גליא מסכת חלק א ריב

שנעשה באיסור דנחזי אנן זה ברור אם היה נשבע אדם שלא יבוא תוך איזה עיר ועבר על שבועתו ובא לתוך העיר וגירש שם אשתו זה ודאי דגיטא הוה גיטא דביאתו אל תוך העיר הוא עבירת האיסור אבל במעשה גט לא עבר מידי ומה שעבר מקודם בביאתו לתוך העיר מה שעבר עבר כמו כן ענין נ"ד אף שתחילה מסר מודעה והיה אפשר באמת איזה אנוס בעיכובת ממון והדומה לו אבל אין דעתו ורצונו לגרש בשום אופן ואומר אהבתי את אשתי ולכן אם היה מגרשה בלא ביטול מודעות ודאי דלא הוה גיט' כלל דהא מגרשה שלא מרצונו אולם זאת ג"כ אמת וברור שאף שתחילה היה לאיזה איש החלטות דעת שלא לגרש שאוהב את אשתו לא ימלט שאחרי זמן יתהפך לבבו לשנוא אותה עד שיגרשנה ואף אם היה נשבע תחילה באותו זמן שהיה תקוע אהבתה בלבה שמקבל עליו שלא יתהפך אהבתו מאתו מאהבה לשנאה בלי ספק כשאח"כ נתהפך לבבו ונתגדלה השנאה יותר משאהבה, ממילא עבר על שבועתו ואפשר שמתחילה היה שבועתו לשוא הואיל ונשבע על דבר המסור ללב ועל מה שאין בידו ובפרט לא ימלט שיולד בה איזה מום אשר גורם למאוס בה: כן הוא הדבר בעובדא דנא שמתחילה מסר מודעה וגילה בדעתו שלא חפץ לגרשה רק שמה שיצוה לגרשה יהיה ע"פ אונס ומסתמא זה אוהב את אשתו ונשבע שלא יבטל המודעה ההיא כיזה ודאי כשיבוא לבטל המודעה עיקר הביטול הוא היסוד שמודה איך שמסיר מעליו עסק האונס ועיקר דעתו וחפצו נתהפך עתה לגרשה מרצונו הטוב ולא ימלט שיש איזה עילה וסיבה לדבר על מה ולמה לא היה חשקה נפשו מתחילה לגרשה ועתה נתהפכה הסיבה ההיא עד שמספיק דבר זה שהכריע את דעתו ורצונו שצד היותר טוב ונכון לפניו לגרשה אף שעסק האונס סר מעליו ומבטל ועוקר האונס מעיקרו אעפ"כ מעצמו הוקבע ברצונו הטוב לגרשה זהו תוכן ביטול של המודעות בכל מקום דבשעה שמסר המודעה לא היה הגט מרצונו ועתה שמבטל המודעה מברר שרצונו וחפצו באמת לגרשה יותר מלקיימה אף שאין עליו שום אונס ולא ימלט שנתחדש לפניו איזה עילה וסיבה שמספיק להכריע רצונו ודעתו לגרשה: ולכן בלי ספק אף שנשבע תחילה שלא יבטל המודעה היינו שלא יתהפך רצונו על גט מ"מ עכשיו שמבטל את המודעה ומגלה דעתו וחפצו בעליל שרצונו וחפצו לגרשה בלב שלם בלי ספק שעובר על שבועתו ואף זאת ברור אף שלא יגרשה עתה כלל כי אפשר ויכול להיות שהאשה מתחרט ונתהפכה רצונה שלא לקבל גט מ"מ זה האיש אשר נשבע תחילה שלא יתהפך רצונו ועתה נתהפך רצונו עבר על שבועתו. ולפיכך ליכא שום ריעותא לעסק הגט מה שזה עבר על שבועתו להפך רצונו. ועיקר הגט נעשה עכ"פ ברצון כד"ת ואף אם בעסק שנתהפך רצונו עבר על שבועתו. מ"מ א"א לומר שמפני כך לא נקרא זה רצון. וזה דומה כמו שנשבע שלא יבוא אל עיר אחת ובא שמה וגירש אשתו נימא שאין ביאתו נחשב לביאה ובגט כתוב העומד היום פה: ובענין זה אמרתי על מה שראיתי בשו"ת שמן