גליא מסכת חלק א רח

ואני אומר דיש לנו לחזק האי סברא ומה שהוקש' ע"ז מהמבואר בתלמוד דישראל נאמן להעיד על ספק בכור אשר הקשה מזה הגאון איגר גם על המל"מ איך נעלם ממנו תלמוד ערוך הזה נראה דלא קשה מידי דהנה ענין אשר מבואר שם בתלמוד דישראל נאמן הוא קאי ואיירי בפרה שילדה ב' זכרים וסובר שם ר' מאיר הואיל ועכ"פ מחוייב ליתן א' לכהן משו"ה פטור זה הנשאר מהמתנות ע"ש ולפי זה דהיה כאן מתחלה תערובות חד בחד בודאי בכה"ג אפילו לא היה כאן מעולם קביעות איסור רק מדרבנן מ"מ היה אסור להטיל בו מום בספיקן אף דאיסור הטלת מום רק מדרבנן משום דכבר מבואר בש"ך כללי ס"ס אות כ"א דאף באיסור דרבנן אסרינן כשנתערבו חד בחד ואין מתירין בזה משום ספק דרבנן ודוקא בחתיכה אחת שיש עליה ספק איסור דרבנן יש להתיר אבל לא בתערובות חד בחד אף שעל כל א' מהן הוה ספק דרבנן ע"ש והנה הש"ך נתן טעם לדבר משום דהוה חזקת איסור דיש לאסור בכל ספק דרבנן דיש לו חזקת איסור ע"ש ויש לי בזה אריכות דברים דאף להאי שיטה דחולקי וסברי דבכל ספק דרבנן יש להתיר אף בחזקת איסור מ"מ בתערובו' חד בחד יש טעם וסברא לאסור לכל הפוסקים וכאן אקצר): [ועיין בב"י סו"ס ק"ט שכ' בפירוש דחד בחד אסור בדרבנן ע"ש]: נמצא דלק"מ מספק בכור דאיירי תלמודא שם בדף ל"ה ע"ב אשר הובא זאת בשו"ע סי' שי"ד סעיף יו"ד וניחא דאף המל"מ הוצרך להביא לאסור מחמת דברי או"ה אשר הביא הש"ך בכללי ס"ס אות י"ט דמה שנתגלגל אח"כ לדרבנן אין להתיר משום דעובדא דהמל"מ איירי ג"כ בכה"ג שהספק בחתיכה אחת שמכרו הפרה בכסף לחוד ויש ספק אי הלכה כר"ת אי כרש"י ורצה להתיר מחמת שנתגלגל אח"כ לאיסור דרבנן ע"י מה שעברו והטילו עליו מום ודוחה ההיתר מחמת שמעיקרא היה עכ"פ ספק דאורייתא אבל מדינא דמבואר בתלמוד דף ל"ה לא הוה מצי לדחות כנ"ל: וכל זה בענין דאיירי המל"מ שם דקאי בשיטת הרמב"ם דאוסר הטלת מום מדאורייתא א"כ לא היה בהאי בכור מעיקרא קודם שעברו להטיל מום שום ספק דרבנן רק ספק דאורייתא אבל במאי שבאנו אנחנו לחקור התירא ע"פ סברות רש"י דכל עיקר הטלות מום בזה"ז הוה רק מעיקרא מדרבנן וזהו סברות השואל הגאון מברלי הנ"ל ממילא לא קש' מדברי או"ה מהאי כללא שנתגלגל לדרבנן הואיל ומעיקרא תיכף כשנעשה זה ספק בכור הותר בו עשיית מום דאיסור ספק מדרבנן ודומה לעריות ושניות הנ"ל דדוקא במקום שלא היה שייך לדון בו האי עסק ספק דרבנן מתחלה אלא נתגלגל ונעשה אח"כ בזה שפיר אמרינן דהאי ספק נעשה כודאי איסור דאורייתא ואסרינן אפילו במה שנעשה אח"כ מדרבנן כמו בכל ודאי איסור: ולבד ראיה הנ"ל מעריות ושניות אמרתי דמות ראיה נכונה מהא דאיתא שבת דף ל"ד ע"א אמר רבא אמרו לו שנים לא וערוב עלינו ולמי שעירב מבע"י נאכל ביה"ש ולזה שעירב בביה"ש נאכל משחשיכה שניהם קנו עירוב ומקשה שם ממ"נ חד לא הוה עירוב ומתרץ ביה"ש ספיקא היה וספיקא דרבנן לקולא וכ' רש"י שם