנאות על ב' פסחים בכל פרטי אופניהם על מקורן דהאי דינא דמי שנמנה על שני פסחים יאכל מן הנשחט ראשון המבואר ברמב"ם פ"כ שם יש ללמוד מפורש יוצא ממשנה דסוף פרקין (דף צ"ח ע"ב) דחבורה שאבד פסחה ואמרו לא' צא ובקש ושחוט ימצא ושחט והם לקחו ושחטו אם האבוד נשחט ראשון אוכלין כל חבורה עמו ושלהן ישרף ע"ש כמה גוונא דאמירות ע"ש ופירש"י כד"ה אם האבוד נשחט תחילה הואיל וחבורה אמרו לו שחוט עלינו על האבוד הם נימנין ושוב אין יכולין להמנות על שלהן ושלהן ישרף ואם שלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו עכ"ל חזינן דלא משגיחין על המנאה אלא על השחיטה דהתם ג"כ אי הוה אזלינן בתר ההמנאה היה ראוי לומר אף שתחילה אמרו לו צא ובקש ושחוט וא"כ הוא מונה עצמו על האבוד הואיל ואח"כ לקח פסח אחר ומונה עצמו על השני ממילא נמשך מן הראשון וראוי לומר שנמשך ידו לגמרי מן האבוד ואף שהאבוד נשחט ראשון אעפ"כ יהיה קביעות פסח מהחבורה ההוא דוקא על השני ואנן חזינן דלא אזלינן בחר ההמנאה אלא אזלינן דוקא בחר הנשחט תחילה. אף שחבורה ההיא נמנו תחילה קודם שחיטות האבוד על פסח אחר כנ"ל: ומכל זה מוכח דכל מי שממנה עצמו על פסח א' עם בני חבורה אחת ואח"ז הלך ומנה עצמו עם בני חבורה אחרת אמרינן שיאכל עם בני חבורה השוחטים ראשונה ואם חבורה ראשונה שחטו תחילה נקבע עמהם אף דקודם ששחטו נמנה זה האיש עם חבורה אחרת מ"מ אזלינן בתר שחיטה וזהו נלמד מפורש מהאי משנה דחבורה שאבדו פסחיהם הנ"ל ומאי דאיתא במשנה נמנין ומושכין ידיהם עד שחיטה זהו איירי אם בשעת שמונה א"ע על השני עושה משיכה מפורשת מן הראשון אז ודאי לא מועיל מה שנשחט פסח של חבורה ראשונה תחלה הואיל ומשך א"ע בפירוש מפסח ההוא ומחבורה ההיא: אבל אם לא חשך בפירוש אף שתחילה ממנה א"ע עם חבורה זו ואח"כ עם אחרת הואיל ולא עקר א"ע למשוך בפירוש מחבורה ראשונה אמרינן דאין דעתו לעקור מראשונה לגמרי וגם זאת ידוע שא"א להיות נמנה ולאכול משני פסחים אמרינן מסתמא היה דעתו דאיזה חבורות מן שתי חבורות הללו יהיו זריזין וזהירין במלאכתן לשחוט תחילה יהיה קבוע עמהם ונמשך ונעקר בעת ההיא מהאחרת לגמרי ואין הפרש בין אם מונה עצמו על שנים הללו בזא"ז או מונה עצמו על שני פסחים כאחת היינו שנתן לשני חבורות לזה דינר ולזה דינר כאחת אמרינן ג"כ כהאי דינא שדעתו על מי שיזרזו לשחוט תחילה כנ"ל: ועיקר איסורא להיות נמנה על ב' פסחים הוא דוקא באופן דמפרש"י ד"ה והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול בשעת אכילה מאחד מהם שירצה דאין ברירה כו' עכ"ל. הרואה יבין איך שמדייק רש"י לפרש מלות כאחד האמור בתלמוד כוונתו לאכול בשעת אכילה מן אחד מהם ולכן האריך רש"י קצת בלשונו דלכאורה בקיצור הל"ל לאכול בשעת אכילה מאיזה מהן שירצה ודייק רש"י וכ' מאחד מהם היינו משום דבא לפרש לנו ענין איסור דהמנאת על ב' פסחים הוא דוקא כשכוונתו לאכול בשעת אכילה מאחד וזהו כוונת הברייתא דאין נמנין על ב' פסחים כאחד מה דקאמר כאחד אין כוונתו בבת אחת לאפוקי בזאח"ז דזה אינו כנ"ל אלא בא לומר דעיק' האיסו' כשכיון לאכול מא' מהם שירצה זהו דבא להורות במלת כאחד דנקט וכל שכוונתו לכך שיאכל בשעת אכילה מאיזהו שירצה אסור משום ברירה ואין הפרש בין אם נמנה על ב' כאחת או בזא"ז ורש"י מסיים שם בד"ה הנ"ל וזה שהמנה את רבו על ב' פסחים ורבו סומך עליו איך יאכל מהראשון ע"כ ע"ש. אבל בסתם אדם שמונה א"ע עם ב' חבורות דעתו לאכול מנשחט ראשון כנ"ל: ודבר זה יש ללמוד מב' אפוטרופסין דמפורש בירושלמי דבגדול יאכל מהראשון והאפוטרופסין המה כשלוחיו ושלוחו של ארם כמותו ומ"מ לא חיישינן לדונו כמו שנמנה על שני פסחים להחמיר אלא להקל דדעתו היה להיות קביעתו על מי שיזרז א"ע תחילה ועיין ברש"י שם גבי עובדא דמייתי שם במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהם שני פסחים ופירש"י שני פסחים גדי וטלה ע"ש. ולכאורה לא היה צריך לפרש גדי וטלה הואיל והיו כאן הרבה עבדים ויכול להיות שזה שחט בפ"ע וזה שחט בפ"ע ושניהם היו שלוחין וא"כ יש כאן חשש ברירה ומשו"ה אינו מותר אלא במלך ומלכה אבל לביאורינו ניחא מאוד דזה ודאי אם היו העבדים שוחטים זה בפ"ע וזה בפ"ע היה מותר אף בלא מלך ומלכה והיו כמו אפוטרופסין גבי גדול שדעתו על הראשון לשחיטה ולכן דייק רש"י לפרש ואלו העבדים עשו כולם כאחת היינו