גליא מסכת חלק א ריד

דעת מחמירין והביא שעכ"פ נעשה מעשה כדעת המתיר והביא שם איך שמהר"י מינץ הרבה ראיות להחמיר ע"ש ובשו"ע סוף סי' קנ"ה נטה רמ"א דעתו ג"כ לדעת המתיר להלכה ע"ש וראיתי שטעם האוסרין הוא משום גזירה שיאמרו הבריות א"א יוצאה בלא גט בע"כ של האיש וגם שמא תמאן בפני שאינם יודעין דיני המיאון וזמן המיאון ושמא תמאן יתומה שאביה קידשה בחייו עיין באורך ביש"ש ובמינ"ץ: (א) תשובה ואמרתי להשיב שראוי להתיר אשה בנ"ד דאף שאפשר שראוי שלא למאן לכתחילה במקום שאין השעה צריכה לכך אולם עובדא הנ"ל שיש מקום לבוא לידי עיגון המתנת אח קטן וגדול שם ענין זה דוחה כל חששות וחומרות שיש בעסק מיאון. הנה מצינו דוגמא לזה שהובא בשו"ע סי' קמ"ה סעיף ט' די"א דלכתחילה אין לגרש ע"י תנאי אלא יגרש סתם ויקבלו בגזירת הקהילות ע"ש ודבר זה יסד הר' ר' יחיאל מפריש כאשר הובא במרדכי פ' מי שאחזו והד"מ הביא שהתשבץ כ' עליו אחרי שרוב הפוסקים לא החמירו כדבריו אין לנו אלא דבריהם ע"ש. והרב ר' יחיאל קדם בזמן טובא קודם הר"מ מרוזבר"ק ומהר"י מינץ שיסדו חומרות המיאון. ואעפ"כ התשב"ץ שהיה זמן הרבה אחרי המרדכי חלק על חששות שלו והתיר. מכש"כ במיאון שנעשה גדולים חולקים בימיו של הגוזרים ונעשה מעשה ומעשה רב. ואגב אבאר כאן לזיכרון שבדיני תנאי גט יש הרבה יותר פרטי הלכות התלוין בשער אשר בקל יש לחוש לאינן בקיאים בזה כמו ענין תנאי קודם למעשה שנמצא בסדר גיטין שלנו אות רל"ג בגט על תנאי שיסיים התנאי אחרי אומרו הרי זה גיטך. וראיתי במ"למ פ' ו' מאישות שאינו נכון להתחיל באמירות הרי זה גיטך משום דזה נקרא מעשה קודם לתנאי אלא צריך להתחיל קודם את התנאי ע"ש באריכות. וראיתי בספר גט מקושר בשער ששי האריך בענין זה איך שבעל סידור גט נתן מכשול זה לדור יתום כמונו ע"ש. ולא ידעתי למה לא זכר שכבר קדמו המ"למ כנ"ל בזה: נחזור לנ"ד מסתמא ידע וראה הרמ"א שלא נתקבלה גזירה וחששה דמיאון ולא פשטה התקנה בכלל ישראל ולכן קבע להתיר בשו"ע שם וגבי גט תנאי עשה זכר בשו"ע שראוי לחוש לכתחילה שנראה אצלי חששות דתנאי יותר מחששות מיאון ומ"מ אף בגט תנאי כשהשעה צריכה לכך כמו בכהן ודומה לזה אין נמנעין מלעשותו ואף בלא כהן כשהחולי מתעקש שלא ליתן כי אם על תנאי מכש"כ עסק חומרות חששות דמיאון יש לדחות בשעה שצריכה לכך ומצינו בגיטין דף י"ט ע"א שם כדאי ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ופירש"י שם היינו שהלך הבעל לדרכו או ניסת ע"ש. ונ"ד הוה דרך רחוקה מאוד לחליצה הן מאח הגדול או מהקטנים. ועוד מצינו בענין מת וולד תוך שלשים דאמר רבא פ' החולץ דף ל"ו ובשבת קל"ו דאם נתקדשה לישראל צריכה לחלוץ מן היבם ובנתקדשה לכהן דתאסר כשתחלוץ לא חיישינן לחששות חומרא דנפלים שהעלו התו' שם בהחולץ דנפלים הוה מיעוטא המצוי ופטרינן בכהן בלא חליצה. ובשו"ע סוף סי' קס"ד מבואר שס דאף כשהלך היבם לדרכו