גליא מסכת חלק א רטו

שהעיד ר' יהודא בן בבא ששמע שהלכה כך שממאנין קטנות וחקרו עוד לומר שם דלא קאי רק על מילתא דר' אלעזר לחוד ע"ש הביא הרא"ש בסימן ח' שבסברא זאת פליג הראב"ד על הרי"ף ועל הרמב"ם פ"ה מה' יבום הלכה כ"ד שכתב שם כרי"ף דפסק בקטנה וחרשת דאמר רב (דף ק"י ע"ב) דתקנתן דכונס לחרשת ומוציא בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ומסיק הרי"ף דלדידן דקי"ל כר"א דסובר מלמדין שתמאן הוה כאן ג"כ הלכה מלמדין למאן ותתייבם חרשת ומשיג הראב"ד בזה וכ' דלא התירו למאן אלא כדי לקיים מצות יבום דאורייתא אבל כאן חרשת לא הוה רק דרבנן אלא עיקר הדין כמו דאמר רב בגמרא תמתין כו' וגם בפרק הנ"ל הלכה כ"ח דכשבא תחילה על חרשת ואח"כ בא על קטנה דכ' שם הרמב"ם ג"כ דמלמדין למאן הקטנה כתב הראב"ד לא אמרו זה אלא כדי שתתקיים מצות יבום מן התורה ולעולם יתרחק מן המיאונין ועוד הא איתא מ"ד דאינו ממאנת אלא למאמרו ולא לזיקתו ע"ש והרא"ש הביא דברי הרמב"ן שחולק על הראב"ד וכ' וז"ל למה לא תמאן הא טעמא דבר קפרא משום דילמא גדלה ומתחרטה זו דיוצאת על כל פנים למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ותפסול מכהונה כו' ע"ש דמסיים הרא"ש ונראין דבריו: נמצא שהרי"ף ורמב"ם ורמב"ן והרא"ש ורשב"א והסכימו לדעת זאת הטור ושו"ע וכל הפוסקים הבאים אחריהם עד אשר לא נמצא חבר להראב"ד בזה ואמרתי אהיה לו חבר בעו"הז אולי אזכה להיות חבר לתלמידי תלמידיו ומשמשיו בעו"הב כי יש ויש להוכיח ולהכריח סברות הראב"ד מסוגיות התלמוד: עיקר פלוגתייהו הוא דשיטות הרמב"ן ופוסקים דפליגי אראב"ד הוא דאוקמי האי מתניתין דדף ק"ט דר' אליעזר סובר מלמדין למאן הוא דסובר אין זיקה וא"כ אי לא מיאנה האי קטנה רשאי היא להיות נשאר אצל בעלה לעולם ושפיר יש לחוש דילמא גדלה ומתחרטא על בעלה וכמו שנראה דמקשינן שם ממילתא דב"ק דיתרחק מן מיאונין מטעמא דילמא חרטה אח"כ ובזה צריכא לתלמודא לאסוקי טעמא דמ"מ מתיר ר"א משום מצות יבום אבל במקום דלא שייכי ענין גדלה ומתחרטה היינו במקום דהאי קטנה בלא"ה א"א להיות נשארת אצל הבעל או אצל היבם סובר הרמב"ן דלא חיישינן שם מעיקרא למילתא דב"ק להתרחק ממיאונין ואדרבא טוב לה למאן דבלא מיאון צריכה להתעגן לחלוץ עד שגדלה ולפסול מכהונ' ולפיכך סובר רמב"ן גבי חרשת וקטנה מלמדין למאן הואיל ולא שייכי שם גדלה ומתחרטה ואף דליכא שם מצות יבום דאורייתא ובבא על חרשת תחילה דליכא שם אף יבום דרבנן דהא חרשת נאסרה כמבואר ברמב"ם שם הלכה כ"ח מ"מ סברות רמב"ן ורמב"ם הוא דהואיל וליכא שם גדלה ומתחרטא מלמדין למאן. ומילתא דשמואל דאמר הלכה כר' אליעזר דמותר ללמד למאן לא הוה צריכא כ"כ רק משום דאיכא שם סברא דגדלה ומתחרטא אבל בלא זה לימוד למאן לא הוה רבותא כלל. וכן מה דצריכא למילתא דשמואל בדף קי"א להשמיענו דהלכה כר' אלעזר דמתירין שם למאן משום שכבר איקיים מנות יבום ופוסלין ע"ע בפשיעה היה שם ה"א דלא נתיר צריכא למילתא דשמואל. אבל