וביותר מבואר ברשב"א וז"ל ביה"ש ספיקא דאורייתא ומחייב עושה מלאכה אשם תלוי רק האי ספיקא דביה"ש אירע לן בעירוב שהיא מדרבנן ע"ש א"כ חזינן דאפילו במקום דעיקר הספק הוה איסור דאורייתא הואיל ונתגלגל האי ספיקא לדרבנן מתירין מחמת ספק דרבנן ולא חיישינן לאסור מחמת שנתגלגל לדרבנן וע"כ הכל מטעם חילוק וסברא הנ"ל הואיל ותיכף כשנעשה הספק דביה"ש אמרנו לדון בו לאסור מידי דאיסורין מדאורייתא כמו כל המלאכות ולהתיר מידי דרבנן (ועיין בס' סדרי טהרה בסופו שחקר שם לומר דמה"ט מתירין שבות בביה"ש דהוה ספק דרבנן רק דרבנן פליגי על רבי ואמרו שגזרו מתחלה אף על שבות ע"ש). וביותר הביא הפרי מגדים בסוף כללי ספק ספיקא דאפילו בס' דרוסה דאוסרין אף בנתערב אח"כ וכן דינא דמה"ריבל שאוסר כלים שבישלו בהן ספק איסור אף אחרי מע"לע הוא דוקא כשנודע הספק דרוסה קודם שנתערב וכן בבישלו ספק איסור בקדירה ונודע קודם מע"לע. אבל אם לא נודע עיקר ספק של האיסור עד אחרי שנתגלגל ובא איסורא דרבנן היינו שלא נודע ספיקא של הדריסה עד אחרי שנתערב וכן לא נודע מה שבישלו בכלי שהוא ספק איסור עד אחרי מע"לע מתירין ע"ש. וכסברא דוקא נודע הספק דאורייתא תחלה נחשב כמו ודאי משא"כ כשלא נודע עד לבסוף וא"כ מוכח בפשיטות האי סברא דיש לומר במקום שבאו שני העניינים כאחת כמו עריות ושניות או גבי ביה"ש דתיכף כשנעשה ספק חשיכה יש לנו לאסור איסורין דאוריי' ולהתיר איסורין דרבנן וכמו בספק בכור דתיכף שנעשה עליו ספיקא יש לנו לאסור מידי דאיסורין דאורייתא כמו גיזה או לשוחטו לאוכלו בלא מום ולהתיר איסור דהטלות מום דאין איסורו רק מדרבנן כמו בספק ביה"ש דמתירין בעירב ביה"ש מחמת ספק דרבנן (ואעפ"כ מבואר שם דעירב בתרומה שהיא ספק טהורה ספק טמאה לא הוה עירוב ולא אמרינן בזה הואיל ועיקר הספק נתגלגל עתה למידי דרבנן יש לדון לספק דרבנן ועיין במגיד משנה פ' ו' מעירובין דמאריך שם הואיל והספק הוא נעשה קודם זמן עירוב חזר להיות כודאי ואסרינן אף בענין עירוב משא"כ בספק ביה"ש דספיקו הוא בזמן עירוב ע"ש) ודומה קצת לענין מה שביארנו כאן לחלק בין שבאו עסק איסור דאוריי' עם דרבנן כאחת כמו עריות ושניות או גבי בכור דבאנו לדון להתיר הטלות מום או כשנודע התערובות או איסור על בישולי הכלים אחרי מע"לע משא"כ כשנודע איסורא דס' דרוסה קודם תערובות ונודע איסור בישולי דס' טריפות קודם מע"לע דנאסר מחמת ספק דאוריי' שפיר יש לומר דחוזר הספק להיות נידון כודאי ולא מועיל מה שנעשה אח"כ להתגלגל לאיסור דרבנן כדמות דאוסרין לערב בספק טמאה או טהורה וכן בס' טריפה אין מערבין משום דקודם עסק ענין דרבנן כבר הוקבע הספק כמו ודאי כנ"ל מהמגיד פ"ו ע"ש: וענין שהביא בעל נודע ביהודה חלק תניינא סימן נ' והובא גם בתשו' הגאון איגר לחקור על האי כללא מהא דפסק הרי"ף והרא"ש פ' אלו עוברין והובא בטוש"ע ס' תס"ז בחיטים דלא נתבקעו ממש