רוקח סי' ס' עובדא שא' שלח גט ע"י שליח וב"ד משביעין את המשלח שלא יעשה ביטול כנהוג וזה עבר וביטל הגט והאריך שם מענין אי עביד מהני ע"ש שהאריך הרבה ולפום רהיטא יצא לחקור חקירה נכונה דסברת הר"י בן פרץ שהובא במרדכי להורות במי שנשבע שלא למכור שאין במעשיו כלום הוא מהא דאי' כתובות פ"א ע"א דהואיל ואמרו רבנן לא ליזבין נכסי אשתו אם מכר אין מכירתו כלום והובא בסמ"ע סי' ר"ח דאפילו כשעבר על מידי דרבנן אי עביד לא מהני מוכח מסוגיא דכתובות ע"ש א"כ קשה הואיל ורבן גמליאל הזקן עשה תקנה שלא יבטלו גיטין א"כ איך קיי"ל כרבי דאם עבר וביטלו מהני נימא כסברת רב יוסף דסובר בסוגיא דכתובות דהואיל ואמרו רבנן לא ליזבן כו' ופסקינן להלכה כך. ובעל שמן רוקח רצה לומר דבאמת רב יוסף דכתובות סובר דהלכה כרשב"ג דביטלו אינו מבוטל ע"ש אבל לא הועיל בזה מידי דלדבריו מאי מקשה תלמודא שם ריש פ' השולח על רשב"ג מי איכא מידי דמדאורייתא לא הוה גיטא ורבנן יעשו גט דהא סברות רב יוסף באמת כך דהואיל ואמרו רבנן לא ליזבן נתבטל המכירה משום דכל מידי שנעשה בעבירה לאו מידי הוא אפילו בהעברות על דרבנן ועוד יצא לחקור על המבואר בגט חשוד שאינו מועיל ע"י שליח משום דאף שנשביע אותו חשוד הוא נימא אף שיעבור לא מהני הואיל ועבר על שבועתו ע"ש שהאריך: ולדעתי אין ענין זה כלל למילתא דאי עביד מהני או לא דאטו נימא מי שכתב גט לגרש בעצמו או ע"י שליח ונשבע שלא לקרוע את הגט ואח"כ עבר על שבועתו וקרעו קודם הנתינה היתכן לומר הואיל וזה עבר על שבועתו אין הקרע נחשב לקרע ויכול לגרש בו השליח זה לא יעלה על לב אדם מעולם אם כן כך הוא עסק ביטולו של הגט וכמו שכתב הרמב"ם בפ' ו' מגירושין כשמבטל הגט נעשה כחרס הנשבר ע"ש וכבר הארכתי בקונטרס אחד בטעמו של הרמב"ם בזה נגד רשב"א שחולק בזה שגט שנכתב א"א לבטלו וחוזר ומגרש כשירצה אבל רמב"ם סובר שאינו יכול לחזור ולגרש בו שנעשה כחרס אבל עכ"פ כל זמן שאין הבעל חוזר מביטולו מודה אף רשב"א שאין מגרש השליח בגט ההוא והענין הוא שעיקר חלות הגט הוא כשמגיע מיד השליח ליד האשה וגט בעינן שיהיה רצונו וחפצו של המגרש בשעת עיקר הגירושין ואילו נתן השליח הגט וקודם מסירתו עקר הבעל את רצונו מלגרשה ממילא אינו גט כלל שנעשה שלא מרצון הבעל. ומעתה זה ששלח גט הוקבע רצונו לגרשה. וקודם שנמסר מהשליח נתהפך רצונו משנאה לאהבה שמתחילה שנא אותה ורצה לגרשה עתה נזכר אהבתה ונתקע בלבו שאינו רוצה לגרשה ורוצה לדור עמה. ממילא נתבטל הגט וזהו מעשה ביטולו של גט והלכה כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא וצריך להוציא הדברים מלבו לפני עדים שמפרש לפניהם איך שעכשיו אין חפצו ורצונו לגרשה כלל. ואחרי כוונות הלב הן הן הדברים שאין ממש בגט כמו שכ' הרמב"ם שנעשה עתה כחרס הנשבר ולפיכך אף