גליא מסכת חלק א רה

אלא כשעשה הכהן בעל הבכור בעצמו וכן מפורש ברש"י במשנה שם בד"ה הצורם דכ' שם וז"ל ובכהן קמיירי עכ"ל אבל אם עשה אדם אחר שלא בעל הבכור אף שכיון להתירו ועבר על הלאו הנ"ל לא שייך בשום אופן לקנוס את בעל הבכור שלא יועיל בו מום אחר כשיפול מעצמו הואיל ולא חטא ולא עבר כלום האי בעל הבכור. ולפיכך שפיר קמבעי לתלמודא אי קנסו בנו אחריו אליבא דר"א. דהא אביו הוא דחטא אבל בנו הוי כמו אחר. וראוי לומר שיועיל בו מום אחר. אבל מום הראשון שנעשה בכוונת היתר דביארנו שאינו מועיל אף שנעשה ע"י אחר או אפילו מקסדור ותינוקת א"כ אין לחלק כלל בין בנו ובין בעל הבכור בעצמו וכמו שלאביו היה נאסר המום שנעשה בכוונה מאדם אחר כמו כן אסור לבנו. דהא לאביו ג"כ קנסו שלא יועיל האי מום שנעשה בכוונה מאדם אחר ומקסדור ותינוקות. אף שבעל הבכור לא חטא כלום ולא מידי ממילא ודאי אסור גם לבנו אף שלא חטא ולא מידי. רק במלתא דר"א דקנסו אף בהתירא דהפלת מום אחר מחמת שחטא ועבר בפעם ראשון לעשות בו מום. דביארנו דלא שייך האי קנסא אלא כשעבר בעל הבכור בעצמו אפשר לומר דבנו שלא חטא אין לקנוס בזה ונראה דסברת רש"י היא דעיקר פלוגתא דר"א ורבנן הוא דוקא בזמן הבית דהורם אוזן עבר על לאו דלא יהיה בו מום וכמו דמבואר ברש"י באריכות בפרק השולח דמשום שעבר על הלאו קנסו שלא יועיל בו מים אפילו מום אחר ולא יהנה ממנו עולמית אבל בזמן הזה דביארנו לעיל דשיטת רש"י הוא דמדאוריי' אפילו איסור ליכא ושיטת הרמב"ם דיש איסור מדאוריי' אבל לאו בודאי ליכא. לא הוי שייך למיקנסי' כ"כ שלא יהנה ממנו עולמית אף ע"י מום אחר ודי לנו למיקנסי' שלא יועיל מום הזה שנעשה בכוונת היתר ומלתא דתנאי בפשיטות שפיר ראוי לומר דפליגי בזמן הבית דהא ר' אליעזר היה מתנאים הקדמונים בזמן ר' יהושע ור"ע דהא אפילו ר"מ ור"י דהיו מתנאים אחרונים מצינו בפרק אלו מציאות דפליגי על זמן הבית בענין הכרזה דג' רגלים דמסקינן שם בגמ' דעל בזמן הבית קאי ור' אליעזר היה בזמן הבית כמפורש באגדת חורבן ודוקא לר"א דקנסינן ליה אף בהתירא דהטלת מום אחר וכדאי' שם בגמ' על מילתא דר"א דחייש דילמא אתא למיעבד ופירש"י דסבר ליטול בו מום אם יתירוהו לו בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין על מום אחר בלאו הכי נמי הייתי ממתין עד שיפיל בו מום אחר הילכך קנסינן ליה אפילו יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעביד עכ"ל דזה שייך למיקנסי' טובא אם עבד הכהן בעל הבכור בעצמו האי מומא אבל באדם אחר שעשה המום לא שייך למיקנסי' כל כך ושפיר קא מיבעיא לן אם קנסינן לבנו בהאי קנסא אבל מה דאמרו וקנסו שלא יועיל מום הזה שנעשה בכוונה להתיר אין זה קנסא כל כך דמאי הפסידו לו ואילולי שעשה המום בכוונה ג"כ לא היה מיתר לעולם ולכן אמרו חז"ל דאפילו אדם אחר או קסדור או תינוקת שעשו בכוונה המים אין עולה להיתר שחיטה משום דאין זה קנס כל כך אלא שקבעו חז"ל בכך בכדי להיות נזהרים בעשיות מום בכוונה ובעל הבכור אינו ניפסד