דפליגי שמואל ומר עוקבא אי אסור בנתרככו בלא נתבקעו דפסקו מחמת ספיקא הילכתא כמאן דאמר לחומרא אפילו נתרככו בלא נתבקעו וכ' הרי"ף והרא"ש דאי אישתכחו בהדי בישולא לא אסרינן התבשיל משום דמשהו חומרא דרבנן ובספיקא דרבנן אזלינן לקולא הלכך הני חיטי אסרינן והתבשיל מותר ע"ש. א"כ הוקשה להם דמוכח דאף שנתגלגל לאיסורא דרבנן מקלינן אבל נראה באמת דאם נתרככו הני חיטי תחלה ואח"כ נפלו לתבשיל יש שפיר מקום לאסור ולא מהני מה שנתגלגל אח"כ לדרבנן דספק דאוריי' שנעשה תחלה יש לנו לדון כודאי אבל הרי"ף איירי שנתרככו בתוך התבשיל עצמו דאתי מידי דאוריי' עם איסור דרבנן כאחת ובזה שפיר אמרינן לחלק בין איסורא דאוריי' לדון להחמיר ובין איסורא דרבנן דנין להקל כנ"ל וכך משמע לישנא דהרי"ף דבהכי איירי שאשתכחו בבישולא ולא כשנפלו כשהם נתרככו ע"ש ובזה מתורץ שדברי תוס' חולין דף צ"ו ע"א לא פליגא על הרי"ף דהתם איירי בנתרככו מקודם דהא מביאו שם ראיה מעיכול שנעשה בעוף קודם שבישלו ע"ש ודברי הראב"ד שהביא הרא"ש פרק ז' דב"מ נוטין לשיטת רש"י אולם גוף דבריו של ראב"ד צ"ע גדול מסוגיא דקסדור גם ברא"ש בסוגיא דבכורות סימן ו' צ"ע דעל דינא דבעיטה בשני לשונות מקשה ומתרץ דהוה דרבנן וקשה איך פסק אימרא באודני' לקולא ע"ש: פסק בדין שאילת בת אחת ג ראיתי ונתתי אל לבי עיקר ענין הוראה לאיסור ולהיתר בדבר אשר לא נתבאר הטיב אצל הפוסקים לכן אמרתי לבאר ענין הזה בסוגיא דפסחים דף יו"ד ובפרק ב' דכתובות דף כ"ו ע"א הביא תלמודא דינא דשאילת בת אחת האמור בפ"ה דטהרות גבי ב' שבילין דאמרי' שם דכששאלו בבת אחת אומרין להם טמאים אתם וכשאלו בזא"ז אומרין להם טהורים אתם וכששאל אחד עליו ועל חבירו פליגי ר' יוסי ור' יהודה אי דמי לבת אחת או לזא"ז. וראיתי בסוגיא דכתובות יש פלוגתא בין רש"י ותוס' איזה אופן נקרא עליו ועל חבירו דרש"י מפרש דכשבא לפנינו רק אחד ושואל עליו ועל חבירו אף ששואל כאחת על שניהם זה נקרא עליו ועל חבירו והמורה משיב לו עליו לבדו להתיר לר' יהודה ולר' יוסי הואיל והוא שואל על שניהם הוה כמו שניהם בבת אחת ושיטות רש"י דעיקר הפלוגתא דר' יהודה אזיל לראות אם שני בני אדם שואלים או א' הוא השואל ולא קפדינן על עסק השאלות מהענינים שבאו כאחד ור' יוסי סובר אף שאין לפנינו רק שואל א' מ"מ הואיל והציע לפני המורה שני שאלות נידון כשנים שואלים בב"א אבל תוס' מפרשים דזה ודאי כשאחד שואל עליו ועל חבירו בשאלה אחת לא פליג ר' יהודה כי זה עדיף משנים שואלים כאחת אלא פירושו דעליו ועל חבירו הוא כששואל שאלתו וטהריהו ואח"כ בא לשאול על חבירו ע"ש ומצאתי בתוספתא שהביא הר"ש והר"מ שם בטהרות משנה ה' דמפורש כשיטת רש"י דאי' שם כשאומר שנים היינו ובשני דרכים הלכנו ושנינו טהרות עשינו מה תהא עלינו ע"ש משמע דענין עליו ועל חבירו הוא דא' שיאל על מעשה שניהם כאחת וכן ראיתי דברי הירושלמי פ"ז