גליא מסכת חלק א רי

ועל עשה דכתיב ועשית כאשר יורוך מפני שכל התורה היא רק גזירות מלך וחוקי הקב"ה ורצונו הוא כך שכל דבר שיסתפק מהצורך לשאול בסנהדרין והעובר יהיה ענשו עשה ול"ת. עכ"פ אם עלה השואל לשאול ולא היו כל הסנהדרין ביחד רק חלק מהם בערך ששה עשר ושאל השואל על חלב של קשת או דאייתרא ולא הושווה דעותיהם רק היו מחצה מתירין ומחצה דנו ע"פ מידת התורה לאסור. בודאי אלו שדנו לאיסור אם היו אוכלין היו חייבין חטאת ואלו המתירין היו מותרין לאכול ואם באו אח"כ איזה אחד או שנים מסנהדרין והכריעו דעתם לאוסרין ממילא נאסר אף לאלו שהיו מתירין ע"פ קרא דאחרי רבים ואם היו אוכלין עכשיו היו מביאין חטאת ואם באו אח"כ מקצת סנהדרין שלא היו בתחילה ונטו דעתם לדון הדבר להיתר ונמצאו שיש רוב סנהדרין מתירין ויצא חלב הנדון אצל השואל להיתר אף שהי' מתחילה בחזקת איסור ובכלל חטאת וכרת העובר עליו: א"כ שפיר יש לנו מקים מוצא למילף מקרא דאחרי רבים להטות האמור בסנהדרין להתיר אף זית בעין שרבה עליו ב' זיתים שומן שאיסור נהפך להיתר אף שאיתחזק כאן איסור דהא הסנהדרין ג"כ מצינו שתחילה נקבע עליו חזקת איסור עונש כרת וחטאת ואח"כ נעשה כולו היתר באכילה: ולכן שפיר קדייק הרמב"ם סברתו דאף גבי אשם תלוי בעינן חתיכה משני חתיכות. מ"מ אפילו בחתיכה אחת שזה אומר שהיא חלב וא' אומר שהיא שומן ממילא יש לנו לדון חתיכה ההיא בקביעות וחזקת איסור שאיקבע בה ע"פ אמירות עד שאומר שהוא חלב כמו דילפינן ע"פ סברא זו מסנהדרין מקרא דאחרי רבים להטות על תערובות זית חלב בתוך ב' זיתי שומן כנ"ל: וע"פ הנתבאר נראה ברור דהאי דינא האמור בריש פ"ק דעבודת כוכבי' דף ז' ע"א דבכל חקים שאתה מוצא פלוגתא ואין אחד מהן גדול מחבירו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחרי המיקל נראה ברור דלדעת הרמב"ם אף דסובר בכל מקום דספיקא דאוריי' לחומרא הוא רק מדרבנן. מ"מ בפלוגתא דתנאי או אמוראי או פלוגתא דפוסקים ששניהם שוין בחכמה הוה האי ספק דאורייתא ואף אשם תלוי ראוי לחייב בזה. וכמו שמבואר שם דעתו על א' אומר חלב וא' אומר שומן חייבין אשם תלוי אף בחתיכה אחת. וחזינן דפלוגתא דיינינן לאיתחזק איסור כמו ב' חתיכות. ואעפ"כ חזינן דאמרינן בשל סופרים הלך אחרי המיקל. א"כ מוכח דספק דרבנן אף שיש עליו חזקית איסור מ"מ מקילין בספיקא. וכפי הנראה זו ראיה ברורה להני פוסקים דסברי להקל אף בחזקות איסור. וא"כ אין מקום להחמיר חד בחד מחמת חזקת איסור אבל על פי יסוד שאילת בת אחת אשר ביארנו שקבעו חז"ל איסור אף במקום שמהראוי להקל כששואל הוא אחד והבאתי ראיה מפורשת ממשנה ג' שמבואר כך בר"ש שם דכל שאירע הענין אצל אדם אחד יש לדון בפשיטות כמו שנים שואלים בבת אחת א"כ ודאי ראוי לאסור מה"ט אף בתערובות חד בחד כנ"ל: ואחשוב לדעת ולומר דהא דאי' בפר"ח בכללי ס"ס סימן ג' דכל