בזה דעל פי מום אחר שיפול בו יהיה מותר: א"כ פשיטא דענין זה שייך אף על בנו כשעשה אביו מום בכוונה שאינו מועיל אף לבנו דהא אין אנו מפסידין מידי בקנס לבנו רק דאנן אמרינן שלא יועילו מעשה הרעים של אביו במה שעבר לעשות מום בכוונה שלא כדין וכן בכל הני מילי דמייתי תלמודא שם למיבעי אם קנסו בנו איירי שם ג"כ במאי דקנסו בו טובא אף בהיתירא וכמו דכיון מלאכתו במועד או במוכר עבדו לעובד כוכבי' דקנסו אותו עד כמו עשרה בדמיו דהיינו הרבה יותר מכדי עבירה שעשה וכן מאי דפשט שם מהאי דניטייבה בשביעית דאמרינן שם נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה. משום דענין האמור שם במשנה דשביעית פרק ד' שדה שניטייבה בשביעית לא תזרע במוצאי שביעית ואיתא שם במשנה ג' דאסור לחכור מן אדם שטייבה בשביעית וראיתי שם ברא"ש בפירושו במשניות שם סימן ג' וז"ל אע"פ שיש שהות במוצאי שביעית לחורשה קודם זמן הזריעה ע"ש. א"כ חזינן דקנסינן טובא ליה אף בענין שלא נהנה בעשיית מעשה העבירה הואיל שיש שהות לחרוש במוצאי שביעית ממילא אינו נהנה מעבירה ואפילו אם היה רוצה לחרוש מחדש במוצאי שביעית ג"כ אסור ובזה בודאי לא שייך האי קנסא אלא כשטייבה בעל השדה את שדהו בעצמו. אבל אם היה בא אדם אחר לטייב את שדה חבירו שלא מדעת בעל השדה בפשיטא שאין לקנוס את בעל השדה לאסור אותו לזורעה במוצאי שביעית. ואגב אמרתי לבאר מענין לענין אשר דומה לענין הנ"ל והוא בענין המבואר בסי' צ"ט שהביא הטור והשו"ע מהרמב"ם פט"ו ממא"א דאין מבטלין איסור לכתחילה ואם ביטל במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו וכ' עליו הרמ"א ואסורים למוכרו ג"כ לישראל אחר שלא יהנה ממה שביטלו. ולשאר כל אדם מותר וראיתי בהש"ך בס"ק י"ב הביא שם לשון איסור והיתר באריכות שאסור למוכרו וצריך ליתנו לאחר בחנם. והש"ך חולק עליו וכ' עליו ונראה דדוקא כשהישראל לוקח ביוקר אסור דאי לאו הכי אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים עכ"ל והפר"ח חולק יותר דמותר אף למכור ביוקר לישראל ע"ש ולדעתי מצאתי ראיה ברורה לסברת או"ה דאסור למוכרו והוא מהירושלמי הנאמרה בשביעית פ"ד על משנה דשדה שנטייבה בשביעית והביא הירושלמי הזה הרא"ש בפירושו למשניות במס' שביעית סי' א'. דכ' שם וז"ל. ובירושלמי מוכח שאם הטיבה ומכרה לא יזרענה הלוקח שמא יערים כדי שימצא קופצין לקנותה ואם הטיבה ומת מסיק בפ' השולח ובפ' כל פסולי המוקדשין דלא קנסו בנו דהכא לא שייך ערמה ע"ש. אף דמבואר במשנה דשביעית בפירוש דאין חוכרין נירין לזרוע למוצאי שביעית עדיין לא הוי ידעינן דאסור ללוקח לזורעה אפשר דוקא בחכיר' שיש חלק לבעל השדה כך וכך כורין אבל כשמוכרה כולה ללוקח היה מותר הוצרך הירושלמי להשמיענו דאפילו מכירה כולה אסור מטעם שמא יערים למצוא קופצים וכפי הנראה יש לבאר ולהוכיח דבחנם מותר לישראל אחר לזורעה במוצאי שביעית דהא משמע התם דעיקר הקנס הוא על בעל השדה שטייבה בשביעית ולא יהנה ממעשיו הרעים ולכן אסרו בחכירה ובמכירה שבא