גליא מסכת חלק א רט

כאן הרבה כהנות וא"כ מיקר שאלות ספיקה הוא מחמת שיש כאן הרבה עוד עמה והאי מחבואה אינה מחזקת רק אחת אם יש להתיר כולן או לא ולכן שפיר קמדמה לה תלמודא עסק כרכום לענין שאילת עליו ועל חבירו משום דעיקר שאלתה נמשכת ממאי דאף חבירת' כמו כן בהאי שאילת' קביעה וקיימה ובלי ספק שתשובה שמשיב לה המורה להתיר' בודאי גם על חברתה קחשיב דמה לי היא ומה לי חברת משא"כ גבי ב' שבילין שאין שאלתי נמשכת מענין מעשה הליכת חבירו דהא זה הלך בשביל זה וזה הלך בשביל אחר ואף תשובות המורה שישיב לו להיתר אינו מוכיח להתיר אף את חבירו כי אולי יש איזה ענין לח ות טומאה על שביל השני יותר מעל שביל הזה: ושפיר מפרש"י דדווקא מר' יוסי קפריך דסברתו כל ששואל עליו ועל חבירו בב"ח אף שאין לפנינו רק שואל אחד מ"מ אזלינן בתר המורה שצריך להשיב על שני שאלותיו נקרא בת אחת ממילא גבי כרכום דעיקר שאלת האשה נמשכת אף לחברתה וגם תשובות של מורה נמשך לכולן ודאי אסיר לר' יוסי אבל ר' יהודה דסובר דלא איכפת לן במאי דהמורה צריך לו להשיב על שניהן הואיל ואין כאן אלא שואל אחד אומרין לו שאלתו לבדו ואומרין לו זיל לך כדאי' ירושלמי שהביא הר"ש פ' ז' תרומות ממילא אף בכרכום הואיל ולפנינו רק אחת שבאתה לשאול יש לנו להתירה אף דדומה שבא לשאול עליו ועל חברתה האי סברו' ר' יהודה דעליו ועל חבירו דומה לזא"ז ולא לב"א: ועפ"י יסוד ועיקר הזה אמרתי לחקור ולדון בהאי דינא דאיתא בטוש"ע סי' קי"א סעיף ה' בהיו לפניו ב' קופות של היתר ונפל איסור דרבנן לתוך אחת וא"י לאיזה מהן וכן בדין שני בתים בדוקים ונכנס עכבר עם חמץ וא"י לאיזה מהן נכנס דהטור בהלכות חמץ מסיק שם לחלק בין ב' בני אדם שבאו לשאול כאחת או שבא לשאול עליו ועל חבירו ובין שבאו לשאול בזה אחר זה דהטור מתיר בחמץ כשבאו זא"ז וסברת הרמב"ן גבי ב' קופות או ב' קדרוח בסי' קי"א הנ"ל ג"כ לחלק בין שואלין בזה אח"ז כמו שהביא הב"י באריכות והש"ך הביאם בס"ק י"א ובס"ק י"ט והט"ז בס"ק ה' ע"ש וכן הביאו שם הש"ך וט"ז בשם הגמ"ר ע"ש אולם לפי מה שחקרנו בסוגיא דכרכום דאף דלא באה לפנינו רק אחת נפשה בשאלת' שהמחבואה אינה מחזקת רק אחת קרי לה תלמודא עליו ועל חבירו ולפי פירו' הר"ן דמשום ידיעה דידעה גם בחברתה נקרה כך ממילא אף בהני ב' קדרות וב' בתים דחמץ אחרי שידוע לחד מדאידך נחשב לשואל עליו ועל חבירו. אבל אף לשיטות רש"י אשר לא סבירא ליה סברות הר"ן דידיעות מצטרפות כמו שביאר רש"י שם בפסחים כנ"ל. מ"מ חזינן אנן דכרכום אף שאילת אחת נחשב כמו עליה ועל חברתה. וע"כ טעם וסברא הוא משום דעיקר שאלתה הוא ע"י שיש לה עוד חברתה וכמו שביארנו א"כ נמשך עמה אף חברתה בשאלתה וכנ"ל וא"כ פשיטא דאף כב' קדרות וב' בתים דנפל איסור ולא ידעינן אם בקדרה זה או בזה וכן גבי חמץ דעכבר על