דתרומו' שהביא הר"ש שם וז"ל דר' יהודה סובר דאומרין לו שאל דידך וזיל ע"ש משמע ומבואר כפירש"י דמאריך לפרש כך שם בפסחים ע"ש ועוד לפי' תוס' הי"לל בשאל עליו ואח"כ על חבירו אבל השתא משמע כפירש"י: והנה שם בכתובות בסוגיא דכרכום דבעי שם ר' ירמי' כשאין מחזקת המחבואה רק כהנת אחת ע"ש וקפשיט דהיינו ב' שבילין ע"ש. ומשמע ליה לתלמודא דענין זה נקרא שואל עליו ועל חבירו כאחת. ולכן פירש"י דמדר' יוסי פריך והתוס' מפרשים דבכה"ג שאחד שואל על שניהם אף ר' יהודה מודה כנ"ל אולם זאת מבואר דהאי גוונא דמחבואה אחת נקרא שאילת עליו ועל חבירו. ולכאורה הדבר צריך ביאור מפני מה נתדמה לתלמודא ענין דכרכים לעליו ועל חבירו אפשר יכול להיות שלא באה לשאול רק על עצמה לבדה. והר"ן בסוגיא זו מפרש שם כרש"י דמדר' יוסי פריך וז"ל שם משום דהכא אף שלא באה אלא כל אחת בפ"ע כבא לשאול על חבירו דמי דבשלמא בשני שבילין כשנשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע אפשר חד לא ידע בדחבריה אלא כשבא לשאול עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרי ליה מטהרי נמי לחברי' סבר ר' יוסי דמחזי כשיקרא והכ"נ בכרכום אף דאתיא כל חדא בפ"ע הוה ידעא בגוונא דאידך ויודע שפיר דלכולהו מטהרינן עכ"ל לפי הנראה דסברתו הוא כל שיודע חדא מענין עסק של חבירו מיקרי עליו ועל חבירו אף שאינו שואל רק על עצמו. אבל רש"י מפרש בפס ים דאף דיודע באידך מ"מ מיקרי זה אח"ז וז"ל שם ד"ה זא"ז אע"פ שכ"א אומר לפנינו כך היה המעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל רק על עצמי מה תהא עלי ע"ש: וכבר ראיתי במשנה למלך פי"ט מטומאות עמד על מבוכה זאת והביא שם דברי הר"ן הנ"ל ורש"י חולק על זה ומסיים להקשות על רש"י תוך יפרש סוגיא דכרכום הואיל ואינו סובר סברת הר"ן ע"ש: ונראה דזה ודאי דסברת רש"י ניחא מאוד דאין הידיעה גורמת כלל לא לאיסור ולא להיתר אך דענין דשבילין אינו דומה לכרכום דדוקא גבי שבילין יש לנו מקום לחלק בין שואל עליו לבדו ובין שואל עליו ועל חבירו או שואל בב"א מפני דהתם אין שאלת האחד תולה במעשה הליכות חבירו דאף שהוא לבדו הלך ואינו יודע באיזהו מהן הלך יש עליו חשש ספק לשאול אצל חכם מה דינו ושאלתו אינו נמשך מעסק הליכת חבירו לא לגרוע ולא להוסיף ומשו"ה אמרינן כששואל זה על עצמו לבדו אף שיודע מהליכו' חבירו ומספר לפי תומו הליכות חבירו רק שאומר בפירו' שאינו שואל אלא ע"ע לבדו חשבינן ליה שפיר שואל עליו לבדו אבל בכרכום הוא ענין אחר דאף שאשה אחת באה לפנינו לשאול על עצמה לבדה מ"מ חשבינן לה לשואלת עליה ועל חברתה משום שעיקר שאלתה נמשך ונובע מן חברתה דהנה זאת ידוע דמחבואה מצלת וממילא אם לא היה כאן רק היא לבדה אף דמחבואה אינה מחזקת רק אחת אין כאן כלל שאלה. רק עיקר השאלה שבאתה לשאול לפנינו איבעיות שבעי ר' ירמיה היינו שמחבואה אינה מחזקת רק אחת ויש