בלא"ה עסק היתר דמיאון קיל להו אצל חז"ל: אבל שיטות ראב"ד דעסק לימוד מיאון חמירא אצל חז"ל ועיקר רבותא דשמואל דהלכה בהני תרתי להתיר למאן בקמייתא משום מצות יבום אבל בלא זה הוה אסור אף דליכא שם טעמא דגדלה ומתחרטא משום דסברות ראב"ד דר' אליעזר סובר דיש זיקה וא"כ ממילא א"א לה להאי קטנה להיות נשאר אצל בעלה וכמו דסובר באמת ר' יהושע דאוי לו על אשתו ודוקא ר' גמליאל הוא דסובר אין זיקה ויכולה להשאר עד שתגדיל ותצא היבמה משים אחות אשתו וגם בדף קי"א מתירין לימוד משום דמעיקרא גדולה רמיא קמי' ולפיכך סברת ראב"ד גבי חרשת דליכא שם מצות יבום דאורייתא ובפרט אם בעל חרשת דנאסרה להתקיים ליכא מצות יבום אפילו מדרבנן יש להתרחק ממיאון אף דליכא טעמא דמתחרטא מ"מ אסור לימוד למאן. הן הנה דברי ראב"ד שם בהלכה ך"ד והלכה כ"ח ע"ש והלח"מ חקר להקשות על דברי רמב"ן מנ"ל האי סברא דר"א סובר אין זיקה ושייכי סברא דגדלה ומחרטה דילמא סובר יש זיקה וממילא לא שייכא כלל כאן להתרחק ממיאון. ודחק דבאמת המקשה דמקשה ממילתא דב"ק פריך ע"פ הסברא דאין זיקה ע"ש: והגאון בביאוריו בש"ע ריש סימן קע"א מאריך שם לקיים דבר דמילתא דר"א וכל שקלא וטריא הוא למ"ד דאין זיקה ועשה הוכחה לזה מדאמרינן ואי אשמועינן בהא משום דגדולה רמיא קמיה כו' ואי איתא בקמייתא נמי הרי קמי' רמיא לחלוץ כר"ג ואי משום דאסורה שם לייבם הרי בסיפא ג"כ משבא על הקטנה אסורה הגדולה וממאי דאי' (בדף כ"ט ב') לר"א נהי דסבר יש זיקה לרווחא דמילתא אמר כן ונסתלקה תלונות הלח"מ ע"ש. ולדעתי לא נשקוט כלל כל תלונה ההיא דקשה הדבר כתורמס מנ"ל לתלמודא דר"א סובר אין זיקה הלא כל הפוסקים פסקו כשמואל ריש פ"ב דיש זיקה כדאי' ברא"ש וביש"ש וברמב"ם פ"א הלכה י"ג וברי"ף שם וא"כ מאן אמר להמקשה דר"א סובר בזה דלא כהלכתא עד דמצא להקשות עליו ממילתא דב"ק ומה דדייק הגאון מלישנא דשקלא וטריא דצריכותא דקאמר דלא רמיא קמיה הא רמיא קמיה עכ"פ לחליצה לק"מ. דרש"י נשמר מזה ודייק לפרש בד"ה רמיא קמיה לייבומי משום הכי מהדרינן אמיאון שתתייבם ע"ש לאפוקי בקמייתא דלא רמיא אלא לחליצה אפילו לפי דיש זיקה ומה שטען הגאון דבבתרייתא נמי אחרי שבעל קטנה לא קיימא רק לחליצה לאו מידי דבתר מעיקרא אזלינן הואיל ומעיקרא קיימי קמיה לייבומי חשבינן לי' כאשתו ומהדרינן שתתייבם וראיתי בלשון הראב"ד שהביא הרא"ש שדייק והוסיף בלשונו משום דגדולה רמיא קמיה מעיקרא ע"ש שיכל את לשונו לתרץ דיקדוק הגאון בזה וכנ"ל ומצאתי מפורש ברש"י דף י"ח ע"א דמפרש טעמא דר"א דסובר יש זיקה ועיקר טעמיה ופליג עליו ר"ג דסובר אין זיקה ע"ש ובפרט שכל עסק הצריכותא הוא קאי ואיירי על שמואל ושמואל הוא מרי' דשמעתתא דהלכה דיש זיקה שם ריש פ"ב: ועוד יש לעיין על סברות הרמב"ן דפשוט לו בהחלט דעסק לימוד הוא קיל אצל חז"ל ולא צריכא למילתא דשמואל לקבוע הלכה כר"א להתיר לימוד מיאון רק משום דסובר אין זיקה ויש חששא דב"ק דגדלה ותתחרטה. אבל בכל מקום דלא