אם נשבע תחילה שלא יבטל הגט היינו שבועה עצמה שביארנו למעלה שנשבע שלא יקרע הגט וכאן נשבע שלא יתהפך רצונו מעכשיו וכמו שעתה רצונו לגרשה כן יהיה אף בשעת מסירות הגט לשליח כך רצונו ומה יעשה זה שנתהפך רצונו אעפ"כ קודם מסירת השליח והוקבע רצונו שיותר טוב ונוח לפניו לדור עמה מחמת כמה טעמים שנתיישב דעתו בזה ואפשר שעיקר השבועה לא היה שבועות שוא דהיה יכול לקיימה דהיינו שלא יוציא הדברים ולבו לפומי' לא יגלה וישאר הגט בתוקפו אף שלא ברצונו אך זה האיש עבר על שבועתו והוציא לפיו מצבו לפני עדים איך שברור כך דעתו וחפצו שלא לגרשה ודאי אף שנדון אותו כעובר על שבועתו במאי שהוציא הדברים אלו לפני עדים אך מ"מ בין כך ובין כך הגט נעשה כחרס כמו שכ' הרמב"ם והרי דומה ממש כנשבע שלא לקרוע וקרע כנ"ל: עכ"פ זה ברור שבחינם יגע א"ע בעל שמן רוקח להביא סוגיא דאי עביד לא מהני לעסק שבועה דביטול הגט דאינו דומה כלל עוד כ' בעל שמן רוקח לחד איך משביעין שלא לבטל א"כ הוה אנוס בגט דהא כשנשבע לגרש צריכין להתיר כדי שלא יהיה אנוס הא נמי נשבע שלא לבטל ממילא נידון לגט באונס ע"ש וזה ודאי לק"מ דהא למה הדבר דומה למי שנשבע שלא יקרע הגט ואטו נחשבו לאונס בגט זה ודאי אינו שאנו אומרין שהוא אנוס על הקריעה והכ"נ דכוותיה ופשוט. הדרינן לנ"ד שנשבע שלא לבטל הוה כנשבע שלא לקרוע ואם עבר וקרעו עבר על שבועה ומ"מ גיטא בטל וכמו כן נשבע שלא לבטל המודעה וביטלה עבר על השבועה והגט נעשה בהכשר ואין ריעותא כלל לגופו של הגט כנ"ל: ועיין בחות דעת סוף ספרו וכן הוא בספרו נתיבות סי' ר"ח לתרץ דמשו"ה שוחט בשבת ויוה"כ שחיטתו כשירה לאחרים ולא נימא דאי עביד לא מהני משום דאונס שגירש אי נימא דלא מהני האי גיטא נתבטל מעשה עבירה מעיקרא וכן בתמורה כשהמיר ואנן מבטלין את ההמרה ממילא אין כאן עבירה אבל שוחט בשבת אף שנבטל השחיטה שלא יועיל להתיר מ"מ נעשה עבירה דנטילת נשמה ודאי יש כאן א"כ עבירה כדקאי קאי ע"ש שמסיק דמהרי"ט כתב ג"כ כך ובתשובת הגאון ר"ע איגר כותב ג"כ זאת ע"ש ומעתה יש לדון נ"ד בק"ו דמה התם אמרינן הואיל ועכ"פ יש להמציא עסק העבירה אף כשנבטל המעשה דשחיטה תו לא שייך האי מילתא דאי עביד לא מהני הואיל ויש מקום לחלק בעסק המעשה שחיטה עצמה כשנבטל מקצתה נשאר עדיין עבירה מכש"כ בנ"ד דגוף עסק העבירה נעשית אף כשלא יגרש כלל וכלל וכמו שהארכנו דתיכף כשקובע לעקור המודעה ולקבוע רצונו באמת ובתמים לגרשה נעשית העבירה ואין להשיב וידוע דהרצון אינו בידו של אדם להטותו אל אשר יחפוץ רק הרצון הוא ענין אשר נעשה מעצמו וממילא וכבר הקשה אבן עזרא על לאו דלא תחמוד איך אפשר לצוות על עסק שאינו תלי בידו של אדם ע"ש בשלמא בנשבע שלא לגרש שפיר כתבו התו' דיש לומר דאי עביד לא מהני משום דאף דברצונו לגרש עכ"פ יכול לקיים שבועתו