גליא מסכת חלק א ריח

אחר גורם לזה ומשמע דאיירי אף בגוונא דליכא כ"כ עסק עיגון דהא לא נקט תלה בקטן יונק שדי אמו אלא סתמא קתני קטן אפילו שהוא בן י"ב שנה ואחד עשר חדשים דליכא רק חודש א' מ"מ משום שיהוי מצוה לא משהינן אף דליכא עיגונא כלל וגם זאת ליכא דיקדוק מאי דנקט במשנה מד"הי כי אורחא דתנא למינקט הכי כמו מי שהלך למד"הי ואבדה דרך שדהו או דנקט מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס אשתו בודאי אין נ"מ בין מדינת א"י או מד"הי אלא דברו בהוה: ולכן מה שרוצה רומע"ל לומר דסברות רש"י שעת הדחק שהלך לדרכו הוא מחשש שמא יארע תקלה וימות ודאי ליתא בפרט אי נימא סברת תה"ד דדוקא במה"י שייך תקלה חזינן דרש"י לא נקט מדה"י וכבר הבאתי דברי מהריב"ל שהביא באה"ט סי' קמ"ח איזה שיעור הוא מרוחק ועוד מאי פסקי שאין לה בנים ואם יש לה ליכא חששא דתקלות מיתה כלל דלא צריכה לחליצה אי אפשר דלית ליה אחז ופשטא דרש"י משמע שהלך לדרכו ותתעגן עד ביאתו בחזרה מדרכו: מה שחקר רומע"ל הואיל ומצינו מלמדין האב לומר שאינה רוצה בקדושין כשמת הבן ומפרש"י טעם משום זיקות יבום וכן היתר לגרש בשבת ופסולי גיטין דרבנן מתיר המרדכי ריש פ' מי שאחזו משום זיקת יבמין וכן תנאי דשכ"מ חזינן שזהו טובת האשה א"כ מאי קמבעי דף קי"ח במזכה גט במקום יבם דילמא רחמא ליבם. לק"מ דהני סוגיות הנ"ל איירי דאשה נמצאת קמן ומבקשה על זאת דקשה לה זיקת יבום משא"כ דף קי"ח דאיירי דליכא אשה קמן: על מה שדחיתי דברי מי שרצה להוכיח מלשון המתרחק ממיאון דמשמע רק לכתחילה ואמרתי דתינח כשבאה עצמה אבל בלימוד אפשר אף דיעבד לא מהני ע"ז הביא רומע"ל דיש"ש הביא פרושים אי בר קפרא קאי רק על לימוד או אף באה מעצמה כעת אין ספר יש"ש לפני כי היה אצלי בשאלה הנה כל עסק פילפל שפלפלתי לפרש שיטות הראב"ד נגד הרמב"ן וסיעתו הוא הכל ע"פ האי סברא דב"ק בודאי איירי בבאה מעצמה בלא לימוד האף אמנם אפשר ראיתי ביש"ש שחקר בזה להביא דעת המפרשים שב"ק קאי ואיירי על לימוד לא נכנסו דברים הללו בקדקד מוחי כי לדעתי פשוט וברור דב"ק איירי על סתם בלא לימוד ואין דבר יוצא מידי פשוטו אף במקרא מכ"שכ בגמרא וראיה ברורה ומפורסמת מהא דמקשה בירושלמי על ב"ש דמצריך ב"ד מקשה יושבין במיאון והתנן ברח ממיאונין הביאו ירושלמי זה הגאון בביאוריו ריש סי' קנ"ה ואי נימא דב"ק איירי בלימוד לא הוה מקשה מידי על ב"ש דב"ש איירי בלא לימוד אף דלישנא דב"ש הוא ממאנין ורש"י מפרש נדה ח' ע"א על עדות דריב"ב דאיירי בלימוד מדנקט מלמדין משמע מבקשין מהן שימאנו ע"ש מ"מ ברור דב"ש לא איירי כלל מלימוד דבשלמא לישנא דעדות דריב"ב דנקט ממאנין הקטנות ולא נקט שהקטנות ממאנין משמע שפיר דבלימוד איירי אבל ב"ש נקט סתם ממאנין פריש דאיירי בסתמא דמעצמה באה למאן אעפ"כ אינה יכולה למאן בבעל אם לא ארוסו' רשאין למאן וזהו דקאמר ממאנין ארוסות כלומר ארוסו' המה ממאנים בהבעל ולא נשואות ולישנא דירושלמי גבי פישון הגמל שמיאנה לה חכמים משמע שפיר דקאי על לימוד כמו שביארתי בקונטרס הראשון דהיינו עייצי לה ואצלי ירושלמי עם פירוש