ס"ס דסתרי אהדדי לנטות ולבוא לתרי קולא הסותרין לא אזלינן בתרה כלל להקל אף לצד קולא אחת והוא מבואר בתו' ב"ק דף י"א ע"א ובנדה פ' המפלת דף כ"ז ע"ש בענין ס"ס דמבואר שם בתו' אף דהוה ס"ס דילמא יצא רובו ביום ראשון ואפילו לא יצא שמא זכר הוא ומתרצין דלא מצינן למישרי ע"י כך שאם תראה יום מ"א תוכל ג"כ להתירה מחמת האי ס"ס להיפך שמא לא יצא ביום ראשון ודילמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנו שמא זכר ועכשיו נתירנו שמא נקבה הרי ממ"נ נעשה איסור וכה"ג תנן בהמפלת תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע"ג דכל איסור באפי' נפש'. הוה ס"ס ע"ש נראה דעסק חומרא זאת יסודה ושורשה מעסק שאילת ב' בני אדם בבת אחת אשר מבואר במשנה דטהרות שראוי להחמיר אפי' במקום שמקילין שם באדם אחד משום דסתרי אהדדי להקל לשניהם והתו' כתבו בנדה דף ס' דמחזי כחוכא ואיטלולא שמתירין במקום שיש ודאי איסו' ע"ש והר"ן בסוגיא דכרכום כ' דמחזי כשיקרא ע"ש. ולכן נראה דהאי חומרא שמבואר בתו' להחמיר בס"ס דסתרי אהדדי הוא מדמיון הנ"ל. וכבר ביאר הר"ש שם בטהרות פ' ה' משנה ג' דאצל אדם אחד נקרא תמיד שאילת בת אחת ע"ש. ועיין בטורי אב"ן סופ"ג דר"ה בסוגיא דטומטום שכ' לתרץ מה שהקשה שם ומסיק דבין בספק א' דרבנן ובין בס"ס כשיש בענין זה להקל בתרתי דסתרי אוסרין שני הצדדים ע"ש. ודברי טורי אבן בענין אינו דומה כ"כ לזה כי יותר דומה זאת לשאילת ב' בני אדם זה אח"ז ואין להאריך יותר כאן: ואחרי אשר ביארנו טעם לענין איסור דחד בחד שלא מטעם הש"ך כנ"ל. אמרתי לבאר עוד דבר הלמד מעניינו במאי שראיתי בש"ך קי"א ס"ק ד' שמבואר שם דהאי דינא דשו"ע דמתירין כשיש לפנינו ב' חתיכות א' איסור וא' היתר וב' קדרות ג"כ איסור והיתר ונפל חתיכה א' לכאן וא' לכאן דתולין לומר להקל דאיסור לאיסור נפל. והעלה הש"ך שם על מה דמתיר השו"ע אף בקדירה שנפל א' מב' חתיכות דאיירי דווקא כשלא נתערבו מתחילה ב' החתיכות והיו ניכרות דאי נתערבו מתחילה חד בחד ואיתחזק באלו ב' חתיכות דיינינן להו כגופו של איסור ותו לא אמרינן ספיקא לקולא כמש"כ בדיני ס"ס ע"ש והפר"ח והכו"פ השיגו באורך על דברי הש"ך בזה חדא הקשו דהא פשיטא אף בלא נתערבו יש כאן חזקת איסור כמו אשתו עם אחותו דמביא אשם תלוי ועוד הקשו ממשנה דסו"פ ז' דתרומות דמפורש שם אף באינו ידוע איזהו של חולין ואיזהו של תרומה נפלה אחת מהן לתוך חולין אינו מדמעת ע"ש. וראיתי שבעל חות דעת החזיק את דברי הש"ך והוכיח מדברי המשנה זו כדעת ש"ך דברישא בקופות ניכרות נקט סתם הריני אומר חולין לתוך חולין נפלה ובסיפא אם נתערבו הקופות לא נקט רק אינה מדמעת משמע דאינו בדין דימוע לאסור באחד ומאה אבל להתיר בפחות מרוב מאן שמעת ליה דאל"כ ה"ל למינקט בסיפא הלשון כמו ברישא הריני אומר אע"כ דרק לענין דין דא' ומאה הקילו והאריך