הנאה לבעל השדה אבל בחנם מותר לאחר לזורעה אתרי שלא יבא שמת טובת הנאה לבעל השדה דהא אפילו פירות שביעית עצמן שנזרעו בעבירה הלכה כב"ה שם בפ"ד משנה ב' הנ"ל דמותרין לאכול הפירות בחנם. מכ"שכ שמותר הנאה מהשדה שנטייבה בשביעית ועיקר האיסור וקנס הוא על בעל השדה שלא יהנה מחכירה ומכירה ובפרט כשיש שהות וזמן במו"ש לחורשה קודם זמן הזרע וכנ"ל מדברי הרא"ש בפירושו סי' ג' ונמצא שדומה ממש ענין זה שנטייבה בשביעית לענין דאין מבטלין איסור דמבואר שם דלמבטל עצמו אסור ולאחרים מותר והכ"מ כ' שם דהרמב"ם יליף זאת ממבשל בשבת דאסור לו ומותר לאחרים וכפי הנראה דיש ללמוד זה ג"כ מענין דטייבה בשביעית הנ"ל. ועכ"פ דין דאו"ה הנ"ל דאסור למוכרו ואינו מותר לאחרים אלא בחנם יש ללמוד שפיר מירושלמי הנ"ל דאסור גם בנטייבה למכור לאחרים אם קנה הלוקח בדמים אסור לו כמו שאסרינן ללוקח לזרוע שמא יערים הלוקח למצוא קופצים לקנותה כנ"ל. ועיקר האי קנסא הוא משום הלוקח כנ"ל מדיוקא דירושלמי. ומשמע שם בפשיטות דאפילו אינו מרבה דמים בשביל שנטייבה ג"כ אסור וכמו שדייק הירושלמי משום שימצא קופצים. א"כ דברי או"ה והרמ"א הנ"ל הם ברורים לדינא מהירושלמי הנ"ל. גם ראיתי בט"ז שם ס"ק יו"ד דכ' שם על מה דאי' בשו"ע וכן למי שנתבטל בשבילו כתב וז"ל בשם רש"ל דהיינו דוקא שידע זה שנתבטל עבורו וניחא לי' אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג במקום האסור לו אסור לבני ביתו עכ"ל וכ' עליו הפר"ח וז"ל מ"ש דכשלא ידע ממנו שרי לי' אינו מחוור דכיון דאהני מעשיו הרעים שאוכל התערובות זה שנתבטל בשבילו מה בכך אי ניחא ליה או לא ניחא ליה סוף סוף איכא למיחש שיבטלנו פעם אחרת להאכילו לאחד מאוהביו עכ"ל ומהתימא דהט"ז העתיק דברי רש"ל שלא בדקדוק ואילו היה רואה הפר"ח דברי הרש"ל בעצמם לא היה משיג עליו. כי ז"ל שם בפ' גיד הנשה סי' נ"ט ומ"מ נראה דוקא שידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל היכא שביטל דבר שאינו שלו וזה לא ידע ממנו בודאי שרי ליה שהרי הוא לא נתכוון לכך והוי כשוגג עכ"ל א"כ נראה דדייק ונקט דוקא דבר שאינו שלו בשביל אחר וזה לא ידע ממנו משו"ה שרי ליה אבל אדם שמבטל את של עצמו בשביל אחרים בפשיטות יש לאסור אף שלא ידע האי שנתבטל עבורו בכדי שלא יתקיים מחשבתו של הבעלים שכיוונו לעשות איסור בשביל אדם הזה ומשו"ה אסור לבני ביתו אף שלא ידעו מזה אבל כשביטל אחר שאינו הבעלים אין היכולת בידו לקבוע איסור על דבר שאינו שלו ולאסרו על אחרים ואפילו אם היה אחר מבטל האיסור בשביל שיאכלו הבעלי' עצמם ג"כ אינו ראוי לאסור על הבעלים דאין יכולת באדם לאסור דבר שאינו שלו על הבעלים וכמו שביארנו בנטייבה שאילו היה מטייבה אדם אחר שאינו בעל השדה בשביל בעל השדה ובלא ידיעת בע"הש אינו ראוי להיותו נאסר לזרוע לבעל השדה ודוקא בעל השדה שטייבה אסור לו ואף לאסור אם היה מטייבה בשביל שזרע אדם אחר אפילו בחנם היה אסור: ולכן לדעתי יש לחקור על דברי הב"י שהובא שם בש"ך ס"ק יו"ד וז"ל הב"י