פני משה ולא ראיתי בפירוש קרבן עדה ועתה ראיתי במכתב רומע"ל שבעל ק"ע רוצה לומר שט"ס בירושלמי אבל אינו צריך וכנ"ל ראיתי במפרש בעל פני משה דכ' הא דלא מקשה בבבלי על ב"ש קושיא זו משום דעיקר הקושיא בבבלי על לימוד ע"ש. ולדעתי לפי שראיתי במפרש הנ"ל שכתב דקו' וב"ד יושבין אדלעיל קאי דאמר שם לב"ש גבו נישואין בדיעבד מהני א"כ הא דקאמר מיאון לארוסות אף לכתחילה הוא קשה וכי ב"ד יושבין כו'. אבל בתוס' דף ק"ז ע"ב בד"ה תרי קיטרי מביא שם מילתא דירושלמי מה דדייק דבדיעבד מהני וקדחי לה וא"כ ממילא ליכא להקשות וכי ב"ד יושבין דאפשר דאף באירוסין בעינן דיעבד ונישואין אף דיעבד לא מועיל: עכ"פ נראה ברור דב"ק ברור דלא איירי בלימוד כנ"ל מירושלמי. ועוד הואיל ומסקינן דלימוד מצוה מותר א"כ ע"כ אזהרות ב"ק מלימוד שאינו של מצוה וצריכא למימר שלא יעשה פירוד בין הדבקים בשנאת חינם ולשיטות ראב"ד דבעי דוקא מצות יבום דאורייתא אבל קטנה וחרשת דליכא אלא מצות יבום דרבנן אסור לימוד אפשר לפרש קצת. אבל לרמב"ן ורמב"ם דמתיר בכל מקום הצורך קצת קשה לפרש בשום אופן מילתא דב"ק על לימוד אם לא בבאה מעצמה: וגם זאת נראה לחזק דברי במה שתקעתי יסוד נאמן על שיטת ראב"ד ודלא כשיטות רמב"ן דאשכח טעמים על היתר לימוד דעיקר הלימוד הוא משום עיגון שלה או להתיר כהונה דנראה בעיני נכון מאוד מה שכתבתי בקונ' הקודם דע"כ דייקי חז"ל בלישנא והוא דלשון לימוד שייך במקום שאינו עושה כלל לטובת עצמו רק לתקנת אחרים אבל אצלו אין בו צורך והרווחה כלל וכנאמר ותהי כמצות אנשים מלומדה דאין בו חביבות וצורך כלל עד שאפשר שענין זה נגד רצונו ולבו בל עמו וזהו הנאמר במקדש ע"מ שירצה אבא מת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה ופיר"שי כדי שלא תזקק ליבם ע"ש וע"כ איירי באין לו בנים ויש לו אחים ולכאורה ה"לל משום איסור קרובים דכשיאמר איני רוצה ממילא יהיה האב עצמו מותר בהיאך שפיר דייק רש"י לפרש כך לישנא דמלמדין משמע שלעצמו אין בזה שום תועלת כלל. דאם מחמת תועלת עצמו היינו שהאב רוצה לישא אותה בעצמו או בנו או אחיו בכהא"ג לא שייך לשון מלמדין שבוודאי מעצמו ומרצונו יעשה כך רק שיודיעו לו האי דינא אם הוא ע"ה ולא צריך ללמוד רק באופן שאין בו חפץ בה לעצמי ועיקר עסק נצרך לנו רק משום טובת האשה שלא תהיה זקוקה ליבם בזה וכיוצא בזה שייך שפיר לשון לימוד משום דענין זה אינו עושה לטובת עצמו ויכול להיות שבנו עשה לעצמו זיוג הגון מאוד ומעולם לא היה עולה על רוחו לבטל אלא לקיים. רק עתה שמת הבן מלמדין אותו שיאמר דבר נגד רצונו וחפצו שיאמר דבר שלא כרצונו ולא אחרי כוונת הלב הן הנה הדברים שמדבר בשפתיו ולבו בל עמו בזה היינו מה שאומר שאין דעתו מסכים לקדושי בנו כי נעשה נגד רצונו וכבודו ובאמת לולי שדורש טובת האשה מזקיקת יבום לא היה אומר כך מעולם דבר זה כמו כן ראוי לפרש לשון מלמדים האמור גבי מיאון באופן שלא בא שום תועלת וטובה להקטנה ואינו נעשה עיקר המיאון רק לטובת חברתה שתהיה יכולה להתקיים בה מצות יבום ובנדה ח' ע"א פיר"שי ממאנין קטנות מבקשין הימנה שתמאן ע"ש משמע הכל דעיקר הדבר שאין להתועלת רק משום טובתה של חברתה. ולכך צריכה כאן ליחיד בכדי שתאמר לא רעינא ביה ולא צבינא בקדושין שקדשני אחי ואמי אף שבאמת כמו אז כן עתה שמוצא הבעל חן בעיניה ואין דבר רע לה בא ממנה מ"מ מלמדין שתאמר דבר נגד רצונו וקירות לבה אבל בגוונא דיש טובה להקטנה עצמה מהאיאון בזה לא שייך לשון לימוד וכמו שהבאתי ראיה מריש פרקין דקאמר עייצי לה קרובי דבזה לא שייך לשון לימוד כי עיקר המעשה לא נעשה כמצות אנשים מל מדה אלא לטובת עצמה שמודיעין ונותנין לה עצה הוגנת לה שתמאן כי מהראוי ונכון שתקבוע בדעתה חזרה מהתקשרות הנישואין מעיקרא ותאמר שבאמת לא רעינא וצבינא בקדושין לאיש כזה שיכלה קרני ממני ובעיקר הזה נתחזק מאוד שיטות ראב"ד נגד רמב"ן שלשון לימוד לא משמע כשיטות רמב"ן שהדבר לעשה לתועלת של הקטנ' אלא ע"כ לשון לימוד מורה ומדייק שעיקר דבר לא נעשה משום תועלת של הקטנה אלא לתועלת חברתה כנ"ל ובר קפרא בוודאי איירי בלא לימוד כמו שהארכנו לעיל ומ"מ שפיר אמרינן טעמא דילמא גדלה ומתחרטה דאף דאיירי בלא לימוד ובאה מעצמה מ"מ שפיר יש חששא דמתחרטה דהא ב"ש וודאי איירי בבאה מעצמה ומ"מ מפרש שמואל (ק"ז ע"ב) מאי דאמר ב"ש עד שתגדיל ותמאן היינו שתגדיל ותאמר רוצה אני במיאון ומפרש רש"י דחיישינן שמא חזרה ע"ש א"כ מוכח דעסק חרטה שייך אף בבאה מעצמה בלא לימוד ונראה מה דהכריח הגאון שהובא בתו' ק"ט ד"ה ויתרחק דקאי להתרחק מנשואי קטנה הוא משום דלב"ה שלא בעי ב"ד רק עדים ישמעו המיאון א"כ למי הוא האזהרה להתרחק בשלמא לב"ש אזהרה לב"ד שלא יתאספו על זאת אבל לב"ה לא שייך זה כי איך אפשר לעדים להיות נזהר מלשמוע ולאטום אזנם מקול אשה האומרת לא רעינא ולא צבינא ובאמ' הר"ח הובא בנימוק"י ובב"י דמצריך מ"מ שלשה היינו ב"ד לכתחילה אפשר שזה דחקו לומר כך שיתפרש עסק הרחקות מיאון עפי"ז ומזה מוכח שאמת כמו שכתב דמה שמעגנין הקטנה אין זה נחשב לעסק עיגון וגם פסול כהונה אינו כלום דע"כ לשון לימוד הוא בענין שמעבירין אותה על דעתה ורצונה לומר בשעתיה דברים שאינו יוצאה מלבה ולכן סברת ראב"ד דהואיל ועסק המיאון שמלמדין אותה לומר לא רעינא ביה רק משום תקנות ותועלת חברתה וא"כ המיאון קלישא מאוד ויש לנו להוכיח מבר קפרא דחשש לחששא של ב"ש דילמא מתחרטא מכש"כ שיש להתרחק מלימוד המיאון קלישא ונמצא נעקר קדושין של הקטנה בכדי ולפיכך דעת ראב"ד שאינו נכון לעשות כך רק משום קיום מצות יבום דאורייתא אבל משום מצות יבום דחרשת דלא הוה אלא דרבנן אינו ראוי לעשות לימוד מיאון שאינו יוצא חקירת הלב לאמיתתו וכנ"ל מה שחקר על מה שביארתי ראיה מתוספתא שהמתנת על אח קטן שעה"ד טובא מיקריא דמתיר ראב"צ לחלוץ אפילו משום ספק תקלה תוך ג' חדשים ואמרתי שאפשר דטעמא דרבנן דפליגי הוא דלא חיישי לספק תקנה ואינו נדחה חששא וגזירה איסור חליצה תוך ג' משום ספיקא ורמע"ל בא לחדש דכיק טעמא דרבנן משום כל שא נו עולה ליבום כו' ואמרתי דתליא בזה דהתו' ריש החולץ ד"ה ונמצאת כתבו דבדיעבד מהני חליצה תוך ג' חדשים ע"ש אבל הגמ"ר סו"פ בתרא דגיטין הביא דאפילו דעבד לא מועיל ע"ש שהביא ראיה ברורה מירושלמי על זה והובא ב' דעות ריש סימן קס"ד והגאון שם הביא הירושלמי ע"ש. וכבר חקרנו ראיות ברורות דעיגון אשה הוה כדיעבד כמבואר רש"י גיטין י"ט וכמו שפירשתי בזה שנוי שני סוגיות דמינקת שהקשה הנו"ב ודבר הגון הוא מאוד וכנ"ל שעיגון אשה ואפוקי אשה מבעלה בחד דינא נידייני ולכן השמענו התנא גבי אשה רבותא דעיגונה משך רב וגבי איש עיקר רבותא מאפוקי אשה ממנו. אף דנימא דלא כשיטות הגמ"ר שם ואף לדידה קנסו מ"מ מתישב שפיר שינוי הסוגיות) ומעתה נראה ברור דלשיטות התו' דבדיעבד הוה חליצה מהכרח לנו לומר דעיקר טעמא דפליגי רבנן משום ספק שעה"ד דהמתנת על אח קטן אבל אם היה בגוונא דבודאי אין בדעתו לחזור ממד"ה וירד להשתקע שם אף רבנן היו מתירין בזה משום דהמתנה על אח דומה לדיעבד אבל לשיטות הגמ"ר שהביא רמ"א ריש סי' קס"ד דאף דיעבד לא מהני ממילא שפיר אפשר לומר דרבנן פליגי על ראב"צ בתוספתא אפילו אם ודאי לא היה דעתו לחזור דזה וודאי דהמתנת אח קטון לא עדיפא מדיעבד וע"כ דבזה פליגי דראב"צ סובר דאין זה אלא אסמכתא בעלמא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצ' והואיל ואין כאן אלא קצת איסור' דרבנן לכן סברת ראב"צ דמשום המתנת אח קטן נדחה האי איסורא. וה"ה דבדיעבד מהני לראב"צ אבל רבנן פליגי על ראב"צ וסברתם שזה אסמכתא קרובה להיקש ולימוד גמור דכל שאינו עולה כו' ולפיכך אף דיעבד והמתנות אח קטן אינו דוחה האי הקישא: מה שהעלתי בקו"נ לבאר דברי היש"ש במאי דקבע לומר דקדושי קטנה נגד חרשת הוה ספיקא הוא דווקא בגוונא שנזדווגה יחד עם החרשת שצריכה להתעגן עד שתתגדלה ותחלוץ דנמצא דאין עסק הקדושין שנעשה לה לטובתה אלא לרעתה והוא כדוגמא האמור בב"ק דף ק"י זהו פירש אמיתי. ועפי"ז יש לחקור ולומר דדווקא התם דליכא עיגון רק עד שתגדיל ויש ספק דאפשר לומר דעיגונא דקטנה אינו שעה"ד אולם בנ"ד שצריכה להתעגן אף בגדולה בהמתנת על הקטן ודאי כהא"ג לא תיקנו לה רבנן קדושין וחכמים שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן לטובה ולתקוני ולא לעוית ותו לא מידי: ח בעסקי בדיני וויכוחי בין מדפיסים שמתי עיוני בסוגיא דפ"ב דב"ב בפלוגתא דפליגי רב הונא עם רב הונא בריה דר' יהושע שם בדף כ"א ע"ב דר"ה סבר דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה נמי מצי לעכב. ור"ה בריה דר' יהושע פליג וסובר דדוקא אבר מבואה אחריתא קמיבעי ליה אבל אדנפשיה לא מצי מעכב והרי"ף ורא"ש ורמב"ם פסקו כר"ה בדר"י וטעמם הוא משו' דר"ה מתוקם כרשב"ג ומסתמא לא ידע ר"ה האי פלוגתא ולא הוה אמר כיחידאה ועוד דר"ה ברי' דר"י בתראה הוא נגד רב הונא: וראיתי בב"י סי' קנ"ו שהביא שם דברי המרדכי בשם אביאסף שפסק במבוי שהיה סתום מג' צדדין ואינו פתוח רק מצד א' וראובן דר אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור אצל צד הפתוח שאין הקונים יכולים להלוך אם לא ילכו תחילה לפני פתח שמעון נראה דיכול לעכב עליו כדר"ה: ומסיים עליו הב"י נראה דאביאסף דפוסק כרב הונא וא"כ לדידן דלא קיי"לן כוותיה אלא כר"ה ברי' דרב