גליא מסכת חלק א רטז

מילתא דב"ק להתרחק ממיאון ויכולין לקרב ולא לרחק אבל לר"ג דאין זיקה ושפיר יש כאן חשש מתחרטת כמו בכל מיאון. ומשו"ה דוקא אם מיאנה דיעבד וכמו דאי' בירושלמי הביאו הגאון בביאוריו סי' קנ"ה ס"ק ז' דמקשה וב"ד יושבין במיאון לא כן תנן ברח ממיאונין תפתר דהיו עסוקין במילי חורי ואתא עובדא קומיהן כו' א"כ נ"מ בין ר"א ור"ג אף בבאה למאן מעצמה דלר"א יש אפילו לב"ד לישב על ככה אבל לר"ג אינן רשאין. ועיין ברש"י דף י"ח ע"א דדייק שם לפרש דעיקר טעם פלוגתייהו ביש זיקה ואין זיקה היינו אי נאסרת הקטנה או לא כמו שביארנו ואי הוה סובר ר"ג דיש זיקה דאז לא הוה שייך מתחרטת אפש' דסברתו כר"א דמתירין ללמד מיאון משום קיום מצות יבום ודלא כר"י דאוסר אפילו משום מצוה וכך יש לחקור מדברי התוס' לעיל דף י"ג ד"ה תמאן השתא דכ' שם ואפילו לר"ג דאוסר לימוד היינו שם להוציאה מבעלה ע"ש והיינו כמו שביארנו דהתם ליכא מתחרטת יש לנו שפיר להתיר לימוד משום יבום לקיים המצוה והתם לא שייכי סברות רמב"ן דהעלה גבי חרשות וקטנה דטובתה למאן כדי שלא לעגנה ושלא תפסול לכהונה דהתם אין לקטנה לא עיגון ולא איסור לכהונה וע"כ עיקר היתר משום קיום מצות יבום כמו גבי ר"א ודוקא כשקטנה היא אשתו פליג משום דשייך דמתחרטת זהו כוונת תוס' שם. ואף דאוקמינן מתניתין שם כאבא שאול דמצות חליצה קודמת כדאי' שם בדף ג' ע"א מ"מ כבר העלה התוס' דף ל"ט כשמכוין לשם מצוה יבום קודם. וניחא דלא הזכיר תוס' דברי ר"י דאוסר לימוד משום דכר"י בודאי לא אתיא האי משנה דהא ר"י אוסר אף במקום מצות יבום ונתבאר הטיב שיטות הראב"ד דלימוד המיאון קשה מאוד אצל חז"ל ולר' יהושע לא מהני מצות יבום שיבוא לקיים ע"י מיאון אפילו במקום דלא שייך מתחרטה ור' אלעזר אינו מתיר אלא משום קיום מצות יבום דאורייתא ולכן שפיר סברות הראב"ד בקטנה וחרשת דליכא מצות יבום דאורייתא יש להתרחק ממיאון אף שיש שם יבום דרבנן ובפרט האי בבא דבא תחלה על החרשת ופסלה בביאות קטנה שבעל אחריה דליכא כלל מצות יבום אפילו דרבנן ודאי יש להתרחק ממיאון ומאי דהעלה רמב"ן לומר דעכ"פ יש לה טובה להקטנה שלא תצטרך לעגן עד שתגדיל וגם לא תאסור לכהן ע"י מיאון הזה סברות הראב"ד שאין נחשב לטובה כלל כי מה שתתעגן רק עד שתגדיל אינו נחשבת כלל למאומה דהא ר"ח מביא בשם גאון בתוס' דף ק"ט נפרש מאי דנאמר התרחק ממיאונין פירושו שלא להשיא אשה קטנה עד שתגדיל בכדי שלא יבא לידי מיאון א"כ חזינן דאף משום ספיקא דמיאון ראוי לעגן הקטנה עד שתגדיל משום דהעיגון שמעגנין בקטנותה לאו מידי ובריש פרק האיש מקדש אמרו שאסור לאב לקדש בתו הקטנה עד שתגדיל ותאמר בזה אני חפץ וע"ש שהקשו התוס' מהאמור לעיל דאיש אסור לקדש ע"י שליח ואשה מותרת משום דאמרינן דאשה טב למיתב טן דו ע"ש ובאמת לק"מ דטן דו דוולא שייך בקטנה ובריש פ' ב"ש דף ק"ז ע"א על האמור בגמרא דטעמא דב"ש לאסור מיאון נשואות משום טורח בסעודה וב"ה סבר דניחא ליה דליפוק עלה קלא דאישו' הביא שם התו' דגרסי' תרווייהו ניחא להו אבל גירסא ישינה היה רק ניחא ליה וקאי על הבעל באמת לא צריכין שם בסוגיא רק ניחותא של הבעל שלא קשה לו טורח סעודתו רק תוס' חידשו בשם ר"ח לגרוס תרווייהו ומסיק טעמא דטן דו ע"ש. אבל לפי דברינו באמת לא שייך טן דו בקטנה וניחא גירסא ישינה שם ואף טובה שלא תפסול לכהונה אינו נחשב לטובה כלל כי עשר ידות נמצאים ישראלים נגד כהנים. וראיתי דבר חדש בספר יש"ש פ' ב"ש סימן כ"א שכתב לפרש הא דאמרינן בקטנה וחרשת דקדושי קטנה קנויה ואינה קנויה ומפר"שי שספקא הוא ע"ש ותמיד היה קשה לי האי סוגיא דלא מצינו בכולה מכילתין דיבמות שיאמרו על קטנה דקדושיה הוה ספיקא ובכל מקום אמרינן שקדושיה מדרבנן ובפ' התקבל הפעוטות מתקדשת למיאון ע"ש. ולא מצינו בשום מקום לומר שקדושיה ספק ומספקי תלמודא כשגדלה אי גדלה קדושיה בהדה אף בלא בעל דרי"ף סבר דהוה ספק דאורייתא בלא בעל ע"ש אבל בקטנותה הוה ודאי דרבנן שאם באנו לומר דהוה רק ספיקא דרבנן היה ראוי להקל בעסק מיאון עד מאוד ככל ספיקא דדינא. ומצאתי ביש"ש ניחותא לדבר זה והוא דמפרש באמת ליכא ספיקא בכל קדושי קטנה אלא הוה דרבנן רק בהאי קטנה שנזדווגה יחד עם חרשת ומת בעלה של אותו זוגי וז"ל שם פירוש כל היכא שצריכה למאן כגון הכא שלא תצטרך לעגן ולהמתין עד שתגדיל ותחלוץ ותפסלה לכהונה אפשר דבכהאי גוונא לא תקינו רבנן שיהא בה קנין כלל ואפילו לא מיאנה בקדושיה עכ"ל עכ"פ מבואר דמספק' לי' לרז"ל אי נחשב עיגון דקטנה לעיגון כללי ועיקר עסק מיאון שרצינו לקבוע על האי קטנה עם חרשת הוא רק משום דאמרינן דאין זה רעה לה דתיתוב ותתעגן עד גידולה דאי הוה ברי לן שרעה והזיק הניכר לה דבר זה בפשיטות ראוי לומר שקדושיה בטלי מעיקרא בלא מיאון דלתקוני הוו ב"ד וחכמים שלוחי דקטנה לקדשה ולא לעוות לפי"ז א"א לומר סברות הרמב"ן לחשוב זה לטובה להתיר לימוד מיאון בכדי שלא תתעגן הלא עיקר המיאון הצריכה לה הוא ע"פ הסברא שאין זה היזק הניכר לפניה כנ"ל וניחא מאוד שיטות הראב"ד דזולת הני תרי מילי דר' אליעזר ור' אלעזר דמצינו שהתירו שם למאן ע"י לימוד יש להחמיר עסק לימוד למאן ויש לאסור גבי חרשית וקטנה אלא כדאמר רב כונס חרשת ומוציאה וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולא מסתבר לדחות מילתא דרב מהלכתא אשר כמה אמוראים שקלי וטריא במילתא דרב שם: (ה) ועתה אבאר סיומא דלשון הראב"ד שם הלכה נ"ח דמסיים שם ועוד דאיתא מ"ד דאינה ממאנת לזיקתו ונדחק מאוד בלח"מ מאי כיון ראב"ד דהא וודאי דלית הלכתא כהאי מ"ד ופירש הלח"מ פירוש דחוק ומסיים שיודע דחוקו אך לא מצא דרך אחרת ולי נראה דבא לחזק הראב"ד סברתו דמיאון קשה מאוד ובפרט ללמד למאן ופליגי ר"א ור"ג ור"י דר"ג ור"י אוסרין ור"א מתיר ועיקר פלוגתייהו במיאון של בעל דלא אלימא כ"כ ואעפי"כ בלא מצות יבום הוה אוסר אף ר"א מכש"כ כאן גבי קטנה וחרשת דעסק המיאון הוא כאן על זיקת המת ונפילה לפני יבם דאיכא מ"ד בדף ק"ז ע"ב דזיקה דרחמנא רמיה עליה לא מצי עקרא ובירושלמי זהו טעמא דב"ש