גליא מסכת חלק א ריז

לא ידוע לנו אך הדין בקטנה שאינה רוצה למאן אולם בגוף הסברא שאפשר למאן אף בגדולה ראיתי שעל תשובה ההיא בא עליו הרבה משיגים ואין שום אחד ממשיגים השיגו על סברא הנ"ל משמע שקיבלוה לנכון: (ט) עתה אמרתי לעיין בתשובת מהר"י מינץ שכתב עליו הד"מ שהרבה ראיות להחמיר וחקרתי שם אם יש ממש בראיותיו שהעיר ע"ז מיסוד התלמוד וחפשתי ולא מצאתי בהם שורש ומקור לתלות הדבר לחומרא הנה ברא"ש הביא שם סוגיא דסוף פרק עשרה יוחסין לענין ישן בקירוב בשר תינוקת בת תשע שנים ויום אחד תינוק י"ב שנים איכא דאמרי תינוקת י"ב ותינוק י"ג אידי ואידי בכדי שיהיה שדים נכונו ושעריך צמח ומביא שם דברי ריב"א שכתב דבכל מקום לישנא קמא עיקר להלכה וא"כ סובר לישנא קמא דבת ט' היא בכלל גדלות וסברתו אף דבסוגיא דנדה דף מ"ו איתא שם תוך הזמן כלפני זמן ולא מהני שערות ואמרינן דשומא נינהו הני מילי בדליכא סימנים עליונים מדדין אבל כשנמצא לה סימנים עליונים מעידים המה על סימן תחתון דלאו שומא הוה אלא סימן ואשה זאת קדמי לה סוג דגדלו' טובא והביא דוגמא לזה מהא דאית' בני' הרי הם כסימני' דאפילו בפחותה מי"ב שנים אמרינן דקדמי עלה סוג דגדלות קודם לשארי נשים ע"ש. וא"כ הואיל ואנן לא בקיאין בבדיקות סימנים דדים יש לחוש דילמא הביא סימן עליון ע"ש הנה רש"י דייק דלישנא קמא אליבא דר' יוסי בר' יהודה דסובר שם דזמן גדלות הוה כבת תשע ע"ש וגם הרא"ש מבאר דעל קרוב לגדלות איירי הסוגיא וגורס בדרך אחר אך אי יהבינא ליה סברת מוהר"י מינץ וכמו שעלה לדעתו לומר דעסק סימן עליון הוה כבנים וכמו בנים אמרינן דאשה זו יוצאה מדרך שארי נשים לבוא לידי גדלות קודמת לשארי נשים כמו כן נאמר שם בסוגיא דהימני דדים מוכיחים דאתיא לידי גדלות קודם לשארי נשים אף אי נימא כך אין לזה שייך אלא אם אנו רואין סימנים עליונים אבל כל זמן שאין אנו רואים אמרינן מסתמא היא כשארי רוב נשים שלא באו לה סוג גדלות קודם זמנם דאל"כ שש לחוש אולי יוצאה אשה זו משארי נשים בסימני דדים. קשה הלא סימני דדין במה כבנים לשיטות מהר"י מינץ א"כ אף אנן נימא אם לא הוה הבעל עם האשה ביחד איזה חודש ימים נחוש אולי זאת יצאה טבעה משארי נשים ובאו לה גדלות קודם לשארי נשים והיתה מולדת בנים רק שבעלה לא היה עמה איזה זמן ובפרט בפוסקים מבואר דאף הריון הוה כלידה. אע"כ אף כשיש לה בנים אמרינן דאשה זו באה גדלות עמה קודם לשארי נשים אבל כשלא ראינו בעליל ליכא למיחש ואזלינן בתר רובא דמסתמא לא יהיה לה בנים אף אם היה בעלה עמה כמו כן סימני דדים אף דנימא כשאנו רואין סימני דדים אפילו בקטנות אמרינן שאשה זו יוצאה מכלל שארי נשים ונתגדלה קודם זמנה אבל כל זמן שאין רואין לא חיישינן כמו בבנים ועוד ראיתי בספר סדרי טהרה חלק שני בחידושיו למ' נידה פרק בא סימן שהביא בשם הרא"ה שסימן עליון א"א לבא כלל קודם זמנו ע"ש דתחתון ע"כ אתי ברישא: וגם ביש"ש ראיתי שדוחה דברי מהר"י