שייך חששה דמתחרטה אין לנו כלל להעלות על הדעת לאסור לימוד קשה טובא הלא ר' יהושע דאמר במשנה אוי לו על אשתו כו' הוא סובר ודאי דיש זיקה וא"כ ליכא שם דברי ב"ק וטעמו דגדלה ומתתרטה ואעפ"כ אוסר יור מיאון משו' דברי ב"ק דצריך להתרחק מהמיאון כמו שכ' רש"י לפרש שם במשנה מילתא דר"י ע"ש א"כ חזינן דיש סברא עכ"פ דאסור לימוד אף במקום דליכא חששא דמתחרטה רק דר"א מתיר משום מצות יבום ור' יהושע סובר דאפילו משום מצות יבום אין לנו להתיר ויש להתרחק בכל אופן: אשר מכל זה נראה דדברי הראב"ד ברורין ונכונים דעסק לימוד מיאון חמירא טובא אצל חז"ל וזהו סברת ר' יהושע כנ"ל ועל דברי ר' אליעזר דמתיר לימוד נתקשה תלמודא ומי שרי ומביא תלמודא מילתא דבר קפרא דיתרחק ממיאונין ועם שמילתא דב"ק מפרשינן טעמו משום דילמא מיתחרטא ובמילתא דר"א ליכא טעם זה דבלא"ה היא מדחייא מהאי ביתא משום יש זיקה מ"מ מביא תלמודא לדוגמא ולהוכחה שעסק מיאון חמירא אף במקו' שבאתם מעצמה ומדעתה ואומרת לא רעינא ולא צבינא א"כ נראה ברור דהוחלט בדעתה באמת למאן למקור הקדושין מעיקרו. אע"פכ אומר ב"ק להתרחק מחששא דילמא תתחרטה אח"כ על את וידוע דשיטות הרי"ף הוא כאן בפרק ב"ש דיש ספק דאורייתא בקדושי קטנה דילמא גדלה בהדה אפילו בלא בעל כשנתגדלה ע"ש ולכן שפיר חשש בר קפרא להעמיד הדבר על דעת קטנה דדעתה קלישא טובא דילמא אף שבאה לפנינו ואומרת שדעתה לעקור קדושין שקידשה בעלה לא אלימא דעתה והחלטתה בזה ואינה דעתה שלימ' עליה ומתחרטה אח"כ והואיל ואין עקירתה חזקה טובא ממילא נשאר הקדושין לכי גדלה וכוונת התלמוד להוכיח ממילתא דב"ק שחשש הרבה אף במקום שבאתה מעצמה (ועיין ק"ז ע"ב) דסברות שמואל לב"ש מיאון דקטנות לא מועיל עד שתגדיל משום מתחרטה ע"ש מכש"כ במקום שהיא אינה מחליט' דעתה על זאת לעקור הקדושין מעצמה רק אנן מלמדין אותה בכך שתאמר אני מתחרט על הקדושין שקדשני אחי ואמי ודאי שיש לנו חששא דילמא אינה מחליטה קביעת דעתה לזאת ואומרת בפיה ולבה בל עמה ולקבוע דעתה להתחרט ולעקור למאן בהקדושין מעיקרן מתחילתן (ועיין נ"ב במהדורא תניינא סימן נ"ב שהאריך לבאר שמהצורך לעקור מעיקרא ולא למאן על להבא ע"ש) א"כ מייתי מילתא דב"ק דחזינן דאצל קטנה דעתה קלישא מאוד אפי' בבאה מעצמה חושש שם ב"ק להתרחק מכ"שכ שיש לחוש דדעתה קלישא בזה שלא תחלוט דעתה בקביעות למאן בשלימות ומקירות לבה ע"פ אשר יאמרו לה אמור שאתה ממאן ועוקר ותפסי בעיניה כמצות אנשים מלומדה אפשר בגדולה שיש לה דעת דאלימא דעתה טובא ראוי לומר שפיר שיש להועיל אף שתעשה דבר שלא מעצמה רק ע"י שמלמדין עליה אמור ועשה כך מרצונך ודעתך ולפיכך לא חיישינן בכל מקים שעושה דבר כמו גרושין ודומיהן דילמא יתחרט אח"כ דאמרינן דעכ"פ עכשיו דעתה אלימא וקבוע בהחלט משא"כ בקטנה שחושש בר קפרא משום דילמא אתחרטה חזינן דלא אלימא דעתה: בפשיטות יש לחוש כשתמאן ע"י לימוד והוצרך תלמודא לפרש טעמא דר"א דמ"מ מתיר עסק לימוד משום מצות יבום. ור' יהושע