גליא מסכת חלק א רז

ממבשל בשבת אם נימא כסברות רמב"ן שהובא בכ"מ פרק ששי משבת דלאחריני אסור בכדי שיעשה למוצאי שבת. א"כ ג"כ לא נהנה ממעשה עבירה מידי אך הרמב"ם לשיטתו דמתיר למוצאי שבת מיד א"כ בא לאחריני קצת הנאה מזה ואין לומר א"כ יהיה מותר לאחר אף בשבת אפשר דבשבת מ"מ מחמירין עכ"פ ראיה ברורה לא מצא הרמב"ם לדמות ממש לכן כ' בלשון יראה לי: אח"ז בינותי בספרים וראיתי שכל מה שהארכתי ופרכתי דברים על יסוד בשיטת רש"י מצאתי מקור נאמן לכל הדברים עד שאינו היה מהצורך להאריך כלל כי הנה דעת רש"י נמצא מפורש בפ' ראה על קרא כי תועבה היא דהטלת מום בבכור דומה לבשר בחלב דאם עשה מום אסור לאכול הבשר משום תועבה כמו בשר בחלב ושלא כדברי התוס' דף ל"ד ע"א ד"ה ומי קניס דהעלה שם דלא הוה רק קנסא לאסור באכילה אבל דעת רש"י כפשטא דספרי דאסור מדאורייתא מקרא דכל שתיעבתי לך והמזרחי מאריך שם בפ' הנ"ל ומביא שם באריכות כל סוגיא דפרק כל הבשר דף קי"ד דמבואר שם בסוגיא על כמה עניני איסורין דיש לנו למילף מקרא דלא שייך בהן איסורא דתיעבתי לך ועל צורם אוזן בבכור לא אשכחינן שם למילף מקרא להתיר איסורא דתיעבתי לך לכן העלה רש"י כדעת הספרי דאסור ובתוס' שם דף קט"ו ע"א כתב שם וז"ל בד"ה כל וכו' ואם תאמר צורם אוזן בכור ליתסר ויש לומר דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל א"כ אינו דבר מתועב ע"כ ודחה המזרחי שם ודל וצ"ע דמאן לימא לן שאם צירם אוזן בבכור מותר שישחט ויאכל על אותו המום הרי רש"י ז"ל חולק ע"ז שאמר בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן מאחר שתיעבתי לך הוא אסור ומה שתרצו נמי דרחמנא שרינהו לקדשי' שהוממו כצבי וכאיל איכא למימר בפסולי המוקדשין שנפל בהם מום מעצמו קמיירי אבל היכא דהפיל בהם מום לא שנא קסדור לא שנא ישראל אסור לאכלן דדבר שתעבתי לך הוא ומסיים המזרחי דתמוה על הרמב"ם שכתב בפרק שני דבכורות דמטיל מום בבכור קונסין שלא ישחט על מום זה ואם מת זה החוטא מותר לבנו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו משמע דלית ביה משום כל תועבה אלא משום קנסא הרי בספרי בהדיא דיש בו משום כל תועבה מדאורייתא ועיין שם והפר"ח בסימן ס"ד ס"ק כ"ו מביא באריכות כל דברי המזרחי והרבה לתמוה עליו בראש על מש"כ מזרחי וצ"ע דמאן לימא לן שאם צירם קסדור מותר הרי רש"י חולק ע"ז בין שבא בעבירה ובין שלא בא בעבירה וכו' כתב הפר"ח דאשתמטתי' משנ' שלמה בפ' כל פסולי המוקדשין דכל שצרם הקסדור לדעתו אסור שלא לדעתו מותר ולהכי איצטריכו התוס' לשנוייא דמדרחמנא שרינהו לקדשים שהוממו א"כ אינו דבר מתועב ומה שדחה הרב לזה דההיא בשנפל בהם מום מעצמו מיירי אבל היכא דהוי ע"י אחרי' דבר שתיעבתי לך הוא ע"כ אינו מחוור כלל דלא מסתבר לפלוגי מדאורייתא בין נפל מום מעצמו להפיל בו קסדור דהא בשניהם לא נעשה עבירה ואי האי מקרי מתועב האי נמי מקרי מתועב ותדע דהא בבב"ח אף אם נתערבו מאליהם ע"י בישול אסורין באכילה והוי מתועב אבל היכא דאם נפל מום מעצמו שרי א"כ גלי קרא דלא הוי מתועב ומינה דאף במטיל בידים שרי וכ"כ התוס' בפ"ק דתמורה גם העתיק דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורות שכתב המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו דכתב על זה דמשמע דלית ביה משום לא תאכל כל תועבה אלא משום קנסא בעלמא צ"ע שהרי בספרי שנו בהדיא ר"א אומר מנין לצורם כו' ע"כ אף זו מן התימא שהקשה על הרמב"ם על לישנא דקונסין דנקט כאלו הרב למראה עיניו ישפוט ומדילי' הוא ולשון זה מבואר בש"ס בבכורות ובגיטין ובמ"ק דאינו אלא קנסא בעלמא באופן שהרא"ם לא דק כלל בכל מ"ש בלשון זה לפי שנעלם ממנו משנה וגמ' דבכורות בלי שום ספק דוק ותשכח עכ"ל הפר"ח: גם מקודם כ' שם הפר"ח וז"ל דע"כ מטיל מום בבכור אינו אסור מהתורה דהרי מבואר בבכורות ובפ' מי שהפך ובגיטין דאם מת לא קנסו בנו אחריו ואי אסירי מהתורה אף לאחר מיתה ליתסר ע"ש וכן המשנה מלך פ"ד מבכורות מביא דברי מזרחי וכ' עליו כפר"ח ע"ש ואני תמה על המל"מ והפר"ח איך העלימו עיניהם לדייק בלשון רש"י שנשמר מכל זה ודייק לפרש עיקר ענין דקנסו בנו אחריו או לא הוא דוקא לר"א דקניס אף במום אחר וזה ודאי קנסא הוא אבל איסור דמום ראשון לא מיבעי לן כלל דפשיטא דאסור לשיטו' רש"י דאיסור דכל תיעבתי שייכי במטיל מום ובפרט לפי שמבואר בש"ס דאיירי מדאוריי' וכדאמרי' שאני צורם דעביד איסור מדאורייתא א"כ אסור מן התורה אף לבנו לאחרים לשיטות רש"י דיש איסור דתיעבתי לך כנ"ל. וגם מה שתמה על המזרחי שכ' על תו' דחולין דמאן לימא לן דאם צרם קסדור דמותר הקשה הפר"ח הא משנה שלימה שנינו דאם צרם קסדור לדעתו אסור שלא לדעתו מותר ומה שהעלה מזרחי לפרש דקרא דצבי ואיל אפשר לומר דאיירי שנפל מעצמו אבל ע"י אחרים תיעוב הוא כ' הפר"ח וז"ל אינו מחויר דלא מסתבר לחלק מדאוריי' בין נפל מעצמו להפיל בו קסדור דבשניהם לא נעשה עביר' ואי האי מיקרי מתועב האי נמי מתועב ותדע דהא גבי בב"ח אף נתערב מאליו ע"י בישול אסור והוה מתועב וגבי מום עכ"פ מעצמו שרי א"כ גלי קרא דלא הוה מתועב ומיני' אף במטיל מום בידים שרי ע"ש. הנה מה שהביא להקשות על מזרחי על מה שרצה לאסור בצרם קסדור ממשנה שלימה דשלא לדעת מותר יש להקשות אף מהא דאי' במשנה גבי בכור שרודף ובעט בעליו בו מותר אלמא מצינו דאפילו ישראל עושה מום ומותר אבל באמת מעיקרא לק"מ דשיטות רש"י הוא כמבואר שם בחולין קי"ד ע"ב ד"ה הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל העניינין שהוא בין שבא בעבירה ובין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י קסדור מאחר שתיעבתי לך אסור כו' ע"ש וא"כ ודאי גבי בב"ח אפילו נתבשלו מעצמן שייך כל שתעבתי לך אולם גבי הטלת מום הוא ענין אחר דעיקר איסור דהטלת מום קבע רחמנא איסור דלא יהיה בו מום דדרשו רז"ל לאסור אף גרמא הוא רק כשעושה ומכוין להתיר את הבכור אבל כל מום שנעשה אפילו ע"י אדם ואינו מכוין להתירו אלא משום דבר אחר כמו בכור שרדף ובעט בו אפילו אחרי רדיפה אין בו איסור מעיקרא כי דבר זה לא אסרה התורה מעיקרא. אבל אם נעשה המום בכוונת היתר להבכור אסרו רחמנא וזהו בכלל שתעבתי לך ואפילו שלא נעשה בעבירה