בזה והביא ראיה ממשנה פ"ג דמפורש שם דספק תרומה אינה מדמעת וכך מבואר ברמב"ם פ' י"ר דתרומה ודאי אוסר עד מאה וספיקה בששים אלמא מעיקרא כך תיקנו ע"ש: וראיתי לחכם א' חיבור חדש על יו"ד והוא מק"ק קארלין בא לתמוה על חות דעת ולהחזיק דברי פר"ח וכו"פ ע"פ מה דמצא בר"ש שכתב שם בד"ה אינה מדמעת דשמא אותה של חולין וכל בבא זו כקמייתא ע"כ א"כ מוכח דאף בזו טעמא דשאני אומר ואני אומר אין הר"ש יכול להכריע ראיות חות דעת שהביא ממשנה מפורשת דהא בפ"ג מבואר שם אפילו בתרומה שנתרמה בספיקא דלא שייך כלל שאני אומר ומ"מ אמרינן שאינה מדמעת ע"ש וע"כ גם בפ"ז כוונות המשנה על דין דמוע כמו שמפרש חות דעת ועוד לא ידעתי איך אפשר לפרש כלל טעמא דהאי משנה מחמת שאני אומר כמו ברישא הא קתני שם דאף אם נפלה אח"כ השניה למקום אחר אינה מדמעת. וכך איתא בפ"ג ע"ש וא"כ איך שייך התירא דשאני אומר כשנפלה שניהם ולא מצינו התירא דשאני אומר אלא כשיש לפני ב' קדרות א' איסור וא' היתר אני תולה דאיסור לתוך איסור נפל אבל כאן ע"כ א' איסור נפל שם ועוד קשה מאוד דמשמע אף שנפלו שניהם אצל אדם אחד כל זמן שלא נפלו שניהם אל מקום וכלי אחת מותרין ואיך אפשר לומר כך הא אפילו בשני בני אדם הבאין לשאול בב"א בכה"ג שא"א להתיר שניהם אוסרין לשניהם אפילו באיסור דרבנן כמו דמוכח בטהרות שם פ"ה במשנה דככרות וגם תלמודא הביא שאילת בת אחת גבי בדיקות חמץ דרבנן ועיין בפ"ה דטהרות שם במשנה ג' דמפורש שם דגבי אדם אחד הוה כמו שנים שבאו לשאול כאחת ע"ש ושם בפרק ז' דתרומות הביא בר"ש ירושלמי האמור על משנה ה' דאכל אחת מהן פטור אכל אחר השניה פטור דירושלמי מייתי על זה ענין דשאילות בת אחת ע"ש משמע דדוקא על ענין זה הוקשה לירושלמי מענין בת אחת עד דאוקי לה בזא"ז אבל ענין דימוע שאינה מדמעת לא ראשונה ולא שניה בפני עצמה אם נפלו לשני מקומות עד שיפלו למקום אחד לא הוקשה לירושלמי מידי דאם נימא דאף על זה הוקשה לו היה לו לירושלמי לחקור כך על פרק ג' דאי' שם ג"כ דאינו מדמעת עד שיפלו למקום אחד ע"ש: אע"כ מוכח דעל ענין דימוע לא קשיא מעיקרא דלענין דימוע הקילו שלא להצריכו עד ק"א ולא קבעו איסור שאילות בת אחת בענין האי חומרא שקבעו חז"ל על תרומה יותר מששים עד ק"א ולכן איתא במשנה אינה מדמעת היינו בחומר דימוע אבל חומר שארי איסורין נוהג שם וראיתי להפר"ח ס"ק ד' בסופו שרוצה לפרש את האמור במשנה דנפלה למקום אחר אינה מדמעת אף שנפלו משניהם איירי שנאכל ראשונה קודם נפילת שניה ע"ש ובחות דעת הביא דבריו וסיים עליו וזה ליתא ע"ש והענין מבואר לכל שדבריו ליתא דהא במשנה דייק ונקט נפלו שניהן למקום אחד מדמעת כקטנה משמע דבנפלו כל אחת למקום אחר אפילו באדם א' אינה מדמעת בשום אופן אף שנמצא שניהם קיימין וכמו שביארתי שאף הירושלמי לא הקשה רק על אכילות שני בני אדם אבל לא על ענין שאינו