גליא מסכת חלק א כא

ולזה כיון הרמב"ן שהביא הרא"ש דסברות בני ישיבה עיקר דר"א כרבנן ור' ירמיה כאדמון ולא סמכינן אשינויי דשני מילתייהו כתרוייהו כי דרך הגמרא לדחות בסברא מועטת ודברי נכונים ומתקבלים מאוד לפי מה שביארנו דלסברת בני הישיבה דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן אין בין רבי אבא ור' ירמיה פלוגתא רחוקה כ"כ רק דמ"ס קם דינא עדיף מהדר דינא ומ"ס הדר דינא עדיף ואזלינן בתר ממ"נ שנעשה עכשיו ומ"ס לא אזלינן בתר עכשיו ובזה פליגי ג"כ אדמון ורבנן רק בספק ויבם שני הסברות אין להם סברות ויסודות לחזקן וכאן באדמון ורבנן יש לשניהם יסודות לחזקן ושקולין ונערכין המה להשוות שני העסקים יחד וממילא ר' אבא כרבנן ור' ירמיה כאדמון: אבל מה דקדחי ובעי לאוקמי' מילתייהו כתרוייהו מההכרח לנו להוסיף עוד פלוגתא חדשה בין ר' אבא ובין ר' ירמיה ובסברות הפוכות דרבי אבא סובר דענין טענת דרכי גבך המחזק שם להתובע עדיפא טפי מסברות אי שתקית המחזיק התם להנתבע להיות קם דינא ור"י סובר איפכא דסברות אי שתקית המחזיק להנתבע להיות קם דינא עדיפא טפי מסברות דרכי גבך המחזק להתובע ונעשה ענין פלוגתא חדשה בסברות הפוכות בין ר' אבא ובין ר' ירמיה דגבי ספק ויבם מ"ס קם דינא ומ"ס הדר דינא ובחד דאתי מארבעה סברי איפכא דר' אבא יסבור הדר דינא ור' ירמי' יסבור קם דינא ולזה כיון הרמב"ם דזהו סברא מועטות ושינוייא דחיקא טובא וכמו שהבאתי לעיל מכתובות דף מ"ז ע"ב דשיטת ר"ת ור"ח שם כפי דאוקמיה מעיקרא לומר לימא דפליגי בפלוגתא דראב"ע ורבנן כן עיקר ולא סמכינן אמאי דשני דאשינויי דחיקא לא סמכינן ע"ש כמו כן עדיפא טפי כמו שאוקמוהו בני הישיבה דפליגא באדמון ורבנן ובין בספק ויבם ובין בחד שקנה מארבעה פליגי ר' אבא ור"י מ"ס קם דינא ומ"ס הדר דינאי וליכא ביניהם פלוגתא רחוקה ולא סברות הפוכות וזאת ג"כ מסתבר מאוד לומר דעסק אי שתקית המחזק ליסוד דקם דינא לא עדיפא טפי מעסק דרכי גבך המחזק ליסוד דהדר דינא אלא שקולין ונערכין זה מול זה. וממילא פלוגתא דקם דינא והדר דינא שוין המה בין הכא ובין הכא וליכא בין ר' אבא ובין ר' ירמי' אלא חדא פלוגתא ולא פלוגתא רחוק' ואף לא סברות הפוכות כמו דבעי לאוקמי' האי שינוייא דבעי לאוקמי מילתייהו כתרוייהו ויפה כתב הרמב"ן דלא סמכינן אשינוייא כי מדרך הגמ' לדחות בסברא מועטת: ונראה עוד לומר דגם המתרץ ידע הא מילתא דדחיקא מילתא טובא לאוקמי מילתא דר' אבא ור' ירמיה כתרוייהו ע"פ פלוגתות רחוקות וסברות הפוכות רק בכ"מ דאמרינן לימא כתנאי רגילין לפרש דקש' לתלמודא על הני אמוראים למה להו לקבוע פלוגתא בפני עצמן היה להו לומר הלכה כהאי תנא ואידך היה אומר הלכה כאידך תנא ה"נ מקשה לימא כתנאי ולמה להו לפלוגי בספק ויבם די היה להם לומר לר' אבא דהלכה