כדפירש"י בחולין שהבאתי לעיל דכל שאם נעשה בעבירה מתועב אף שנעשה בלא עבירה בכלל תיעוב היינו אף שנעשה ע"י קטן או ע"י קסדור וגבי מום אף הניח דבילה וכיון שיבוא כלב ויטלה ג"כ אסור ומתועב הוא ולפיכך אסרו במשנה שם אף קסדור כשחששו שכיון להתיר הבכור ומסיים שם במשנה דכלל הוא כל שנעשה לדעת אסור ושלא לדעת מותר ופירש"י לדעת שכיון העושה להתירו לאכילה משום דזהו עיקר איסור שקבע התורה גבי עשיית מומין ועל כוונה קא קפיד רחמנא ואחרי כוונות הלב הן הדברים האסור מהתורה וא"כ שפיר כ' המזרחי דקרא דצבי ואיל יש לפרש במום שנעשה ממילא ומאליו היינו בלי כוונת היתר דזהו לא נכנס כלל מעולם בכלל דכל שתעבתי לך וכנ"ל ויפה דייק רש"י דעיקר איבעיא דקנסו בנו לא קאי רק לרבי אליעזר על מום אחר אבל מום הראשון אסור בכל ענין בין שנעשה בעבירה בין שנעשה בלי עבירה ומה דאי' שם דף ל"ד ע"ב הכא במה דעביד קנסוהו ע"ש דמזה הוכיח התוס' ד"ה ומי קניס דאף מום ראשון לא הוה רק קנס ולא איסור שתיעבתי נראה משום דקאי על זמן הזה וכשיטות רש"י דבז"הז לא הוה רק מדרבנן ומ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאוריי' תיקון דכל שנעשה בכוונות להתירו אסור בין שנעשה ע"י עצמו או ע"י קטן או קסדור ונתפרש הטיב כל שיטות לנכון שיסודו להלכה לדינא כספרי שהביא בחומש פ' ראה דגבי צורם אוזן שייך איסור דכל שתעבתי לך וברור: והנה דברי הנתיבות נתיב עשרים ברבינו ירוחם שהביא שם ענין משנה דקסדור המה נפלאים באין פותר לכל מעיין ולא ראיתי למי שנתעורר על זה בדבריו שהמה תמוהים לכל רואה ע"ש: והנה על מה שחקרתי לתרץ קושי' פר"ח על מזרחי ע"פ הסברא שהבאתי לומר דעיקר איסורא שקבעה רחמנא בהטלות מומין הוא אינו אלא כשעושה בכונה להתיר והקשה אותי הרב החריף מ' זיסל מקהילתינו מהא דאיתא ל"ג ע"ב דר"מ אוסר להטיל מום על בעלי מומין אף דלא שייך כלל כוונת היתר ולכאורה יפה הקשה ואמרתי דראוי לומר דבאמת בהא פליגי ר"מ עם רבנן ור"ש דר"מ דריש כל מום אפילו בלא כוונת היתר וממילא אף על בעל מום דליכא כוונת היתר דכל ריבויא היא אבל כולהו תנאי פליגי על ר"מ בהא וסברי דכל הוא מרבי גרמא ודרשי תמים יהיה כל מום לא יהיה דוקא כשהוא תמים שייך איסור הטלות מום ולכאורה לחה להו דרשא דתמים הואיל ודרשי ריבויא דכל על גרמא ממילא ליכא למילף בע"מ. אבל הוא הדבר שדברנו דעיקר דרשא הוא דעיקר איסור דהטלת מום הוא כשמכוין לעשותו מתמים על בע"מ דהיינו להתירו ובספרי הנ"ל שהביא התוס' דאחרים פליגא על רא בצירם אם הוא בכלל תועבה וידוע דר"מ הוא אחרים ולשיטות ר"מ דאף על בע"מ דריש מן כל ממילא ע"כ לא הוה טעמא דקביעת איסו' דוקא בכונת היתר ויש להוכיח הוכחת הפר"ח דליכא כאן תועבה אבל הלכה כהני תנאי דפליגי על ר"מ דליכא איסור בעשה מום על בע"מ וממילא דליכא איסו' אלא כשמכוין להתירו כמבואר במשנה דקסדור ועיין רמב"ם פ"ב דהקזה מותר הואיל וליכא כוונה ע"ש ומשו"ה בגמ' בעי למימר דר"מ סובר כר"א וקדחי ע"ש משום דהוקשה איך אפשר דר"א סובר כר"מ הואיל ופליג על אחרים: ב הנה על אשר ביארתי בתשובה אודות בכור