מדמעת. ומשו"ה בפ"ג דליכא שם דין דאכילות שני בני אדם לא חקר הירושלמי כלום ודברי הרמב"ם בפירושו למשנה פרק ג' משנה א' שכ' שם וענין אינה מדמעת בפ"ע פי' שלא יוציא רק שיעור תרומה ע"ש יש קצת לעיין ע"פ דברי חות דעת הנ"ל שעכ"פ היה צריך שיהיה בה ששים ואפשר בהכי מיירי: אולם אף שהסכמתי לדברי בעל חות דעת שהחזיק בדינא דהש"ך דבנתערבו החתיכות לא שייך סברא שאני אומר להקל משום כך אך קשה מאוד איך לא הרגיש בעל חות דעת להשקיט את תלונות הפר"ת על הש"ך דהא הש"ך יהיב עיקר טעמו על איסורא דחד בחד אף בדרבנן הוא משום חזקת איסור ומטעם ושורש הזה בא לקבוע סברתו דבנתערבו החתיכות לא אמרינן קולא דשאני אומר כו' משום דיש כאן חזקת איסור וע"ז הקשה יפה הפר"ח קשי' חזקה הא זה ודאי אף כשלא נתערבו שייך חזקת איסור וא"כ מה לי לא נתערבו ומה לי נתערבו כמו שהאריך פר"ח בזה: אמנם לפי סברתי שקבעתי יסוד וטעם לאסור חד בחד משורש שאלות בת אחת ולא מטעם חזקת איסור כמו שביארנו למעלה ניחא הכל דנראה לומר דעיקר קולות שקבעו חז"ל ע"פ סברות שאני אומר כו' ותולין להקל הוא לא שייך אלא כשנכרין החתיכות בפני עצמן ולא נאסרו מחמת תערובות חד בחד אבל כשנתערבו ונאסרו מחמת חד בחד דטעמו משום שאילות ב"א נגעו בה. וכבר מבואר אצלינו למעלה ומצאנו כך במשנה למלך פ' י"ט מטומאה הביאו גם חות דעת ס"ק ה' שם שאף אם נאבד א' מהן או נאכל מ"מ השניה אסור ואינו מותר שם במשנה דטהרות אלא בנאכלו קודם שנעשה טהרות השנים אבל אם נעשו לא מהני מה שנתאכלו אח"כ ע"ש וא"כ אף תערובות חד בחד ודאי אינו מועיל אם נאבד אח"כ אחרי שכבר נאסרו אינו חוזרין וניתרין משו"ה אמרינן שפיר סברות הש"ך דכשנתערבו החתיכות מה מועיל לן מה שנפלו אח"כ שניהם לקדרות איך יותר מה שכבר נאסר ולפיכך נראה ברור דכל עיקר סברות התירא מקולת שאני אומר ותולין להקל לא נאמר אלא כשלא נתערבו מעיקרא ולא הוקבע עליהן איסורא מעולם רק עתה נעשה לנו ספק איזהו נפל בזה ואיזהו נפל בזה והלא תראה בפ' הערל ובפ' אלו עוברין דמייתי שם שתי מדוכות א' חולין וא' תרומה ולפניהן ב' קדרות כו' וכן מביא ב' קופות ולפניהן ב' סאין איירי הכל בלא נתערבו ע"ש. משמע דבנתערבו לא שייך האי התירא: ובאמת דברי הש"ך תמוהין וכמו שתמה הפר"ח שם דמשמע מדברי הש"ך דדוקא גבי קדירה אחת שנפל א' משני חתיכות בעינן שלא יהיו נתערבו מתחלה משא"כ גבי ב' קדרות שנפלו שם ב' חתיכות מודה הש"ך להתיר אף בנתערבו ע"ש וזה תמוה דהא טעמו של הש"ך משום חזקת איסור מה לי קדרה אחת או שנים עיין פר"ח בזה אבל העיקר ע"פ סברתי דיסדתי טעם על תערובות חד בחד משום שאילות בת אחת א"כ בכל ענין בין קדרה אחת או שני קדרות בעינן הכל שלא יהיה נתערבו תחלה ב' החתיכות דאילו נתערבו הוקבעה עליהם איסור ואינו מועיל אח"כ להתירן ע"פ מה שנפלו כמו שאינו מועיל בנאכל אח"כ א' מהן: