גליא מסכת חלק א רו

יקנסו אותו אף על מום אחר יעבור ויטיל מום דסבר אם יתירוהו לי בכך נשכרתי ואם לאו מאי הפסדתי הלכך קנסינן לו אפי' יפול בו מום אחר כי היכי דלא ניתי למיעבד וכן במוכר עבדו דקנסינן לו אף ביותר מכדי עבירה שעשה עד עשרה בדמיו הוא ג"כ תיקון דלהבא שלא יעבור אדם על זה דאי לא יקנסו ביותר רק כדי דמיו אין זה תיקון שלא יעבור דהא אינו מפסיד כלום אם יחזיר אותו דמים שקיבל וכן בכיון מלאכתו במועד קנסינן לו אף בהיתירא לעשות בדבר האבוד במועד הוא רק הכל תיקון להבא שכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון לעשות דבר הזה אבל חכמים פליגי על ר"א דלא קנסו לו בהתירא דמום אחר רק במום הזה שנעשה בכוונה קנסו ואסרו שלא יועיל וענין הזה אינו גדר על להבא. שלא יעבור אדם על זה דהא שפיר אמר ר"א דעדיין יש לחוש שיבא אדם לעשות מום בכוונה דממה נפשך לא יפסיד כמו שכתב ברש"י הנ"ל על דברי ר"א ומה שאסרו במום בכוונה אין זהו קנם רק על שעבר ולא על להבא. דקבעו חז"ל לומר דכל מום שנעשה בכוונה אינו מועיל להתיר ועסק קנס זה אינו נראה וניכר כל כך. דלא קנסינן לו בהתירא רק באיסור עצמו דעבד: לכן נראה ברור דדווקא האי מילתא דקנסינן לו טובא אף בדהתירא לא שייך למיקנסא אלא למי שעבר ועשה בשלו ושל עצמו כמו במערב ומבטל ומרבה היתר על איסו' כדומה שמערב זית חלב בששים זיתים שומן דקנסינן שלא יהנה אף מהשומן דהתירא וכן בקנסא דר"א דקנסינן ליה אף בהתירא דמים אחר כנ"ל דעיקר ענין הוא על להבא שלא יזידון כנ"ל אבל במאי דקבעו וקנסו לומר שלא יועיל א תו מום עצמו אליבא דרבנן אין כאן קנס והפסד אלא מניעות הריוח שחז"ל מנעו מלהרוח מהמום שנעשה בעבירה וכוונתו להתיר ופועל ידיו לא ירצה להרויחו מזה נכון מאוד לומר שאין הפרש בין עשה בעל הבכור עצמו כך או עשה אדם אחר ואפילו קסדור שעשה בכוונתו להתיר אינו עולה לרצון שירויח מזה בעל הבכור וגם אינו נפסד מזה כלום והואיל וכך הוא הדבר שענין זה אינו תיקון על להבא שלא יזידון לעבור ורק מניעות הנאות ריוח לשעבר אין כאן הפרש בין לו או לאחרים או אחרים שעשו שלא מדעתו על כולם קבוע עסק קנס זה וכדאי' שם דף ל"ד ע"ב בהאי מומא קנסו רבנן למנוע מהנאות ריוח מעסק זה שנעשה שלא כהוגן מעיקרא בכוונת היתר לשחיטה וליכא למיבעי לן כלל בין בעל בכור עצמו או בנו הואיל ואף לאחרים אמרינן שאינו מועיל איך יועיל לבנו: ומצאתי דוגמא לזה בענין חמץ שעבר עליו הפסח דהתם קיימא לן כר"ש לאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא ואמרינן שם דאסור לו ולאחרים כמו שהוכיח הר"ן בפ' ב' דפסחים והביאו הכ"מ בפ' א' מחמץ מהא דאמרינן ריש פ' קמא דחולין דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין משמע שחמץ עצמו אסור ג"כ לאחרים ועוד מבואר בשו"ע סי' תמ"ח דכשעבר חמץ אחר הפסח בין בשוגג בין במזיד אסור. הוא ג"כ משום הכי אסרינן אף לאחרים אף בשוגג ובאונס היינו אף אם גזל חמץ של אחרים ועיכב עד אחר הפסח שהנגזל אנוס הוא מ"מ חסור להנגזל להנות ממנו לא הוא ולא אחרים. התם ג"כ לא קנסינן לו בהתירא יותר מגוף האיסור וליכא שם רק מניעות נאה מהריוח שבלאו הכי שאם היה החמץ אצלו היה מחויב לבערו קידם הפסח. אין הקנס הוא על להבא שלא יזידון עוד רק מניעת הנאה מלשעבר שקנסו שלא יהנה ממה שעבר עליו הפסח יותר ממה שהיה מחויב לבערו קודם הפסח ולפיכך אין הפרש בין שעשה עצמו העברה זאת בין שאחרים עשו בחמץ שלו. וגם כשעבר החמץ אחר הפסח אסור ג"כ לאחרים ולכן ליכא למיבעי לן מידי אי קנסו בו אחריו בהאי חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ולאחרים ג"כ אסור פשיטא לבנו דאסור. ועל פי זה נתברר לכל מעיין באמת אשר לא יתכנו הדברים אשר לא נכונים אשר העלה ואשר הביא בעל נודע ביהודא להעריך בתשובה סימן ב' לחקור ולהסתפק איך הוה הדין אי קנסו בנו גבי חמץ והוקשה לו בין אי נימא דקנסו או לא קנסו למה לא ביארו תלמודא בהני שקלי וטרי דקמיבעי ליה בהני תלתא מילי דצורם וכו' ה"ל להביא ג"כ קנס דבנו בחמץ ולומר את"ל בכל צד ולעשות צריכותא ע"ש ולפי ביאורינו דברים אמיתים בסברות הני תלתא מילי דקמיבעי ליה לתלמודא דקנסו אף בדהתירא ולא קנסו אלא להעובר בעצמו וקביעות הקנס הוא על להבא שלא יזידון לעשות כנ"ל ממילא דלא שייכי כלל עסק ענין זה בחמץ הואיל והקנס והאיסור הוא אף לאחרים ואף בשוגג ואונס אסור פשיטא דאסור לבנו וראיתי שם בנו"ב בד"ה והנה שהוקשה לו זאת איך אפשר לומר כך דאסור לאחרי' ומותר לבנו והתחכם לתרץ זאת וכ' וז"ל דאף דנימא דלא קנסו בנו אחריו היינו אחר מותו אבל כל זמן שהוא בחיים אסור לכל ישראל כמו לדידיה וטרם אוזן בכור אסור לכל ישראל לשוחטו על אותו מום עד שימות ואז מותר לבנו לשוחטו לפי שכבר החוטא אינו בעולם ה"נ בחמץ אף אי נימא דלא קנסו לבנו היינו אחרי מותו אבל כל זמן שהוא בחיים בודאי אסור החמץ לכל ישראל ע"ש והן הן מילי דכדי ולא היה כדי לאומרן כי היתכן לומר במום הראשון שאסור לכל ישראל ואף כשעשה המום אחר בכוונה להתיר ואף כשעשהו קסדור נימא אנן שהאיסור קבוע על בעל הבכור עד כשימות האחר או הקסדור ולמאי קמבעי על בנו היה לתלמודא למיבעי לאחרים אי מותר אחרי מיתות העוש' המום אלא ע"כ כל זה ליתא ועיקר הוא כחו שביארנו דבחמץ לא מיבעי לן כלל אם קנסו בנו הואיל ואיסורו גם לאחרים והראיה דהתו' בפ' השולח חקרו עוד כמה דברים בענייני קנס אי קנסו בנו והביאו משטר שיש בו ריבית ומשהפקידו זה מנה וזה מאתים אי שייך שם לומר לקנוס בנו ע"ש ולא הביאו כלל האי קנסא דחמץ משום דהדבר אמיתי כמו שביארנו דבכל הני מילי דמייתי תלמודא למיבעי שם הוא מקום דקנסינן לו אף בהתירא וצירם אוזן הוא אליבא דר"א דקנסו אף על מום אחר דהתירא והביאו שפיר התו' משטר שיש בו ריבית דקנהו נמי אף בהתירא וכן בהפקידו זה מנה וזה מאתים וכו' אבל בחמץ שלא קנסו כלל בדהתירא שיפסיד מן ההיתר