כרבנן ור' ירמיה היה אומר דהלכה כאדמון וממילא הוה ידעינן עיקר פלוגתייהו דמ"ס קם דינא ומ"ס הדר דינא ע"ז בא המתרץ לומר דהיה לנו מקום לטעות לאיזה טועה שהיה אומר דלא פליגי ר' אבא ור"י כלל בעיקר דקם דינא והדר דינא. אלא או דהוה אמרינן דתרוייהו סברי קם דינא גבי ספק ויבם רק באבידת דרך פליגי אדמון ורבנן דאדמון סבר דסברות דרכי גבך מכריע בהכרעה חזקה טובה לחזק סברות זכות של התובע למהדר דינא יותר ממה שמחזק סברת אי שתקת להנתבע להיות קם דינאי ורבנן סברי דגם לנתבע יש זכות דאי שתקית להיות קם דינא ואין סברת דרכי גבך עדיף מסברת אי שתקית וממילא שקולין וקם דינא או היינו אומרים להיפך דכולהו סברי הדר דינא גבי ענין ספק ויבם רק באבידת שדה פליגי דרבנן סברי שטענת אי שתקית מחזק טפי ועדיפא מסברת דרכי גבך המחזק למיהדר דינא ומשו"ה ראוי לומר כאן דווקא קם דינא אף דגבי ספק ויבם ובשארי דוכת' אמרי' דהדר דינאי ואדמון סבר דשני הסברות דאי שתקית ודרכי גבך שקולין המה ואין להם הכרע זע"ז וממילא ראוי לדון כמו דהדין בכל מקום למהדר דינא ומשו"ה מהצורך לנו מה שקבע פלוגתייהו בפירוש בספק ויבם אי קם דינא או הדר דינא נמצא דאף המתרץ לא עלה על דעתו שיהיה מקום לטעות ולדחוק פלוגתייהו בסברות הפוכות ופלוגתא רחוקה ולומר דחד מנייהו סובר דסברת אי שתקית מחזק ומכריע טובא וחד סובר דדרכי גבך מכריע טפי מסברת אי שתקות אלא די לנו דהוה טעינן לפרש בחד צד וממילא היה מקום לטעות דלא פליגי בפלוגתא דקם דינא או הדריוכ"ז חידש לנו האי מתרץ שמחדש לנו האי אוקימתא בהאי חידושא שלא תקשה על ר' אבא ור"י לענין מה קבעו פלוגתא חדשה ולא היה די להם לפלוגי אי הלכה כרבנן או כאדמון ע"ז בא המתרץ שהיה מקום בטעות כנ"ל. אבל לפי האמת גם דעת המתרץ דודאי אדמון ורבנן פליגי בפלוגתא דקם דינא או הדר משום דנראה פשוט דשני הסברות המחזקות כאן שקולין המה וכנ"ל: ודוגמא ממש לדברינו מצאתי בפ' המוציא יין דאמר שם ר' ינאי שמן כדי לסוך אבר קטן ומקשה לימא כתנאי ומתרץ לא דכ"ע ליתא לר' ינאי והכא בהא קמפלגי וראיתי במהר"ם לובלין וז"ל סוגיא זו תמוה דהמקשה פריך לימא כתנאי והתרצן משיב דאפילו כחד מנייהו לא אתי וי"ל דהמקשה פריך לימא כתנאי וקשה דהיה לו לר' ינאי לומר סתמא הלכה כר' שמעון ותו לא ומשני דנוכל לטעות ולומר דכ"ע ליתא לר' ינאי ובהא פליגי ולכך הוצרך רבי ינאי להשמיענו דבריו בפירוש ולא היה יכול לומר סתמא הלכה כר"ש עכ"ל: ונתבאר היטב דאף המתרץ לא כיון בדבריו לעשות בזה אוקימתא קיימת רק בדרך דיחוייא בעלמא קאמר שהיה מקום לטועה לטעות כך אבל לפי האמת גם סברתו עיקרית דשני הסברות המחזקת גבי אבידת שדה ויסוד דקם דינא והדר דינא שקולין המה ונערכין זה מול זה ואין אחת מהם מכריע על השנייה וממילא עיקר פלוגתייהו