ודאי לבית אחד רק שא"י לאיזה מהן עייל ממילא דומה ממש לענין דכרכום דאף כאן עיקר שאלתו וספיקו נמשך ונובע מן חבירו כי לולי חבירו שיש לו ג"כ בית לא היה כאן כלל שאילת ספק דהא ידע דודאי על לחד ביתא וע"י שיש אף לחבירו בית נולד לו להסתפק להתיר את ביתו מספק וכה"ג גבי קדרות ממש ג"כ ע"י חבירו נובע ונמשך אח עיקר ספק שאילתו דומה ממש לכרכום ואינו דומה כלל לשבילין דהתם אינו מגיע לעסק ספק שאלתו הליכו' חבירו דאף אם לא היה כאן כלל מעשה הליכות חבירו הואיל ועיקר הספק היא מקדמת דנא על השבילין עצמן יש לו מקום לשאול על הליכתו באחת מהן ומשו"ה שפיר יש שם מקום לחלק בין אם אינו שואל רק על עצמו לבדו ובין אם שואלים שניהם בב"א דאף ר' יהודה אוסר. ובין אם אין לפנינו רק שואל אחד ושואל עליו ועל חבירו דבזה פליגי דר' יוסי אוסר ודומה לב"א הואיל ושואל על שניהם ור' יהודה מתיר הואיל ועכ"פ אין לפנינו רק שואל אחד משיבין לו לבדו ואינו מורין לו על חבירו כלום ועיין תו' נדה דף ס' ע"א דטעמא דמילתא דאוסרין בשאילת בת אחת דמחזי כחוכא ואיטלולא כשבאנו להתיר שניהם הואיל וא' מהן עכ"פ ודאי אסור ע"ש ולכן כשאינו שואל רק עליו לבדו אין כאן חוכא דאפשר באמת כשישאל חבירו יאסרו לו דאפשר דעל האי שביל יש יותר דררא דאיסורא ובשאילת ב"א מחשב חוכא שפיר ובשאילת עליו ועל חבירו סברות ר' יוסי הואיל ועכ"פ כבר שאל על שניהן כשיבוא המורה להשיב לו לבדו להתיר ועל חבירו לא ישיב כלל ממילא ידוע שגם חבירו מותר משו"ה אוסר ר"י דחשיבא כחוכא ור' יהודה מתיר דסברתו הואיל ועכ"פ אינו מפרש המורה במאמרו ששניהן מותר וכמו שמאריך רש"י בפסחים אף שמעצמו יבין שאף חבירו כמוהו לא איכפת לן עכ"ל ע"ש: וכל זהו בשבילין דכששואל על עצמו לבדו אינו נמשך האחר בשאלתו לא לגרוע ולא להוסיף ואין עסק מעשה חבירו בא להכריעו לא להיתר ואף לאיסור. ולכן כל זמן שאין מפרש בשאלתו ששואל עליו ועל חבירו אינו מחמיר רבי יוסי הואיל ואין התקשרות והמשך בשאלתו עסק ענין חבירו. משא"כ בכרכים שעיקר ספק שאלתה היא מחמת חבירתה ואם נא היה חבירתה עמה בכרכים לא היה כאן שאלה מעיקרא הואיל ומחבואה מחזקת עכ"פ אחת. ומה שיש כאן עוד הרבה כהנות מכרעה אותה להחמיר דשמא חבירתה החביאה שמה ולא נשאר מקום לפניה וזהו שאלתה כמו דמספקי לה האי מילתא לר' ירמיה דקבעי זאת ע"ש ולכן נחשב אצל תלמודא ענין כרכום לשאילת עציו ועל חבירו וא"כ פשיטא דגם ב' קדירות או ב' בתים דהמה של ב' בני אדם. מ"מ הואיל ועיקר ספק שאלתו מושך את האחר עמו ויש התקשרות שאלות חבירו בספק שאלתו שעיקר ספיקו הוא מחמת שחבירו עמו שיש לחבירו ג"כ ב"ת או קדירה ושואל ומסתפק ורוצה להכריע את בית או קדירה שלו להתי' מחמ' בית של חבירו או קדירתו וע"כ נמשך אף האחר עמו ודומה ממש לכרכום דהא גבי מחבואה רוצה