מותרת לדור עם בעלה בלא חליצה ע"ש. ועיין בריש סי' קמ"ח שם בבאה"ט בענין גט ישן דכשהלך הבעל למדה"י מותרת הביא בשם מהריב"ל להסתפק אי סגי במקום רחוק קצת או דווקא בארץ מרחקים ע"ש: (ב) וביותר מצאתי תוספתא פ' ששי דיבמות בענין חליצה תוך ג' חדשים דאסמכוהו אקרא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ואעפ"כ במעשה שהלך היבם גדול למד"ה והיו יראים שמא יארע בו תקלה והי' כאן יבם קטן וחששו שמא תצטרך אשה להמתין על הקטן התירו לחלוץ תוך ג' חדשים ע"ש אף דחכמים אפשר פליגי שם נראה טעמייהו דסברי דלא חששו לספק תקלה ע"ש: ומצינו באגדא פ' מי שאחזו בעובדא דאשמדאי דראה כניסת כלה בשמחה גדולה קבכי ואמר דמשו"ה בכי דימות גברא בגו תלתין יומין ובעיא מינטר ליבם קטן תליסר שנין ע"כ משמע דיקום פעמיים צרה למיתת תתן והמתנת עיגון הכלה שקול ישקל לו ועזה כמוות עיגונא של כלה כמיתת החתן וכבר הארכתי וערכתי דברים שעסק עיגון ואפוקי אשה מבעלה שקולין המה אצל התלמוד ולכן בכל מקום דאמרינן באיזה גזירה או חששא דתלמודא אם כנס אינו מוציא כמו כן ראוי לומר שאין כח בגזירה וחששא ההיא לעגן אשה אלא עיגונא של אשה דוחה זאת ובזה תרצתי מה שהקשה בנודע ביהודא סי' י"ד ובסי' י"ז אלישנא דתלמודא בכתובות דף ס' אסוגיא דיבמות דף ל"ו ודף מ"ב. דבכתובות תלה האיסור על האשה וקבע עליה זמן וביבמות קבע על האיש הבא לקחת ולא קבע כלל זמן. עוד מצאתי לדקדק דבכתובות לא נקט ניסת תצא וביבמות נקט ואם נשא יוציא ואמרתי לתרץ דחז"ל בא להשמיענו איך חמירא להו חששא וגזירה זאת יותר משארי ענייני גזירות שאמרו לא יכנוס לכתחילה ואם כנס אינו מוציא כמו בסופ"ב דיבמות ובשלשה גיטין פסולין ודומיהן אבל במינקת חמירא להו דיש כאן סכנות נפשות ולכן אמרו אפילו כנס מוציא ונקדים מה שהובא בהגהות מרדכי סוף כתובו במים שאין להם סוף כשאיש נשא אותה בלי הוראת חכם דלא קנסינן אותה משום דעבדא כדי שלא תתעגן אבל לדידיה דשביק התירא ואכיל איסורא קנסינן לו בנידוי עד שיוציא אותה ע"ש ולכן ביבמות בא תלמודא להשמיענו כח חששא וגזירה דמניקת עד שאמרו בה אף אם כנס יוציא ועיקר קנסא דיוציא הוא קבוע משום לתא דהבעל דשביק התירא אבל על האשה לא הוי ראוי לקנוס משום דעבדא שלא תעגנה ותיתיב שני שנים ובכתובות השמיענו תלמודא איך קשה חששא זאת אצל חז"ל ואמרו לעגן אשה משך שני שנים ועיקר רבותא דעיגון הוא לא שייך אלא באשה ולא באיש ולפיכך לא סיים שם דאם ניסית תצא דמשום לתא דידה אינו מהראוי לקנוס לאפוקה מבעלה וניחא דקבע שם זמן דזהו עיקר הרבותא דמעגנינן לה כ"כ. אבל בשארי ענייני דסופ"ב דיבמות דאמרינן לא יכנוס אין כאן עיגון לא על אשה ולא על איש ואמרינן שם אם כנס אינו מוציא דלא חמירא כ"כ חששא דהאי איסורא והארכתי בזה וכאן אקצר עכ"פ אפילו היש"ש שמחמיר מסיים אם מיאנה וניסת לא תצא ע"ש וא"כ מודה נמי שאינה ראוי לעגנה