דאדמון ורבנן בקם דינא והדר דינא ורבי אבא כרבנן ור"י כאדמון ויפה פסק הרי"ף כר' אבא מחמת זה וכמו דמסיק הרמב"ן שהוא אוקימתא של בני הישיבה דאוקמוה מעיקרא עקרית היא ואף הרמב"ם פסק כר' אבא מסתמא ע"פ טעמו של הרי"ף ומ"מ הוכרח בה' טוען פרק ט"ו להוסיף סברות אי שתקית גבי אבידת דרך בחד דאתי מארבעה בכדי לחזק סברות קם דינא טענות הנתבע משום דכאן גם יסוד דהדר דינא חזקה הוא ע"פ דרכי גבך ולכן מהצורך לנו להעריך נגד זה זכותו וטענה להנתבע שיהיה אף סברת קם דינא ג"כ טענה חזקה ויהיו שקולין ודיינינן לעיקר דקם דינא. ואף מה דהביאו הבני ישיבה מילתא דרבא דמפרש טעמא לרבנן משום אי שתקית ולאדמון משום דרכי גבך והוכיחו מזה דע"פ מה שיש סברות המחזקות להתובע ולנתבע ראוי לדין הדבר להיות שקול ונעשה עיקר הפלוגתא ביסוד דקם דינא או הדר דינא דאלת"ה קשה דנחזי אנן איך סובר רבא אי סובר כר' אבא דבכל מקום אמרינן קם דינא א"כ לא היה לו צורך כאן לפרש טעמא לרבנן כלל מחמת אי שתקית אלא היה לו לפרש מחמת קם דינא רק על אדמון היה לו לפרש טעמא דדרכי גבך מבטל את הקם דינא כאן יותר משאר מקומות. ואי סבר רבא כר' ירמיה דבכל מקום דיינינן להדר דינא א"כ לא היה צריך לו לחדש כאן סברא לטעמא דאדמון רק על רבנן היה צריך לו לחדש סברת אי שתקית אשר ראוי לדון כאן בקם דינא יותר משארי מקומות. עכ"פ לא היה צורך לרבא לחדש סברות חדשות לשניהם והא ראיה דלמאי דבעו במסקנא לאוקמי מילתא כתרוייהו מספיק לו בחד סברא בין לר' אבא ובין לר' ירמיה וממילא למאי דחזינן דרבא קבע לחדש שני הסברות. בין לרבנן ובין לאדמון מוכח שפיר דסברת רבא לאוקמי' עיקר פלוגתא דאדמון ורבנן ביסוד דקם דינא והדר דינא כמו דפליגי ר' אבא ור"י גבי ספק ויבם רק דרבא מפרש ואומר דכאן אף שיש סברא המחזק צד א' מהן כמו כן יש סברא המחזק להשני ממילא שקולין המה והדרינן לעיקר דקם דינא והדר דינא: ולפיכך הרי"ף אף שעיקר טעמו דקבע הלכה כר' אבא משום דאוקמוה כרבנן ממילא טעמא דרבנן משום קם דינא אעפ"כ הביא כל מאמר רבא דפריש טעמא דרבנן משום אי שתקית וטעמא דאדמון משום דרכי גבך. ולדברינו ניחא דהני טעמא אתו לחזק כל אחד מהן סברות עיקר ויסוד של קם דינא והדר דינא ועל פי זה נעשו שני הסברות שקולין ודומין לענין ספק ויבם: וראיתי בנימוק"י דמסיים על דברי הרי"ף דקבע הלכה כרבי אבא דאתי כרבנן וז"ל וכש"כ הוא דהתם ברי הוא בתביעות דוודאי יש לו דרך גביה וכמו שתובע לחבירו מנה נתערב במעותיך אבל הכא אף דבא מכח ממ"נ אינו ברי בתביעותו מאיזה כח הוא בא כו' ובכל טענה אומרים הבא ראיה הלכך אי אמרינן התם הלכתא כרבנן כ"ש דפסקינן הכא כר' אבא ואמרינן קם דינא עכ"ל משמעות דבריו דסברתו הכל כמו שביארנו דעיקר טעמייהו דרבנן ואדמון הוא משום קם דינא ואלו הסברות