זו האשה השואלת לנטות הכרעת היתרא דהאי מתבואה על עצמה וממילא מקלקלת את חברתה כמו כן גבי בתים של חמץ או ב' קדרות רוצה זה השואל להכריע א"ע להתיר ע"י חבירו ורוצה לתלות הקילקול על חבירו ועכ"פ עסק שאלתו מקושר ומחובר להיות נמשך מן חבירו בפשיטות נחשב שאלתו עליו ועל חבירו כמו כרכום וראוי להיות אסור אליבא דר' יוסי דאוסר בעליו ועל חבירו: ושפיר כתבו החו' נדה דף ס' ע"א דג' נש ם שנמצא כחם דאסרינן שם לכל הנשים ע"י כתם א' ומבואר בתו' דזהו מיסוד ושורש שאילת בת אחת ע"ש והוא ע"פ הסברא אשר יסדנו בזה דדומה לכרכום דאף אם באה לפנינו רק אחת לשאול מה תהא עליה עיקר שאלתה נקרא עליה ועל חברתה משום דיסוד ספיקות שאלתה הוא מקושר ונמשך מן חבירתה שהיתה עמה במטה אחת ורוצה היא להטיל הקילקול מן הכתם עניה בכדי להתיר אותה. ולפיכך שפיר דבכל הני גוונא בין גבי חמץ בין גבי קדירות וכן בכתם כולהו הוה דוחין לכרכום דעיקר ספיקות השאלות אפילו באחד מקושר ונמשך עיקר ע"י חברתה ונחשבים כולהו לשואלין עליו ועל חבירו כמו דמפרש תלמודא הא מילתא בכרכום שנקרא עליה ועל חברתה אפילו שבאתה רק אחת. ובהני כולהו לא משכחת לה כלל שאילות זה אחר זה כנ"ל. והלא תראה בסוגיא דפסחים דאיתא ב' בתים כו' היינו ב' שבילין כו' המעיין שם ברש"י דדווקא במילתא דר' יהודה דייק לפרש ולבאר דאם נשאלו בזה אח"ז אומרין להם א"צ בדיקה ע"ש והענין דליכא לחלק אליבא דר' יוסי מידי כמו גבי כרכום רק לר' יהודה דייק רש"י דיש לחלק בין שאילות בת אחת לזא"ז בהא מילתא דחמץ ונמצא מאי דאמור בסוגיא דחמץ היינו שבילין כוונות תלמודא כמבואר בסוגיא דכרכום דלר' יוסי ליכא לחלק כלל ואליבא דר יהודה יש לחלק. וסברת רמב"ן כמו שהביא הרשב"א בשמו והובא דבריו בב"י סי' קי"א ובאחרונים הש"ך והט"ז ע"ש בש"ך ס"ק י"ט דרמב"ן מפרש הך דליטרא קציעות דמיירי של אדם א' או בשנים בת אחת והקשה הרשב"א דה"ל לתלמודא לפרש והרשב"א מאריך שם להסביר הדבר וחקר מילתא בטעמא על זאת ע"ש באריכות. ולדעתי טעמא דמילתא אשר ביארנוהו מספיק מאוד בענין זה: והטור בה' חמץ תל"ט פסק לחלק בין שואל בב"א ועליו ועל חבירו ובין שואל זא"ז ע"ש משום דמפרש הסוגיא דפסחים כפשטא ולא כפשטות סוגיא דכרכום וכמו שדייקתי מדברי רש"י בסוגיא דפסחים. וגבי ב' קדרות בסי' קי"א פוסק לאסור אף בזה אחר זה וכן בסי' ק"ץ ג"כ אין שום הפרש ע"ש. וצ"ע על הטור דלפי הנראה חמץ וקדרות המבוארין בסי' קי"א אין הפרש כלל: ומן כל עיקרי ביאורי דברים הללו נראה לי דזהו הטעם והסברא גבי תערובות חד בחד המבואר בב"י סוף סי' ק"ט ובש"ך כללי ס"ס סימן כ"א דהש"ך חקרי לאסור משום חזקת איסר דאסרינן אף בדרבנן בספיקן ולפיכך הני פוסקים דפיקפקו על ספק דרבנן בחזקת איסור פיקפקו אף על תערובת חד בחד והפר"ח האריך ע"ש והפמ"ג הביא