שלא לעשות מעשה בידים כפי רצונו אבל זה שנשבע שלא לבטל המסירות מודעה היינו האונס שעליו משום שאין רצונו לגרש ברצון. ואם אח"ז נעשה עליו קביעות רצון באמת שראה והבין שטוב וישר וכשר לפניו לגרשה וליקח אחרת טובה הימנה ממילא נעשה העברת שבועה אשר אין להשיב ואף שלא יצא רצונו מכח לפועל עבר על שבועתו כמו שעובר על לא תחמוד וכנ"ל ומה שעבר אין כמו שנשבע שלא ישבר כלי או שלא יבוא אל תוך העיר בודאי לא שייך לומר דלא מהני כי מה שעשה אין להשיב ועבר על שבועתו כמו כן נ"ד דעבר על שבועה ואין להשיב כנ"ל ובגוף הקושיא שהקשו משוחט בשב' ויוה"כ ואותו ואת בנו אמרתי לתרץ בפשיטות דהנה התו' בתמורה הקשה משוחט פסח על חמץ ומתרצים דיש קרא להתיר ואח"ז הקשה מצורם ומתרצים הואיל ואף מעצמו נופל מום מותר א"כ אף אי נימא דלא מהני מעשיו עכ"פ מום יש כאן בלא מעשיו ע"ש וא"כ נראה שיש לתרץ בזה גם קושיות דשחיטות שבת. דהא מבואר ביו"ד סי' ג' דשחיטה לא בעי כוונה רק בקדשים בעי כוונה כמבואר בריש חולין ולכן משוחט פסח מקשים שפיר דאי נימא שנעשה בלי מעשיו ומחשבתו וא"כ אין כאן עבירה ממילא פסול הפסח דקדשים בעי כוונה משא"כ בשחיטות חולין בשבת דאף דנסיר מכאן העבירה שכיון לשחוט ונימא שנעשה כמתעסק בעלמא דהיינו שנתכוין לחתוך איזה תלוש ובתוך כך נעשה השחיטה ג"כ כשר. ולכן הואיל ויש שחיטה לפנינו ואף בלא עסק עבירה שנעשה כאן יש מקום להכשיר משו"ה מודה אפילו רבא דמהני בשחיטה וגדולה מזו עיין בב"י שם דאפילו כשהיה סכין בחיקו ונפל ושחט יש מקום להכשיר ע"ש עכ"פ הואיל ויש לנו שפיר מקום להכשיר את הבהמה שנשחטה בשבת אף אי נימא דמעשה עבירה אינו מועיל להכשיר אעפ"כ אלו מעשים שנעשה כמתעסק בעלמא ג"כ מכשירין א"כ אף בלא מעשה עבירה יש לנו להכשיר ולכן בין בשבת ובין יוה"כ ובין באותו ואת בנו שפיר מכשירין בלא מעשה עבירה אלא ע"פ שעכ"פ נתעסק ונעשה שחיטה הגונה ודל מיניה העבירה ומעשיה ומ"מ כשר משא"כ גבי פסח דבעינן כוונה כשנימא דל מכאן מעשה העבירה שהיא כוונות השחיטה ממילא פסול הפסח כי קדשים צריכים כוונה דווקא במעשה השחיטה ובעיקר זה להשקיט כמה עניינים אשר יש לעיין על האי דינא: ה שלום להרב הגדול וכו' אבקש כבודו הרמה להודיע אלינו בירור מעובדא דהאי איתתא מקהילתכם שמה שרה בת מהור"ר שלמה שנשאת פה לגבר כעת טוען בעלה עליה שמך שנשמע לאזנו מש"ר שיצא על האשה הזאת בקהילתכם מדומא דמתא וע"כ רוצה לקפח מאתה חיובא דבעלה על אתתא שהיה מקחו מקח רע בטעות ע"כ ביקש הבעל מאיתנו לשלוח שליח לנא לפני כבוד תורתו להודיעני בירור אם יש איזה ממש בהוצאות ש"ר שיצא עליה בקהילתכם. או אם שמץ פסול דבר הנמצא בה: ואודיע הצעת דברים לפני כת"ר מה שעולה לדעתי לפלפל בהלכה לדינא בענינים בדוגמא כאלה הנה נראה כפי הנראה אם אמת היה הדבר