שהוא ספק ע"פ מה שקנו בק"ק לובץ בכסף לחוד ועלה על רעיוני שיש מקום לצדד הית' להטיל עליו מום ע"פ שיטות רש"י פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ג והובא בכ"מ פ"ק דאיסו' מזבח דבזמ"ה אין איסו' להטיל מום רק מדרבנן וא"כ הוה רק ספק דרבנן ובבוא הדבר לפני איזה חכמים בק"ק ווילנא הקשו על זה מהא דמבואר בטוש"ע סי' שי"ד סעיף יו"ד דישראל נאמן להעיד על ספק בכור שנשאר אצלו והוא תלמוד ערוך בדף ל"ה ע"ב ע"ש א"כ מבואר דאפילו בספק יש איסור הטלת מום ואחר זמן בא לפני ספר חדש מהגאון ר' עקיבא איגר וראיתי שם בסי' ס"ה שהגאון מברלין כתב לו ג"כ סברא זאת להתי' הטלות מום ע"פ שיטת רש"י והקשה הגאון איגר משו"ע שי"ד הנ"ל ונתארך הפלפול שם בתשו' הנ"ל כי הגאון מברלין כ' שהוקשה לו על סברא הנ"ל מדברי המ"למ פ"ד מבכורות שהאריך שם על ספק בכור שנעשה עליו מום ומסיק שם שאף דעיקר איסור מלשחוט על מום שנעשה בכוונה הוא אינו אלא מדרבנן ומשום קנס וא"כ הוה ספק איסור דרבנן ומ"מ אין מקום להתיר כאן והביא את האמור בש"ך כללי ספק ספיק' סימן י"ט שם דבמקום דגוף איסו' הוה ספק דאוריי' ונתגלגל הדבר להיות נעשה אח"כ לענין איסור דרבנן מ"מ אסור כמו כל ספק דאורייתא כדומה ספק דרוסה שנתערב אח"כ אף דליכא אלא ספק דרבנן באיסור דתערובות וכן בספק איסור שנתבשל דאסור הקדירה כשהיא בת יומא ולכן אף אחרי מעת לעת דליכא אלא ספק דרבנן אעפ"כ אוסרין אותו כבתחלה ולא מהני מה שנתגלגל אח"כ לדרבנן עיין בש"ך שהביא זאת בשם או"ה ע"ש ומזה העלה המל"מ לאסור האי עובדא דבכור אף אחרי שהטילו בו מום והגאון איגר פלפל בזה והעלה שאין סתירה מזה להאי עובדא דדוקא ענין דהמל"מ דשיטתו כהני פוסקים דסברי לאסור הטלת מום דאורייתא ולכן חקר רק מאופן שנעשה מום בידים דאכילתו ודאי לא הוה רק משום קנס דרבנן. א"כ דומה שפיר לענין דאו"ה שהביא הש"ך הנ"ל דמתחלה קבענו עליו איסור ואחרי זמן נתגלגל עליו ספק דרבנן ודייק מלשון המל"מ שכ' דתחלה היה ספק דאורייתא האי בכור ואחר כך עשו עליו מום ע"ש אבל להאי שיטה דסברי דכל ענין הטלת מום לא הוה עיקרו רק מדרבנן א"כ תיכף כשנעשה ספק בכור ממילא אמרינן בו שלאכול אותו בלא מום הוה ספק דאורייתא וכן לגיזה ועבודה אבל לענין הטלת מום דאיסורו רק מדרבנן מתחלה הוקבע עליו להיתר מספיקא ואינו דומה לס' דרוסה דתחלה קודם שנתערב הוקבע עליו לאסור מספק דאורייתא אין מתירין מחמת שנתגלגל בו עסק תערובות שאין בו רק איסור דרבנן אלא דיינינן כאילו היה ודאי אסור ולא ספק וכן כלי שבישלו בו ספק איסור דאורייתא דקודם מעת לעת הוקבע בו איסור כאילו הוא ודאי ולא ספק ואינו מועיל מה שאחרי זמן אין בו רק איסור דרבנן והביא ראיה מענין האמור בנזיר דף י"ב הובא בשו"ע סי' ל"ה דשלח שליח לקדש אשה אחת ולא נודע אם עשה שליחותו או לא אסור מספק בעריות של אותה אשה ומותר בשניות שלה כמו שכ' המל"מ בפ' ט' מאישות וכן העלה הב"ש סימן לה ע"ש ולבסוף מסיק הגאון איגר דאף מדברי המל"מ יש לחלק עכ"פ נדחה האי סברא מעיקרו ע"פ השו"ע סי' שי"ד אשר הוא תלמוד ערוך דף ל"ה הנ"ל