משך רב כנ"ל: ועוד אמרתי לעשות יסוד לכל הדברים מהא דאי' תו' ברכות ט"ו ע"ב לחלק בין מגילה לאכילת כזית דבמגילה קטן אינו מוציא ובכזית אמרי דמוציא ומתרצי דבכזית שהיא חומרא יתירה יותר מדאורייתא ובקל נפטרין ממנה כדאמרינן הם החמירו על עצמן ע"ש וכוונתם אף דמגילה דרבנן היא נתקנה מכלל חכמים ראשי כלל ישראל כמו דוגמא דסנהדרין ושייך בה לאו דלא תסור משא"כ בדבר שנעשה ע"פ חומרא בעלמא יתירה יותר מן הדין כמו כן עסק מיאון אף שנימא שישראל קדושים הם וקיבלו עליהם להחמיר יותר מן הדין ולנהוג שלא למאן. מ"מ ראוי לומר שבקל נפטרין הימנו ובגיד הנשה אמרו שפנימי וחיצון זה מדאוריי' וזה מדרבנן ושמנו מנהג ישראל קדושים ומקילין בשמנו טפי עיין בשו"ע: עוד ראוי לחקור אי איתא שיש ממש בחששות וקבעו הנהו גאונים על מיאון משום שמא יאמרו א"א יוצא בלא גט או שמא יבוא למאן קטנה שקיבל אביה קדושיה א"כ כשאמרו בגמרא על בר קפרא מ"ט התרחק ממיאונין הול"ל מהני טעמא דחששא בשלמא הני חששא שאמרו הגאונים שב"ד יטעו למאן אף בת י"ג שנה אפשר לא שייך רק על ב"ד דהאידנא דלא בקיאין אבל חששא שיאמרו הבריות מה לי השתא מה לי בימים קדמונים אמרו הרבה פעמים על זמן תלמוד לאו כ"ע דינא גמירי אלא מוכח דחששות רחוקות נינהו: (ג) עתה אמרתי לתקוע עצמי על ענין אשר נעשה בנ"ד המיאון ע"פ לימוד מהמורה אשר הורה לה דרך המיאון שתמאן וכבר ראיתי שחכמים מפורסמים בדורינו נתעצמו להתווכח על זאת. עד אשר חכם אחד נטה דעתו להחמיר הרבה על המיאון הזה אשר נעשה ע"פ לימוד ב"ד ואמר שלא מצינו בדברי רז"ל מלמדין קטנה למאן רק בהנך דר' אליעזר בדף ק"ט גבי ב' אחיות גדולה וקטנה ובאידך דר' אליעזר דף קי"א ע"ב ובפ"ק דנדה הוצרכו לעדות דר"י בן בבא שאמר שמעתי שממאנין חת הקטנות בכדי לקיים דהלכה כהני תרי מילי ועבדינן שם צריכותא דאי הוה אמרי חדא מינייהו לא הוה ילפי אידך א"כ מבואר להדיא דדוקא בהני מתירין ללמדה למאן ולא זולת שתי אלה וא"כ איך עלה על דעת המורה ללמד בכל קטנ' למאן לפוטרה מחליצה ובש"ס משמע דאף בסתם מיאון שלא ע"י לימוד ב"ד יש להתרחק שלא להושיב ב"ד על ככה ומבואר בירושלמי וב"ד יושבין על מיאונין (וירושלמי זה הביא הגאון ריש סי' קנה) ומכש"כ שלא לזקק ללמדה למיאון והפריז על המידה החכם הנ"ל ומסיים בזה"ל ויש מקים לומר דהוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אף בדרבנן אשר יש בזה כמה הרבה מחלוקת גדולות בין ראשונים ואחרונים ע"כ. ובבוא דברים הללו לפני החכם השני אשר נטה דעתו להתיר כ' עליו וז"ל מה שכ' שב"ד עשו שלא כהוגן דדברי ר' אליעזר שהלכה כמותו שמלמדים למאן אינו אלא במקום מצות יבום ולא בזולת תמה אני מה שכ' כך בפשיטות הלא הרא"ש פ' ב"ש סימן ח' הביא דברי רמב"ן דמותר ללמד אף בל"ז וכך המה דברי הרמב"ם פ' ה' מיבום הלכה כ"ח דמותר ללמד משום עיגון אף בגוונא דליכא טעמא שלא תאסר