דאינה יכולה למאן ביבם ע"ש ואף דבאמת אין הלכה כמותו עכ"פ יש מקום לומר דגרע טפי מיאון של זיקה ממיאון של הבעל. ולכן אם אנו רואין שחששו על מיאון של לימוד גבי בעל מכש"כ שיש לחוש במיאון של זיקה וכך מורה לשון הראב"ד שם הלכה כ"ד שכתב שם וז"ל ולא התירו למאן ביבם ולא אפילו בבעל אלא כדי לקיים מצות יבום תורה כוונתו כלומר דמיאון דבעל וודאי קיל ממיאון דיבם ואפילו בבעל לא התירו בלא מצות יבום מכש"כ ביבם וזה ברור בכוונתו: (ו) עתה אבאר עסק נ"ד דנראה אף שביארתי לנכון סברת הראב"ד בקטנה וחרשת דיש להחמיר לימוד מיאון אף דליכא שם גדלה ומתחרטה וגם סברת הרמב"ן דמראה להקטנה הכרות טובה שלא תתעגן עד שתגדיל אין זה כלום דעיגון דקטנות לא נחשב למאומה כמו שהארכנו אולם עסק נ"ד שיש יבם קטן ותהיה עגונה בגדלותה להמתין עד שיתגדל היבם בלי ספק שזה נחשב להיזיק הניכר כידוע שכמה פעמים אמרו רז"ל דמשום עיגונא הקילו וטב למיתב טן דו ויותר מהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא ע"ז ועל כיוצא בזה אומרין כגון זה פתח פיך לאלם ומשיאין לו עצה ההגונה לו דראוי לומר לה שטוב וראוי והגון לה שתמאן לעקור הנישואין מעיקרא שאם לא תעשה המיאון תתחרטה באחרונה שצריכה להתעגן כמה שנים ובזה ניחא הא דאיתא ריש פרקין בענין פירות שאמר ב"ה שהבעל ירא להפסיד הפירות משום דאי שמיט עיילי לה קרובה ואפקו לה מיניה ולכאורה הא יש פלוגתא רבתא בין התנאים אי מלמדין למאן או לא ושם אמר תלמודא בפשיטות עייצי לה כו' היינו לימוד מיאון: אולם עיקרא דמילתא דאצל חז"ל יש לשון לימודים ודייקו טובא בלישנא ובהא פלוגתא דתנאי איתא שם לשון מלמדין ולא אמרו מייעצין לה למאן אבל בריש פרקין דייקי בלישנא ואמרו עייצי לה ולא אמרו ילמדו לה קרוביה משום דעסק מלמדין האמור גבי פלוגתא דתנאי שייך לשון מלמדין משום דבאמת עיקר עסק המיאון אינה באה לטובתה רק משום תקנות חברתה שיכול עי"ז לייבה השניה אבל לפניה אין עסק טובה והרווחה ידוע כלל וכמו שביארנו שעגון קטנה אינה נחשב למאומה אולם לשון עצה נאמ' במקום שבאה טיבה להמקבל העצה ההיא בעצמו. ולכן לא נאמר בריש פירקין לשון לימוד משום דבאמת אין מלמדין אותה כלל למאן רק מודיעין ומייעצין לומר לה הוי יודע שאם לא תמאן יפסיד לך בעלך כל הפירות שלך וממילא בלי ספק שתמאן מעצמה ומרצונה ואין זה נקרא לימוד למאן כן הדבר הזה במקום שתצטרך להתעגן בגדלותה על יבם הקטן כמה שנים עד שיגדיל בשערות אין ענין זה נקרא לימוד אלא עצה ופיתחון פה ומשיאין עצה ההגונה לה להודיע דבר זה כי אם לא תמאן יהיה לה כך וכך ומי פתי יסור הנה שלא תמאן מרצונה ולב שלם: והאי עובדא דפישון הגמל שהביא תלמודא ריש פרקין (ד' ק"ו ע"ב) בגמרא דילן איתא בהאי לישנא דאמר ב"ה הלא פישון הגמל מאנה אשתו שלא בפניו משמע דמעצמה מאנה אבל בירושלמי גרס אמר ב"ה מעשה באשתו של פושן הגמל שמיאנו לה חכמים שלא בפניו משמע לכאורה דמיאונה נעשה על פי חכמים שלימדוה והביאוה לכך וכמו דמשמע לישנא דר"י