ומשמע לא היה שלו וגם לא נתכוון לבטל בשביל עצמו שרי לדידי' דכיון דלא שרית למי שלא נתכוין לבטלו בשבילו וגם לא היה שלו לא אהני מעשיו הרעים עכ"ל ע"ש ויש לחקור טובא שלא יתכן הדברים לדינא ובפרט שהב"י בעצמו כתב בכסף משנה דדין הזה נלמד ממבשל בשבת דאסור לו ומותר לאחרים ע"ש והיתכן לומר שהמבשל שאינו שלו בשביל אחר יהיה מותר להמבשל עצמו לאכול את התבשיל הואיל והתבשיל אינו שלו ולא בישל בשביל עצמו בודאי לא יתעקש בזה אדם דפשיטא שאסור להמבשל עולמית אף שלא בישל בשבילו כמו כן ראוי לומר גבי מבטל איסור אף שאינו שלו ולא ביטל בשביל עצמו אלא בשביל אחרים מ"מ אסור להמבטל עצמו שעבר העבירה: ול"ג דהנה ברמב"ם איתא סתמא דהמבטל איסור אסור לעצמו ומותר לאחרים ובזה אין הפרש בין אם שלו או לא והרשב"א והראב"ד הוסיפו דבר הזה לאסור אף למי שנתבטל בשבילו והטור הוסיף בלשונו וכתב אם הוא שלו דכוונת הטור הוא כמו שביארתי לעיל בשם הרש"ל דעל איסורא דבאנו לאסור להאדם שנתבטל בשבילו דווקא אם האסור שלו אזלינן בתר כוונתו ובעינן שלא יתקיים מחשבת מעשיו הרעים אבל אם המה של אחרים וזה ביטל בשביל אדם אחר אין כח באדם לאסור דבר שאינו שלו אם לא שידע האדם שנתבטל בשבילו וניחא ליה כמו שכתב הט"ז בשם הרש"ל משום דברשב"א כתב סתם דאסור למי שנתבטל בשבילו משמי אף דלא ידע זה שנתבטל בשבילו לזה הוצרך הטור לבאר דאיירי באם שהמה שלו שיש כח באדם לכוון בהם כפי רצונו אז אסור להאדם שנתבטל בשבילו בשביל שלא יהנה מעשיו הרעים של העובר וכוונת הטור הוא כמו שכתב בשם הרש"ל אבל להעובר עצמו ראוי לאסור אף שאינו שלו וביטל בשביל אחר כמו שביארנו מדין המבשל בשבת ובזה מדוייק לשון הטור וז"ל וכתב הרמב"ם דווקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסי' לאיסרו עלי' או למי שכיון לבטלו בשבילו אבל לאחרינא שרי עכ"ל. ולכאורה מאי דכתב קנסינן לאוסרו עליו הוא מיותר שהרי מקודם כתב דווקא למבטל עצמו ולכן נראה דקאי על מה שאמר שאם הם שלו אז קנסינן לאוסרו עליו וכמו שקנסינן לאוסרו עליו כן קנסינן למבטל בשבילו. ועיקר דיוקא שהם שלו הוא קאי על מי שנתבטל בשבילו דאם המה אינו שלו אינו נאסר בשביל כוונתו על אחרים. וכמו שביארנו במטייב שדה בשביעית אינו נאסר אלא אם השדה הוא שלו וכנ"ל. ועיין מג"א סי' שי"ח ס"ק ב' שכתב שם וז"ל נ"ל דלמי שנתבטל בשבילו הוה ג"כ דיני כמו הוא עצמו כמ"ש בי"ד סימן צ"ט ע"ש עכ"ל אבל נראה לי שהוא דווקא אם הוא מבשל את של עצמו אבל במבשל של אחרים אינו נאסר דבר שאינו שלו כנ"ל באריכות: ונבאר עוד מבואר היטיב הענין שביארנו לעיל דהדין עם רש"י לפרש האיבעיא דקנסו בנו אחריו דווקא אליבא דר' אליעזר משום דר"מ קניס לו אף בהתירא דמום אחר אף שלא נהנה ממעשיו הרעים שעשה רק שבא להנות ממום הנעשה מחדש והנראה דר"א קבע עיקר הקנס הוא תיקון על להבא שלא יעבור אדם על איסור עשיות מום וכמו דמבואר שם בגמרא דמשום הכי קנים ר"א בממונו משום דאתא למיעבד והבאתי לעיל דרש"י מפרש שם דסבר ר"א אם לא