חרשית וגם מה שכ' שיש מקום לומר דאפי' דיעבד לא מהני משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אני תמה מאוד בזה מה מקום יש כאן לומר אי עביד לא מהני וכי מפני שהדיינים עשו שלא כהוגן נאמר עליה אי עביד לא מהני הלא היא לא עבדה איסורא ואף אם באנו לעקש בזה שהב"ד לא היו רשאים לקבל מיאונה וכמו שכ' שכך משמע בירושלמי שמקשה וב"ד יושבין על מיאונין ומחמת זה נימא שקבלתם אינו כלום מ"מ בוודאי היו שם כמה אנשים ששמעו מיאונה שדעת הפוסקים שעדים סגי על מיאון בלא ב"ד. גם מסתמא לשון הגמ' שאמר' שיתרחק אדם ממיאונין משמע דמהני בדיעבד גם בתשו' מהר"י מינץ ודברי יש"ש מבואר דדיעבד מהני ואין בזה משום אי עביד לא מהני עכ"ל: הנה מה שחקר המתיר מלישנא דתלמודא דקאמר ב"ק שיתרחק משמע רק לכתחילה ובדיעבד מהני אין ראיה דאיירי כשבאה מעצמה למאן אבל בלימוד ב"ד אפשר דאף דיעבד לא מועיל אולם האי סברא שהעיר חכם האוסר לאסור דיעבד מטעם דאמרי' אי עביד לא מהני במקום דאמרו לא תעביד באמת אין ראייה כלל להאי עניינא ומצינו דבית שמאי סובר דאין ממאנין נשואות ומ"מ איתא בירושלמי דדיעבד מועיל הביאו התוס' ריש פרק שם ע"ב ירושלמי הנ"ל ואפשר מזה אין ראיה דהרבה דברים מצינו שאין אוסרין רק לכתחילה ולא בדיעבד ולא אמרי' האי כללא דאי עביד לא מהני ועוד דבירושלמי באמת יש פלוגתא בזה אי מועיל לב"ש או לא ע"ש: אך לכאורה מצאתי ראיה ברורה מפורשת דאף כשלמדוה למאן מועיל בדיעבד והוא שם ריש פרקין דף קז ע"א דאמרי' טעמא דב"ש שאינו ממאנין נשואות משום פירי דאי נשואה תמאן שמיט הוא ואכיל דסוף סוף למיפק קיימי וב"ה סבר אדרבא אשבוחי משבח להו סבר דאי לא עייצי לה קרובי' ומפקא לה מיניה ע"ש. א"כ מבואר דאפי' מיאון ע"י שלימדוה אותה מועיל: (ד) אמנם העמקתי עיוני בענין לימוד על מיאון וקרוב נראה להלכה לדינא דמיאון שנעשה ע"י לימוד ב"ד לא מהני ומהאי סוגיא דעייצי לה קרובים לא קשה מידי. גם לכאורה יש להוכיח מלישנא דמקשה (דף קט) על משנה דמלמדין ומי שרי והתניא כו' ואי נימא דלא מהני היה למקשה לומר ומי מהני מיאון כה"ג רק שאפשר דהמקשה לא אלים לו להקשות כ"כ דמסופק דאפשר מועיל ולכן מקשה דעכ"פ מי שרי: אבל לעיקר הדין קרוב ונראה להוכיח מסוגית התלמוד דלא מהני אפי' דיעבד כשנעשה ע"פ לימוד ובכדי לברר מקור האי דמיאון ע"י לימוד באמת מצאתי פלוגתא גדולה בזה בין הקדמונים והוא דעת הראב"ד נטה א"ע להחמיר מאוד ומאוד במיאון שנעשה ע"פ לימוד ואמר שאינו רשאי לעשות לה לימוד למאן אלא בהני תרי עניינא דפסקינן הלכתא בהו דמלמדין שם למאן היינו במילתא דר' אליעזר במשנה ק"ט ע"א דאפסיקא הלכתא דף ק"י ע"א כוותיה דמותר ללמדה ועוד במילתא דר' אלעזר דף קי"א אשר שם איפסק הלכתא כותיה באותו דף ע"ב ועבדינן שם צריכותא דליכא למילף חדא מאידך וגם בנדה ד' ח' מייתי לה דצריכא לאוקמי הני הלכתא ע"פ שמצאו בעדיות.