בן בבא שהביא פ"ק דנדה שהעיד שממאנין הקטנות כוונתו דמלמדין ע"ש והענין באמת שחכמים הביאוה לזה שתמאן וכמו דאמרינן במידה כפושה מדדו לו שהיה מפסיד פירות לכן יעצו לאשתו על עסק מיאון ונתנו לה עצה ההגונה לה ואין זה בכלל לימוד המיאון: (ז) ועוד אחת אמרתי לגלותה כי יש מקום לדון ולומר דבנ"ד וכה"ג אינה צריכה למאן כלל ע"פ דאיתא בפרק הגוזל דף קי"א דמקשה דנימא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אדעתה דהכי לא קידשה נפשה ותיפוק בלא חליצה ומשני מינח נייחה לה משום דטב למיתב טן דו ע"ש וכבר הובא במרדכי פרק החולץ לפטור מטעם זה יבמה שנפלה לפני כו' הובא בב"י קנ"ז ע"ש וכבר הבאתי לעיל דברי היש"ש בסוגיא דקטנה וחרשת דמאי דאיתא שם בסוגיא דעל קטנה יש ספק קדושין הוא דווקא בכה"ג דהיא בעי למתעגנה עד שיגדיל ותחלוץ אפשר דכהאי גוונא לא תיקנו חכמים נשואין וכנ"ל שם א"כ ראוי לומר דווקא על עיגון דקטנותה לא קפדינן וכמו שהארכנו להוכיח מכמה מקומות דעיגון דקטנות אינו נחשב למאומה אבל עיגון דגדלות ענין גדול אצל חז"ל דאמרו להקל משום עיגונא מכמה מקומות אשר היה ראוי להחמיר בלא"ה א"כ בפשיטות ראוי לומר דאדעתא דהכי לא תיקנו חז"ל להקטנה שתיפול אח"כ לפני יבם קטן ותתעגן בגדלות וחז"ל שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא לתקנתן של יתומים לתקוני ולא לעותי, ואף שהתו' כתבו בסוגיא דהגוזל שם דדוקא על אירוסין קמקשה אבל לא בנישואין (ועיין בשיטה מקובצת דטעמא משום דהבעל לא ירצה לעשות בעילתו זנות ע"ש). אבל בקטנה לא שייכי זאת דהא ע"ד כך הוא נושא אותה דאם תמאן בו יהיה בעילתו זנות ואמרו שזהו טעמא דב"ש דלא ימאנו נשואות אבל ב"ה פליג ולא חייש לזה כדאי' שם ריש פרקין ע"ש והמרדכי פרק החולץ משמע דפליג על סברות התו' ומפרש הסוגיא אף על נשואות דהא רוצה למילף מהאי סוגיא לפטור ביבם כו' אפילו בנשואות והדברים ארוכים אצלי במקום אחר בענין זה ואכ"מ: (ח) עוד מצאתי דבר חדש בנודע ביהודא מהדורא תניינא סי' נ"ב בדף כ"ב שאשה יכולה למאן ביבם אף אחרי שהגדילה דמדמה מילתא למקדש אשה עד אחרי שלשים יום דאם מת בטלו הקדושין ואינה זקוקה ליבם הכ"נ עיקר הקדושין הוא שמתנה לכשתגדיל יחולו והואיל ומת יכולה היא למאן בקדושין ע"ש באריכות והנה מה שהביא שם ראיה לחזק דבר זה מסוגיא דאי' דף י"ג ודף ק"ז על משנה דכל שיכולה למאן ולא מיאנה דמקשינן ואמאי תמאן השתא ולכאורה יפלא מאוד מאי מותיב דלמא מיירי שכבר גדלה ואינה יכולה עכשיו למאן אע"כ כיון שבעלה מת בקטנותה יכולה היא למאן אף עתה עכ"ל הפלאה זו אינני יודע מהו כי לא שייך לפרש לשון המשנה בכך דאילו הוה נקט כל שהיה יכולה למאן משמע שמתחילה היה יכולה ועכשיו עבר זמן מיאונה ואינה יכולה אבל השתא דנקט כל שיכולה כו' משמע דאף השתא היא עדיין ביכולתה כמעיקרא ועוד אם נפרש דמשנה איירי דווקא דעכשיו היא גדולה קשה דמעיקרא היה לו למשנה לאפוקי דינא אם עדיין קטנה היא ואח"ז היה לו לסיים ואם נתגדלה כי עדיין