מינץ מה שרצה להחמיר מסימני דדים. עוד חקר מהר"י מינץ לנטות לחומרא ע"פ אשר ירד לדייק בלשון התוספת בנדה דף מ"ו דכתבו שם דלאידך לישנא דרבא אין להוכיח דתוך זמן כלפני זמן אלא איירי בלא בדקו כדאוקי במסקנא אבל בדקו ומצאו מצינו למימר דהוה כלאחר זמן ומ"מ נראה דהלכה כלפני כו' ודייק דאינו ברור להתו' דהלכה כך אלא רצו לומר דנראה ומטין ולא הלכה ע"ש שהאריך ודבריו אינן מובנין איך עלה על דעתו לנטות לחומרא מדעת התו' המעיין ברש"י שם יראה דרש"י מפרש בהדיא דגם ללישנא בתרא מוכח דרבא סובר כלפני זמן רק דלישנא קמא סובר דרבא אמר בהדיא דהלכה כלפני זמן ולישנא בתרא סובר דלאו בפירוש אתמ' אלא מכללא מדיוקא ידעינן זה ודעת רש"י מדויק טפי בלישנא דגמ' דאי' מתני לשמעתתא דרבא בהאי לישנא משמע דאינן מחולקין אלא בלישנא ועיין דרש"י בציונו מאריך וציין כמה תיבות שאין מדרך רש"י לציין רק תיבה אחת או שנים וכאן מאריך וצונו בכדי להוכיח פירושו דמסיק דאף לישנא בתרא סובר כלפני זמן והוכחת רש"י מדקתני ממאנת ולא חיישינן שמא יש לה שערות אע"כ דלא חייש משום דהוה לפני זמן אבל תו' סברי דאי חזינן שערות אמרינן דהוה כלאח"ז רק דאיירי שלא בדקו. וברור דאף לפירש תו' יוצא לנו קולא גדולה דהא לתו' כל זמן דלא חזינן לא חיישינן כלל שמא הביאה ע"ש. א"כ אינו יוצא לנו מזה חומרא כלל אפילו דנימא תוך זמן כלאח"ז פלפלתי בחכמה לומר דתו' ורש"י לשיטתייהו דהנה ע"כ טעמא דתו' דסברי כלאחר זמן ומ"מ לא חיישינן שמא הביא מסתמא סברי דלא שכיחי שערות בשנת י"ב ולמיעוטא לא חייש וסברת רש"י דשכיחי המה וא"כ שפיר מוכח דע"כ סובר רבא דמשו"ה ממאנת תוך הזמן בלא בדיקה דדין השערות לשומא כלפני זמן בסוגיא דכתובות דף ס"ג באומר בני זה בן י"ג שנה מפרש תו' שם דאיירי דלא ראו שערות דאילו ראו בו שערות מועיל אף בלא ידוע לנו שנים אבל רש"י מפרש שם דידוע שיש שערות ואעפי"כ בלא שנים לא מועילין ע"ש הוא הדבר שביארנו דסברת רש"י בשערות שכיחי בשנת י"ב א"כ שפיר דלא מועיל שערות בלא שנים דאמרינן שומא נינהו אבל שיטות תו' דע"כ לא שכיח שערות בשנת י"ב דמה"ט אמרו דאין להוכיח מרבא דסובר כלפני זמן א"כ ראוי לומר אף כשלא ידוע לנו שנים ואנו רואין סימנין אמרינן מסתמא יש לה שנים דלא שכיחי שיבוא מקודם והרמב"ן הביאו המגיד פרק ב' מאישות מספקי ליה סברא זו אם נמצא שערות ולא ידוע השנים ע"ש משום דמספקי ליה אי כרש"י או כתו' (י) והנה הנ"ב שהעלה לומר דיש סברא שאף גדולה יכולה למאן ע"ש שמאריך ע"פ סברתו שדומה קדושי קטנה למקדש עד אחרי שלשים ע"ש אבל אף בלתי כל הארכות דבריו יש מקום לומר קצת בנ"ד דיכולה למאן בגדלות ע"פ שפי"רשי נדה דף מ"ו ע"א דכשלא נבעלה כשנתגדלה פשיטא דיכולה היא למאן רק דחיישינן דתבוא למאן אף כשנבעלה ע"ש ולכאורה ליכא הא חששא אלא במיאון דבעל אבל כשמת בעל בקטנותה ונתגדלה אחר זה ליכא האי חששא וראוי להתיר אף בגדלות אם לא שנימא דחששו