סובר דראוי לאסור לימוד אפילו במקום מצוה דיש להתרחק ממיאונין אף מעצמה ק"ו שלא לעשות מיאון ע"פ לימוד וסברות ר' יהושע אין לנו להכריע איך סובר אם עברו ולמדוה למאן אי מועיל בדיעבד או לא אבל שיטות ר"ג לאסור ג"כ בהחלט לימוד למאן דאמר דאם לא מאנה מעצמה מעגנין הגדולה עד שתגדל הקטנה ותהיה ראויה לחלוץ לה. ושיטות התוס' בדף י"ח ע"א הוא דאף הקטנה מעגנין ע"ש. ומדר"ג יש להוכיח דאף דיעבד אם למדוה למאן ומיאנה ע"פ לימוד לא מועיל וכמו שהוכחנו לעיל דעיגון אשה הוה כדיעבד ובמקום שאומרין דעביד מהני אינו ראוי לעגן משום חששא ההיא. ובמינקת דמעגנין אשה אמרינן שם דאף דיעבד עבר ונשא יוציא (ובחידושי הארכתי להביא ראיה לזה מהגהות מרדכי סוף יבמות דמקשה על מים שאין להם סוף דמעגנין אשה ומ"מ אמרינן דיעבד וניסת לא תצא איך אפשר להיות זאת דאנן סהדי שתעבור ע"ש דמוכח מזה דע"כ צריכה הוראות חכם אבל בלא"ה תצא ע"ש) חזינן דעסק עיגון ודיעבד אם עבר וניסת במשקל אסי אצל חז"ל ובמקום דחששות איסור גדולה אצל חז"ל אוסרין אף דיעבד ומעגנין אשה ג"כ משום חששא ההיא ובשארי עניינא היינו בסוף פ"ב דאמרינן שם כנס אינו מוציא מתירין דיעבד באמת ליכא שם עסק עיגון לא לאיש ולא לאשה וא"כ כאן דחזינן דר"ג סובר לאסור ליחוד מיאון אף שעי"ז מעגנינן להגדולה כמה שנים עד גדלות הקטנה. מוכח ומוכרח דחששות איסור שיש בלימוד מיאון חמירא טובא לנו שקרוב לומר דמיאון ע"י לימוד אינו מועיל וראוי לעגן האשה ממילא יש לנו לומר דאף אם עברו וליחדוה ומיאנה ע"י הלימוד אינו מועיל אף דיעבד והטעם נראה פשוט דר"א סובר יש זיקה וא"כ ממילא נאסרה הקטנה ותצא עכ"פ מבעלה משו"ה אינו גדולה כ"כ אצל ר"א חששת דלימוד המיאון הואיל וליכא כאן סברות גדלה ומתחרטה. לכן סברת ר"א דיש להתיר לימוד משום מצות יבום ור' יהושע אוסר אף במקום מצוה. וזאת נראה ברור דלר"א ולר"י אם באה האי קטנה מעצמה למאן בלא לימוד אינו צריך לן להתרחק כלל מהאי מיאון דהא על מיאון מעצמו לא אמר ב"ק להתרחק אלא משום טעמא דמתחרטה וזה לא שייכא כאן דבלא"ה נמי תיפוק מהאי ביתא. אבל ר"ג דסובר אין זיקה וממילא רשאי היא להיות נשארת אצל בעלה רק הגדולה היא מקולקלת להתעגן עד שתתגדל ושיטות רש"י בדף י"ח שהיא רשאי להיות אף עכשיו אצל בעלה ולפי"ז אף כשבאה מעצמה למאן צריך להתרחק מחששא דמתחרטה ולפי"ז טובא יש לנו להחמיר לימוד המיאון בכה"ג דעל מיאון מעצמה אמרינן דילמא גדלה ומתחרטה אבל כשאינה ממאנת מעצמה רק ע"י שמלמדין אותה אמור כך וכך ודאי תתחרט אח"כ על שהפסידה את בעלה ותאמר שלא היה דעתה ורצונה מעולם לזה רק שהסיתוה לכך ואמרה בפיה שממאנת ולבה בל עמה רק שפתותיה נעות בלא לב ולב דיברה זאת ויש חשש ספק ארא לכי גדלה אף לא בעל כנ"ל. ובזה ניחא מאי דאמר ר"ג אם מיאנה מיאנה: ולכאורה לענין מאי אומר זאת הואיל ובזה ליכא פלוגתא עם ר"א כלל אבל לפי הנ"ל ניחא דאף במיאון מעצמה יש פלוגתא דלר"א דסובר יש זיקה לא שייכי כאן