גליא מסכת חלק א רד

הקסדור דניחא להו שיפיל בו מום דסברת ר"ח הוא ובעינן שלא יהיה לנו שום פיקפק מחשש שיעלה על דעת הקסדור בעשיית המום בכוונת היתר אבל רבא פליג על זה ואמר דעסק הוכחה שיש כאן על הקסדור שרואה זקן ושערו מדולדל דע"כ אינו מועיל הטלת מום בידי אדם אינו מזיק לנו מה שאמרו לו אם נעשה בו מום דע"כ יפרש הקסדור נעשה לשון ממילא כמו דאי' בקרא בכמה מקומות את אשר נעשה תחת השמש ובלשון חכמים כבר נעשה מעשה דהוא לשון עבר וממילא וזהו דכתב רש"י מכדי ממילא הוא שלא היה יודע הקסדור שיהא מותר ע"י וכנ"ל מהוכחת שהיה זקן ושערו מדולדל ונראה דדווקא כשאמר לו נעשה פליג רבא אבל אם היו אומרים לו אא"כ אה יעשו בו מום בוודאי היה מודה רבא שאסור דבזה בוודאי היה הקסדור חושב שיתירו ע"י מום שיעשה ונסתרו לו כל ההוכחות מהזקן ושערו מדולדל רק בנעשה בו מום פליגי רב חסדא ורבא דרב חסדא מפרש נעשה כמו יעשו בו מום לשון עתיד כמו נעשה אדם וכמו נעשה ונשמע ורבא מפרש לשון עבר וממילא ונשאר ההוכחת הקסדור בתוקפו שלא יועיל הטלת מום בו בידי אדם עד שיפול בו מום מעצמו שלא ע"י אדם. ונתבאר היטיב שלא כדברי הגמ"ר שהעלה לומר דטעמא דרבא להתיר אפילו כשכיון הקסדור להיתר כל זמן שלא אמר לו ישראל לעשות המום דזה ליתא אלא עיקר טעמא דרבא אפילו באומר לו נעשה בו מום הוא כפירש"י משום דהקסדור חושב בדעתו שלא יהיה ניתר ע"י מום שיעשה בידי אדם. ע"פ הוכחת שהיה זקן ומדולדל בשער: ומזה יצא לנו דין חדש אשר לא שערום הקדמונים והאחרונים מהפוסקים ומתורץ בזה דברי תשו' הרא"ש שהביא הטור ושו"ע סעיף ג' שאם אמרו למשרתת בבית יהודי על הבכור שאין לאוכלו בלא מום והלכה וחתכה אזנו חשוב לדעת ואין שוחטין אותו עליו מפני שהמשרתת כיונה להתירו וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כיונו לכך שתטיל בו מום: וכבר הקשה הט"ז מה נשתנה מעשה זה ממעשה דקסדור דהאמור במשנה שהתירו בפעם ראשון ואמרינן דלא כוון הקסדור להתיר כפירש"י ולמה נימא כאן דהמשרתת כיונה להתיר והב"ח פירש משום דהיא משרתת גרע טפי כמו שהביא הש"כ והקשה הט"ז דהא בתשו' הרא"ש לא הזכיר כלל משרתת ומסיים הט"ז דאם נאמר דהרא"ש היה מפרש כפרש"י במתניתין דהקסדור לא היה יודע שישחוט ע"י מום זה אא"כ נפל מאליו למה לא נאמר גם במשרתת כך וכי בשביל שהיא משרתת היא יודעת טפי ואם נאמר שלא היה הרא"ש מפרש כפירש"י קשה מה היתר היה במעשה דקסדור כיון שלפי הנראה נתכוון להתיר כיון שעשה מעשה ע"י שאלה זאת וגם כן אין לומר דבמעשה דהרא"ש אמרו לקסדור בלא שאלה תחלה זה אינו דבגמרא אמרינן בהדיא שלא לדעת מותר לאתויי מל"ת כפירש"י שלא שאל קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים ל"ת ואומרים ראה לא ישחוט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום א"כ חזינן דא"צ שאלה להתיר זה א"כ למה אסר הרא"ש במעשה שלו והנלע"ד דזה תלוי ע"פ מה דמצינו בפ' הנזקין באגדת החורבן דאמרי' שם דוכתא דלדידן הוה מום ולדידהו לא הוה מום ופירש"י דלדידהו לא הוה מום אלא במחוסר אבר וזה הוא ההיתר במעשה דקסדור לפי דעת הרא"ש ולא כפרש"י אלא הטעם כיון דהקסדור לא חיסר שום אבר אלא ניקב ברומח לאוזן והוא לא ידע שע"י כך יתירוהו ע"כ לא אסרוהו רק עד אחר שראה שהתירו בכך משא"כ במעשה דהרא"ש שחתך קסדור האוזן והוה מחוסר אבר וזה גלוי להם דהוה מום בודאי כיון להתיר ע"ש באריכות מזה. ולדעתי דברי הט"ז תמוהים מאוד דמשמעות דבריו דמדמה עובדא דתשובת הרא"ש לעובדא דקסדור האמור במשנה ובשניהם מחמת שאמרו לו שאין לאוכלו בלא מום המת כוונתם לכך שתטיל בו מום כמו שמסיים הרא"ש שם בשו"ע ועיקר ההיתר דמעשה דקסדור הוא מחמת שלא עשה מום לפי דעתו בלא מחוסר אבר. א"כ לפי סברת הט"ז הנ"ל היה ראוי לומר אף שאם היו אומרים להקסדור לעשות מום. רק שהקסדור עשה רק צרם את האוזן דלדידהו לא הוה מומא הוה מותר הבכור ע"י זה דהא לא עשה על דעת הישראל שאמר לו לעשות מום דאצלו לא היה זה מום א"כ קשה איך יפרש מילתא דרב חסדא דסובר כשאמרו לו אא"כ נעשה בו מום הוה כמאן דאמר לו זיל עביד בו מומא הא הקסדור לא עשה צרימות אוזן והיה לו עכ"פ להתיר הואיל ולא עשה בו מום לדעתו ועוד המעיין היטיב בגוף תשו' הרא"ש יראה בעין שאי אפשר להעמיס כלל בשום אופן דברי הש"ז בכוונת תשובת הרא"ש ע"ש: אע"כ ההיתר דמעשה קסדור הוא כפירש"י וכמו שביארנוהו שהקסדור היה לו הוכחה שע"י מום שנעשה ע"י אדם אין להתירו מחמת שראה שהוא זקן ובא בימים ושעריו מדולדלים ולא עשה בו מום עד עתה ומקדמת דנא ודוקא בכה"ג אבל בלתי זאת שלא היה הבכור זקן כל שאמרו לו שאינו נאכל בלא מום אסור משום שחיישינן דהקסדור מדבריהם למד לעשות בו מום וכיון להתירו ולכן אסר הרא"ש שם בתשו' שלא היה שם הוכחה להמשרתת כנ"ל וגם מה שמסיק שם בגמרא שלדעת לאתויי מאי לאתויי מסיח לפי תומו ומפרש"י מסיח לפי תומו שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוון לכך שיטיל בו מום עכ"ל הוא דוקא בכה"ג שאמרו להקסדור על זקן בא בימים ומדולדל בשער ראה זה לא ישחט לעולם אלא ע"י מום ויראה ויבין הקסדור לחשוב בדעתו שהטלת מום בידי אדם אינו מועיל בו אבל בלעדי זאת אסור בין מסיח לפי תומו או לא מסיח לפי תומו והפוסקים לא בחנו הדבר זה ולדעתי כוונה אמיתית היא במשנה שדייקו כל עובדא דקסדור דזכר וזקן ושמרו מדולדל כנ"ל וראיתי עוד בד"מ שם שכתב בשם הגמ"ר דאם הוא ספק אם הישראל צוהו אזלינן לקולא והרמ"א הביא בשו"ע שהספק הוא על הקסדור וז"ל שם. ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא וסיים הגמ"ר ע"ש והנה הגמ"ר קבע הספק על ישראל אם צוהו משו' דאזיל לשיטתו דאף שהקסדו' כיון להתירו כל זמן שהישראל לא צוהו מותר לכך קבע הספק על הישראל אבל הד"מ שחולק עליו בזה דכשהקסדור כיון להתירו אסור אפילו בלא צוואות ישראל א"כ קבע הספק על הקסדור אם כיון להתירו או לא. ולדעתי נראה שיש להחמיר בספק אם כיון הקסדור להתירו או לא. כל שיש מקום לומר ולחוש שמא כיון להתירו אסור וכן כל שיש ספק שעשה זאת ע"פ צוואות ישראל ג"כ אסור דלפי מה שביארנוהו כל המשך עובדא דקסדור האמור במשנה דדוקא בפעם ראשון שהיה להקסדור הוכחה ברורה שלא יתירו ע"י מום שיטיל בו ובודאי לא כיון להתירו והתירו חכמים ז"ל אבל בפעם שני מחמת שהיה ידוע להקסדור שאפשר להתיר ע"י עשיית מום בידי אדם אסרוהו חכמים ז"ל. אף שלא היה ברור עדיין דבר הזה שבפעם שני כיון הקסדור בודאי להתירו כי עדיין אפשר לומר שהיה כמתעסק בעלמא ורק לפגום הבכור מקדושתו כמו בפעם ראשון ולא כיון להתירו לשחיטה מ"מ אסרוהו חכמינו ז"ל מספק שמא כיון להתירו וכן בעובדא דתינוקת שם במשנה בפעם ראשון ששחקו וקשרו זנבות בכורים זה לזה והתירו חז"ל ובפעם שני ששחקו וקשרו זנבות אסרוהו חז"ל מחמת שהיה נודע להתינוקת שהתירוהו על ידם וזה ודאי שאין להחליט ולומר שברור לחז"ל במה ששחקו התינוקת בפעם שנית כיונו להתיר הבכורות ואפשר דתינוקות במילתייהו סריכא ואחזו בשחוק כמקדם ולא עשו כלל בכוונת היתר הבכורים לשחיטה מ"מ אסרוהו חז"ל מספק וחשש שמא כיונו התינוקות להתירו בפעם שני הואיל ונודע להם שיש להתירו ע"י זה א"כ מוכח דאף ספק כוונה נאסר וכן יש להוכיח מלשון הרמב"ם בפ' ב' דבכורות שכ' שם הרגיל לבכור שיפיל בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו וכו' או שהוליכיהו בין ברזל וכו' כדי שתקטע ידו או שאמר לקסדור להטיל מום לא ישחוט עליו ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל בו מום ונפל בו מום ואין אנו יודעין אם נתכוון למום זה או לא נתכוון הרי זה לא ישחוט עליו כיצד כגון שנתן לו שעורים במקום דחוק וכו' א"כ מוכח שבספיקא אסור ודלא כדעת הגמ"ר והרמ"א הנ"ל שהביאו להתיר בספק ושם בדף ל"ה במשנה דבכור רדפו ובעטו איתא בגמרא תרי לישני דרב פפא אם דוקא בעטו בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה אסור ואיכא דאמרי אפילו לאחר רדיפה ג"כ מותר וראיתי ברא"ש שם סימן ו' שהוקשה לו על הרמב"ן דפסק כלישנא בתרא לקולא. וכתב עליו לא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ומתרץ ואיפשר דהיינו טעמא אע"ג דאיסור דהטלת מום הוי מדאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ"ל וכפי הנראה עכ"פ סברתו היה להחמיר מספיקא ובתירוצו כתב ואפשר וכו' ולכאורה באמת קשה איך מתירין בספיקא הני תרי לישנא לפי מה שהוכחנו לעיל דיש להחמי' בספיקא וכמו שהוכחנו מלשון הרמב"ם בראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל בו מום ונפל בו מום ואין אנו יודעין אם נתכוין למום וכו' ואסור. אבל הנראה דמהני תרי לישנא דרב פפא לא קשה מעיקרא דידוע דעת הרי"ף והרמב"ם לפסוק תמיד כלישנא בתרא הן לקולא הן לחומרא אפילו בדאורייתא ועיין ברא"ש בפ' מי שאחזו סי' י"ב ואין לחלק ולומר דגבי האכילו שעורים איירי בכהן ובאמת בטור ובשו"ע סי' שי"ד כתבו האי ענין דשעורים בכהן אבל ברמב"ם משמע דקאי על המרגיל מום בבכור והתם בודאי איירי אפילו בישראל. ועוד האי ענינא דבעט משמע דאפילו בכהן מותר וכן פירש"י שם במשנה גבי בעיטה ועוד אם יש מקום לחלק בין כהן ובין ישראל גבי ספיק' איך כ' הגמ"ר סתם אם ספק אם צווהו הישראל להקסדור או לא מותר היה לו לחלק בין בעליו כהן אם ישראל והיה עכ"פ לאסור גבי כהן וכבר הוכחנו מעובדא דקסדור דיש להחמיר אף בספק אם קסדור כיון כנ"ל. לכן נראה יותר נכון כפי שעלה על דעת הרא"ש מתחילה דיש להחמיר בספיקא הואיל ועיקר איסורא דבכור בלא מום הוא דאוריי' ומפלוגתא דרב חסדא ורבא אין להוכיח כלום בספיקא דבאמת רב חסדא הוי ס"ד דאף שהי' לקסדור הוכחה ע"פ שהיה זקן ושערו מדולדל מ"מ יש לחוש מספיקא שע"י שאמרו לו נעשה חשב בדעתו שמועיל עשיית מום בידי אדם ועכ"פ מספיקא לא נפקא שהוכחת זקן ושערו מדולדל מכריע דעת הקסדור שאינו מועיל הטלת מום ומן אמירות נעשה יש להכריע דעת הקסדור שמועיל מום. לכן אסר ר"ח מספק ורבא פליג ואמר שאין כאן כלל ספק שהוכתות שערו מדולדל מכריע דעת הקסדור בתקפו שאינו מועיל מום ע"י אדם. ואמירות נעשה ג"כ מתפרש לכוונה זאת שיהיה נעשה מעצמו וממילא בלא בידי אדם ולכן התיר רבא דליכא כאן ספיקא כלל. וא"כ עיקר פלוגתא דר"ח ורבא הוי אם יש כאן ספק או לא. עוד אמרתי לבאר על עיקר סברת הט"ז שהבאתי לעיל לפרש דמשו"ה התירו חז"ל במעשה דקסדור בפעם ראשון אף דמה שאמרו לו שאינו נאכל בלא מום כיוונו שיעשה בו מום כמו בעובדא דתשו' הרא"ש שאסר הרא"ש מטעם זה מ"מ התירו בקסדור מחמת שבדעת הקסדור צרימות אוזן עדיין לא הוי מום עד שיהי' מחוסר אבר עיקר סברתו בהאי דינא אינו נכון הואיל ועכ"פ הקסדור עשה זאת ע"פ דעת ובקשת וכוונת הבעלים אינו מועיל האי מומא הואיל וכוונת הישראל הי' להתירו בזה וזה ודאי דאפילו לא הי' יודע הקסדור כלל אם זה הוא בכור או לא והישראל אמרו לו לחתוך אוזן והקסדור אינו יודע מאומה בכוונת עסק זה פשיטא דאסור ולא גרע מגרמא דהניח דבילה על אוזן בכדי שיבא כלב ויטלו דאסור. וא"כ אף במעשה דקסדור אף שבכוונתו אינו מועיל צרימת אוזן להיותו מום מ"מ אסור מחמת שנעשה ע"פ דעת וכוונות ישראל א"כ ליתא לסברות הט"ז מעיקרא לדינא ודברי הראב"ד בזה בפרק ב' דב"מ הובא שם ברא"ש צריכין עיון גדול ע"ש: ונחזור לעניינינו דזה ברור דכללא כיילי חז"ל דכל מום שנעשה בכוונתו להתירו הן מבעל הבכור הכהן בעצמו או אף שנעשה ע"י אחרים כמו הקסדור או התינוקות. כל שיש בעשייתו של מום הזה כוונות היתר לשחיטה אינו מועיל האי מום בשום אופן להיות נשחט הבכור ע"פ מום הזה ואינו מועיל היתר מום בבכור אלא שיפול ויהי' נעשה מאיליו בלי שום כוונה משום אדם בעולם להתירו ולפ"ז נכון מאוד שדייק רש"י לפרש שם גבי האיבעיא דצורם אוזן בכור ומת אי קנסו בנו אחריו או לא קאי האיבעיא דוקא אליבא דר"א דסובר בצורם אוזן בכור דלא ישחט עולמית אפי' כשיפול בו מום אחר דקנסינן לי' משום שעשה המום ועבר על לאו דלא יהיה בו מום ור"א ודאי לא קניס בהאי קנסא