אלא אמרו שלא יועיל להרוויח מן האיסור וליכא כאן הפסד רק מניעת ריוח ולכן אסרו גם לאחרים ממילא אין שום ספק דקנסו לבנו כנ"ל. ובענין דאין מבטלין איסור דפסקו הפוסקים דאסור לו ומותר לאחרים הוה מצי תלמודא למיבעי אם קנסו לבנו או לא ואפשר דתלמודא לא מייתי רק הני תלת מילי דמצינו בהם לעשות צריכותית ולא מייתי שארי מילי דלא משכח בהו סברות חדשות על צריכותות דהא לא מייתי למיבעי על מבטל איסור אי קנסו בנו אחריו ולפי מה דפשיט ידעינן כולהו: נחזור ליסוד דברינו ברש"י הנ"ל דדברי רש"י נכונים מאוד דליכא למיבעי לן אי קנסו בנו בצורם אוזן אלא לר"א דקנס אף בהתירא דמום אחר ונא קנס אלא כשיעשה בעל הבכור בעצמו כדמפרש רש"י במשנה שם אבל בקנס דמום ראשון שאינו מועיל כשנעשה בכוונת היתר דאין כאן קנס דהפסד דהתירא אלא מניעת הרווח שאינו מועיל האי מומא דנעשה שלא כדין דאין הפרש בין שעשה בעל הבכור בעצמו ובין שעשה הקסדור ליכא למיבעי כלל אי קנסו בנו כמו דביארנו דליכא למיבעי אי קנסו בנו גבי חמץ: ומה שחקרנו לומר אמאי קמיבעי לן כלל אליבא דר"ח הואיל ואין הלכה כמותו ג"כ נראה פשוט ע"פ מה שכתב התו' שם בסוגיא דבכורות בד"ה בעא מיניה וכו' ושלשתן שאל בבת אחת והש"ס קבע כל אחת במקומה כפי מה ששייכה ע"ש לכן נראה דעיקר קמבעי לי' במוכר עבדו ובכיון מלאכתו אי קנסו בנו להלכה לדינא ואי הוה משכח דר"א דקנס על מום אחר חל הקנס גם על בנו. ממילא הוה מצי למיפשט מסברות ר"א על הני מילי דכיון מלאכתו ומוכר עבדו. ואחרי שביארנו שעיקר מאי דקמיבעי לן בצורם אוזן הוא רק אליבא דר"ח שפיר מסיק לה הש"ס למיעבד צריכותא דצורם אוזן עביד איסורא דאורייתא. וכמו שדייק רש"י בפ' השולח ופרק מי שהפך דטעמא דר"א דקנסו אף במום אחר הוא משום דעבר על לאו דכל מום לא יהיה בו ומשום הכי לא ישחוט עולמית ע"כ לא איירי בזמן הזה. דהא בזמן הזה אף לשיטת הרמב"ם ליכא לאו רק איסור דאורייתא בעלמא ופשיטא לסברת רש"י דבזמן הזה ליכא רק איסור דרבנן. וסברת רש"י הוא דמה שסובר ר"א למיקנסי' אף בהתירא דמום אחר לא שייך כלל על זמן הזה דליכא רק איסור דרבנן אלא על זמן הבית איירי ר"א. דעבר על לאו מדאורייתא שייך למיקנסיה כל כך אף בדהתירא וראיתי בספר מקור חיים על ה' פסח מבעל חות דעת בסי' תמ"ח הביא דברי הנו"ב וחולק עליו ג"כ על ענין קנסא דחמץ על בנו אך לא בירר הדברים לעומקן כביאורינו. וגם מה שרצה בעל נו"ב לחדש דבר תימא דגוזל חמץ מחבירו מותר אחרי פסח לנגזל ע"ש ותמהתי ע"ז הואיל וקיי"ל אף אנוס אסור איך מיתר לנגזל ראיתי שגם במקור חיים דוחה זאת ע"ש וראיתי בנו"ב שהביא שם לדייק מלשון הרמב"ם שכ' חמץ שעבר עליו הפסח אסור לעולם תיבת לעולם מיותר וקדייק הנו"ב שכיון בזה הרמב"ם לאסור ולקנוס אף לבנו ע"ש אבל לדעתי וכפי שביארנו מעולם לא היה צריך הרמב"ם לבאר איסורא דבנו לכן ודאי דתיבות ולשון לעולם כיון הרמב"ם על מה דמסיים שם וז"ל ודבר זה קנס חכמים מד"ס מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו אפי' הניחו בשגגה או באונס ע"ש ולזה כיון הרמב"ם במה שכ' לעולם כלומר אפילו שוגג ואונס והרמב"ם תנא והדר מפרש מעיקרא נקט דרך כלל לעולם והדר מבאר ומפרש דהיינו אף שוגג ואנוס וזה ברור: והיוצא מכל דברינו אלה להלכה לדינא וכפי שירדנו לדייק מעומקא דייקא דרש"י ז"ל ראוי לפסוק דמום הראשון שנעשה בכוונה להתיר הבכור אסור ופועל ידיו לא תרצה להתירו לא לו ולא לאחרים מכש"כ שאינו מועיל לבנו אחרי מותו דהא אף הקסדור שעשהו אם כיון להתיר אינו מועיל ובפרט דמשמע שהקסדור צורם אוזן בכורות אחרים שלא ידע של מי המה ואף אי נימא דהקסדור ידע וכיון בשביל בעל הבכור הא ביארנו הטיב גבי מבטל איסור דאי' בטור וש"ע והוא מהרשב"א דאסיר למי שנתבטל בשבילו כמו למבטל עצמו הוא דוקא כשמבטל את שלו אבל של אחרים ומבטלן בשביל אחר או אפילו בשביל בעלים עצמן כשלא ידעו הבעלים אינו נאסר לו כנ"ל אע"כ גבי בכור שאני דאסור בין לו בין לאחרים משום דאין קנס אלא מניעות ריוח שלא ירויח מדבר שנעשה שלא כדין וכן הוא ממש בחמץ וזה שלא כדברי הרמב"ם וכל הפוסקים שלא ירדו לעומקא של טעמן והעלו לומר דאף במום ראשון מותר לבנו והש"ך סי' שי"ג ס"ק א' מסיק עוד דלאחרים ג"כ מותר ע"ש וזה ליתא אליבא עומק הדין כנ"ל וגם בספק אם נעשה בכוונה חקרנו טובא דיש להחמיר דלא כהגמ"ר ורמ"א שמקילין וגם נראה ברור לדינא דמה דהתירו בעובדא דקסדור בפעם ראשון ומסקינן דאף בחס"לת מותר הוא הכל כשרואה הקסדור הבכור זקן ומדולדל בשער אבל בלעדי זאת אסור וכמו שאס' הרא"ש כמו שהוב' בשו"ע בשמו ושלא כדע' כל הפוסקי' שלא ביחנו זאת וסתמו בדבריה' כי ת"ל לדעתי כל הדברים אמיתים וראויין לקבוע להלכה לדינא למעשה: עוד אחת אמרתי לחקור על דכ' הרמב"ם שם פמ"ו ממא"א שהובא בסי' נ"ט דמאי דאי' בש"ס דכשמבטל איסור במזיד אסור הוא דוקא לעצמו אבל לאחרינא מותר והרמב"ם כ' זאת בלשון יראה לי משמע דלא מצא הדבר מפורש והכ"מ כתב שלמד זאת ממבשל בשבת ע"ש והנה גבי מבטל איסור קנסינן ליה אף בהתירא שנאסר להאי מבטל אף ההיתר הרבה שעירב עם האיסור ולפי מה שחקרנו בענין צורם בכור אליבא דר"א דקנסינן אפילו במום דהתירא מותר לבנו וכש"כ לאחרים דהא אינו נהנים ממעשה העבירה מידי גבי בכור הואיל ויש כאן מום חדש וגבי נטייבה ג"כ כשיש שהות לחרוש מוצאי שביעית קודם זמן זריעה. ממילא לא נהנה מעבירה מידי משו"ה מותר בחינם לאחרים והעליתי לבאר דמשו"ה בחמץ משום שבא להנות מגוף העבירה דאם לא היה עבירה לא היה החמץ מעיקרא אסור אף לאחרים וכחו כן ביארתי במום ראשון שנעשה בכוונות היתר דאסור מה"ט לאחרים ואם באנו למילף ענין דמבטל איסור להתירו לאחרים מצורם אליבא דר"א או מנטייבה יש לחלק דשאני ההם דלא בא הנאה מעבירה ומהאיסור כלל משא"כ במבטל דרצונו שיהנה האחר אף מהאיסור שמעורב בו ע"פ צירוף שנתרבה עליו היתר א"כ יש לחלק בין העניינים אולם מה דיליף הכ"מ