בשם מנחת יעקב דגבי תערובות חד בחד לא שייך כלל חזקת איסור דהא אף היתרא איתחזק ע"ש אבל לדעתי יש לומר ולאסור חד בחד משום שורש שאילת בת אחת ואם הני תערובות של אדם אחד הלא מבואר עסק איסור זה בר"ש בטהרות פ' ה' משנה ג' ע"ש גבי ב' שבילין שהלך ב' פעמים אם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות דמבואר שם בר"ש דגבי חד חשיב תמיד שאילית בת א' ע"ש חזינן דאף במקום דהיינו מטהרינן ספיקא דחדא אעפ"כ כשיש לפניו תערובות חד בחד אמרינן לאסור שניהן ועיין שם במשנה ו' דטומאות דאוריי' ודרבנן חד דינא אית להו משום דאיירי התם בספק טומאה דר"ה דטהורין אף בדאורייתא ע"ש. עכ"פ מבואר במשנה ג' הנ"ל דתערובות חד בחד יש לאסור בפשיטות מטעם שאילות בת אחת וגם הא מילתא דמסיים שם הש"ך בכלל הנ"ל גבי חד בחד דאפילו נאבד אח"כ א' מהן לא מהני יש לנו ללמוד גם ממשנה הנ"ל לפי טעם שיסדתי משורש שאילות בת אחת דהא מבואר במשנה שם דדווקא כשנאכלו ראשונות קודם שנעשו השניות ולא היו קיימות כלל ראשונות בשעת מעשה השניות אבל אם קיימות ראשונות בשעת מעשה שניות אינו מועיל מה שנאכלו אח"כ וכאשר האריך בהוכחה זו המשנה למלך פ' י"ט מטומאות והביאום בעל חות דעת סי' קי"א ס"ק ג' ע"ש. והש"ך יסד איסור דחד בחד מטעם איתחזק איסורא דשיטתו בכללים הנ"ל אות ך' דיש לאסור אף בספק איסור מדרבנן וחקרו האחרונים הרבה בזה לסתור עיקר זה ואני מצאתי מקום לסתור זאת. ע"פ דאי' ברמב"ם פ' ח' משגגות לענין אשם תלוי דפסק דאין מביאין אלא ספק ב' חתיכות ולא ספק חתיכה אחת דלא איתחזק איסורא ומסיק שם הרמב"ם דאפילו גבי חתיכה אחת שאחד אומר שזוהי חלב ואחד אומר שהיא שומן חייבין על חתיכה זאת אשם תלוי ע"ש דהראב"ד מפקפק על זאת. ואמרתי סברות ראיה לשיטות הרמב"ם על דין הזה מהא דהביא הפרי מגדים להקשות על הא דמבואר בכל מקום בתלמוד דחד בתרי בטל עיקר ילפותא הוא מקרא דאחרי רבים להטות דסנהדרין והקשה איך ילפינן דכזית חלב בטל בשני זיתי שומן שאני התם דאלו מכריעין על אלו ונעשה דעת מיעוט כלא היו משא"כ האי זית חלב איסור בעין יש כאן והרא"ש פ' גיד הנשה כתב דגזיה"כ היא דאיסור נהפך להיתר ולכן דעת הרא"ש דמותר לבשלם כל ג' זיתים ביחד: ואמרתי דמחמת האי קושייא דייק הרמב"ם דין הנ"ל דאמירות עדים על חתיכה אחת כל אחד כפי אמירתו קובע ואיתחזק איסור בהאי חתיכה וא"כ למשל שנסתפק לנו חלק קשת ודאייתרא שנחלקו הפוסקים וכשהיו סנהדרין על מקומן הי' מהצורך לקיים מה שנאמר כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית לסנהדרין וכ' הרא"ה שמצינו יותר עונש על ספק חלב מעל ודאי דהא על ודאי חלב ליכא רק לאו לחודא ועל ספק ששואלין בסנהדרין ואם עובר לאכול את חלב הנ"ל שנסתפק ודנו סנהדרין לאיסור וזה שאינו שומע ואוכל עובר על לאו דלא תסור