אולי בא היבם עליה בגדלות. אבל לדידן שאין נוהגין להתייבם רק לחלוץ ליכא האי חששא וכה"ג כתבו הפוסקים סי' י"ז בב"ש ס"ק י"ד ע"ש ועוד בדף י"ג דאיירי שהיא ערוה על היבם פשיטא דיש להתיר למאן אף בגדלות הואיל ובעלה מת בקטנותה והיבם אסור עליה: ז מה שהשבתי למופלג אחד בדבר מיאון קו"ג מעכ"ת קבלתי ראיתי שהאריך מאוד ועל כיוצא בזה אר"זל אילו דייקינן כולי האי לא תנינן וידעתי שאיש כמוהו אשר יכול לעמוד בקשרי המלחמה ללחום במלחמה של תורה לא היה עומד אחריו שום בעלי תשובה בעולם תשובת קדמונים ובפרט תשובות זמניות כמו נ"ב והגאון איגר ודומיהם היה מעריך למולם כפלי כפלים: ות"ל דברי מעט כמות ויפה עשיתי דמיון מחששות ר"י מפר"יש שלא עמד גזירתו עד שתשב"ץ היה מאוחר הרבה והביאו הד"מ מחמת שראה רוב פוסקים לא החמירו בחומרא שלו אין לחוש כמו כן אנו רואים שרובא ככולו הבאים אחרי מהר"י מינץ לא חשו לחומרות מיאון אף אנו אין לחוש כמו שהעיד מעכ"ת מהרש"דם ומהרי"ק ותה"ד ושארי תשובו' אף מהרי"ט מעידין ויגידון שלא נתקבלה ונתפשטה חומרות המיאון ומסתמא ידע רמ"א כל זה ואם מהר"י מינץ שהיה באותו עצה האריך לנזוף את הגאון מהר"י פאלק הנה לא מצא חיבור מן מוהרי"פ הנ"ל ואם היה חובר חיבור היה מפרש כי רבים אשר היו עמדו יותר מהם ובסדר הדורות כתב שהוא המציא חלוקי' חריפות שנהגו בימים קדמונים ואני לא באתי לידי מידת זו לעשות פלס ומאזני משקל איזה חששא וגזירה אלימא טפי אי חששת ר"י מפרי"ש או חששות ר"י מריז"יבורג. רק זאת עשיתי דמות דוגמא דשניהם היו גדולי הדור כמו דייני גזירות וגזרו ולא נתקיימה אצל כל הדור ולחקור על גוף חששות שיטת ר"י מינץ וסיעתו שחששו גבי מיאון שיאמרו א"א יוצאה בלי גט. כפי הנראה שחששא זה היא רחוקה שיאמר כך מין אנושי בעולם ואף שמואל דמפרש בריש פרקין טעמא דב"ש שלא למאן נשואות ופליג על בזה דב"ה סובר מידע ידעי דנשואי קטנה דרבנן וב"ש לא סבר האי סברא דמידע ידעי ע"ש אבל גם זאת לא אמר ב"ש שיאמרו א"א יוצאה בלא גט אלא דיטעו להתיר נישואי תנאי וכן בריש פרק האשה רבה דאמרינן תצא מזה ומזה ורצה לאוקמי טעמא דבעי גיטא משני שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט ודחי דא"כ אף בארוסה נימא הכי עד דאוקמי טעמא משום קנס וארוסה דלא עבדה איסורא לא קנסו ויאמרו טעות ותנאי היה בקדושין וכמו כן אוקמי שמואל טעמא דב"ש דמותר ארוסות דאי נימא משום גזירה דא"א יוצאה לא גט היה אף ארוסות אסורות למאן עכ"פ חזינן שעסק טעות שתצא א"א בלא גט לא עלה מעולם על דעת אנושי לטעות כך מפני שדבר זה נוהג בכל אומה ולשון שיש התקשרות והשתעבדות אשה לאיש ויהיה איך שיהיה עכ"פ עיקר דמיון שלי דחזינן דגדול הדור העולה על רוחו לחשוש איזה חשש ולא נתקבל על הדור כמו כן גזירות חששות מיאון ראיתי פלוגתא בין הפוסקים בזה אי שייך חששא שיאמרו א"א יוצא בלא גט והוא ברא"ש ריש פ' אשה רבה דפליג שם על רי"ף דרי"ף גרס אלא רישא דעבדא איסורא משמע דהדר מטעמא שמא יאמרו אבל הרא"ש אינו גורס אלא וא"כ נשאר סברא דיאמר א"א יוצאה כבראשונ' ע"ש. הובא בב"ש סי' ט"ו ע"ש: ולכן אין דעתי נוחה בדברי יש"ש שרוצה ליתן טעם על רמב"ם ורי"ף בנוסח דשטר מיאון שהאריכו נגד סתמא דגמרא דחשו לזה שיאמרו שנוסח זה מעלי אף בגדולה לגרשה בה כדפרש"י ותוס' והיש"ש היפך סברות הש"ס דטוב חששא מפורשת בתלמוד ובדא חששא מלבו שיאמרו א"א יוצא בלא גט ולא שערום אבותינו בודאי ראוי לשמוע דברי חכמים מחכמי הש"ס ולא חדשות מלבות באות והמ"מ מפרש שחששא שידון זה לתורת גט לאסור קרובות ע"ש על ראיה שהבאתי מרש"י גיטין י"ט שפירש"י שהלך לדרכו או ניסת משמע דמה שתתעגן משך רב עד שתשיג מאתו גט אחר או ניסת שוין המה וע"ז האריך רומע"ל לומר דשאני זאת דיש חשש שנשאר עגונה לעולם וכדברי תוספתא שהבאתי המבואר שם שחששו שמא יארע בו תקלה והביא דברי תה"ד בענין קידוש לבנה סימן ל"ה שהאריך בסוגיא דף ל"ט ביבמות בענין דאי' שם תלה בגדול עד שיבוא ממדה"י כו' ומסיק דשיהוי מצוה לא משהינן ודיקדק תה"ד מדקאמר מדה"י משמע דוקא דדילמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממד"הי לכך לא משהינן שתעבור המצוה ודייק זה מדנקט מדינת הים ולא תני עד שיבוא ממדינה למדינה בא"י מוכח דוקא מדה"י דחיישינן שלא יבא לעולם אבל ממדינה למדינה שקרוב הדבר שיבוא משהינן ע"כ וספר תה"ד אין לפני ולא רציתי לשלוח לבקש בשאלה אלי ורומע"ל האריך בזה כמה דפין אי חיישינן למיתה דחד או לתרי והביא דברי תשו' בית יעקב וספר אלי' רבה שפילפלו בדברי תה"ד אולם אף שספר תה"ד הוא מקובל אצל הפוסקים טבעי מעודי שלא לישא פני אישי כי לדעתי פשוט שדבריו בכאן המה משמחים אלהים ולא אנשים ישרים שהולכים באורח מישור בהלכות וסוגיות ולפלפל אמרן והקב"ה חדי בפילפולו אך מה שאמר דעיקר טעמא דמסקינן שיהוי מצוה לא משהינן הוא דוקא בכאן שיש לנו ספק שנמתין בקטן עד שיגדיל ותייבם שמא ימות בתוך כך ולא תתקיים המצוה וכן בגדול שמא לא יבוא כלל. אבל היכא דליכא ספק דהיינו בא"י משהינן דבריו תמוהין דהא תלמודא עצמו קאמר דילמא יתגדל הקטן וייבם אותה עכ"פ עדיין יש ספק אפשר שלא רצה ליבם אלא לחלוץ וכן הגי"ה הגאון חהר"יב על גדול שיבוא ממד"הי ויקיים יבום ע"ש אבל ודאי זהו ספק אפשר לא ירצה רק לחלוץ א"כ מוכח דסברת תלמודא אי נימא דביאת קטן עדיפא אף משום ספיקא ראוי להשהות אולי יהיה נעשה המצוה מהמובחר וא"כ אף האי ספיקא דשמא ימות לא איכפת לן מידי ודברי מג"א בסי' כ"ה ואחריו החזיק שם הגר"א שהביא דרש ושמרתם את המצות מצוה הבאה אל תחמיצנה והמג"א הביא ראיה מסוגיא דיבמות נכון מאוד דפשטא דסוגיא משמע בפשיטות דמשום שיהוי מצוה קאתינן עלה ולא מחמת ספיקא שיש כאן חששא דימות או לא יבא ואף דברי נימק"י אינם נכונים כ"כ דצירף לזה עסק עיגון שלה דפשטא דתלמודא לא עשה זכר מזה רק משיהוי מצוה לבדנה היא ולא דבר