דאי שתקית ודרכי גבך באו לחזק את סברות הנ"ל רק דסברת נימו"קי דיותר מחזק סברת דרכי גבך ליסוד דהדר דינא ממאי דמחזק סברת אי שתקית ליסוד דקם דינא ולכן יליף בכש"כ מהתם דסברתו הוא דגבי אדמון עיקר דהדר דינא חזקה מאוד וסברות קם דינא אינה חזקה כ"כ שם ומ"מ הלכה שם כרבנן אלמא חזינן דעיקר דקם דינא עדיפא טובא מכש"כ גבי ספק ויבם דיסוד דהדר דינא אינו חזקה דעיקר דקם דינא מכריע אותו ומזה ג"כ מבואר דדחיקא טובא האי סברא שעלה על דעת המתרץ לומר דסברת אי שתקית מחזק לעיקר דקם דינא טפי מסברת דרכי גבך המחזק לעיקר דהדר דינא והמעיין ומעמיק על תוכן הדברים אשר ביארנו יתבאר כמה עניני' אשר מזה נ"מ רבתא לדינא וגם שע"י ביאורנו עולה להשקיט כמה דברים אשר נתחבטו בו רש"י ובעלי תו' ושארי פוסקים ועקרן של הדברי' הוא שלפי העולה על בעלי תו' דהני סברות דאי שתקית ומהדרנא שטרא וסברא דדרכי גבך המה יסוד טעמא דאדמון ורבנן לפי המסקנא ואין להם ענין כלל לפלוגתא דר' אבא ור' ירמיה דקם דינא או הדר וכפי שמבואר בתו' פ' המקבל שהבאתי לעיל באריכו' והואיל ועיקר זכותו של הנתבע לרבנן משום מהדרינא שטרא לכן הוקשה להם מסוגיא זאת על סוגיא דפ"ק דב"ק בענין קנה עדית באחרונה דאמרינן שם דהתובע מצי לומר לו לכי תהדר עיין בהג"א סוף כתובות ורש"י נשמר מזה וכ' אוזיל לגבך והקשה תו' דהא קאמר יקח דרך במאה מנה ע"ש: ועוד הקשו לתו' שם בכתובות אמאי בסוגיא דב"ק סברי כ"ע האי סברא דאי שתקית ותירצו לחלק דכאן פסידא לגמרי והת' רק מעדית לזיבורית ע"ש וזה דוחק דלא מצינו בדיני ממונות לחלק בין הפסד מועט למרובה רק באיסו' והיתר אמרינן הני חילוקים ועוד העירו הרבה ענינים מסוגיות הללו מזע"ז: וכל זה לפי שעולה דבריהם בפ' המקבל דמסקנא דעיקר טעמייהו דאדמון ורבנן משום אי שתקית ודרכי גבך ולא קם דינא והדר אבל לפי ביאורנו אין להם סמיכות כלל עסק סוגיא זו לסוגיא דב"ק דהתם עיקר זכותו של הנתבע דאינו רוצה לסלקו בעדית שקנה באחרונה משום דאי שתקית כו' אבל עסק דקם דינא לא שייכא התם אדרבא מעיקר' קודם שקנה היה זכות של תובע על עדית ועכשיו בא לעקור ולפיכך צריך לאלומי התם טובא האי סברא שלא יהיה כח להתובע להשיב ולומר לכי תהדר אבל כאן בסוגיא דאדמון ורבנן עיקר טעמא דרבנן משום קם דינא דמעיקרא כמו שהיה מקודם וענין אי שתקית בא שם ליפות כח ולחזק את סברות קם דינא וכמו שהארכנו שמהצורך לחזק את ענין דקם דינא משום דגם ענין הדר דינא יש לו יפוי כח גדול שם יותר מגבי ספק ויבם ונמצא שכאן גבי אדמון ורבנן אין זה עיקר זכות של הנתבע מחמת אי שתקית משו"ה לא איכפת לן מה דמצי תובע לומ' לכי תיהדר דעיקר זכות של הנתבע כאן משום קם דינא והרמב"ן שהבאתי לעיל דמפרש דעיקר פלוגתייהו הוא כפי סברות בני ישיבה דהיינו בקם דא והדר דינא