גליא מסכת חלק א רג

א שאלה בעסק שאלה שנשאלתי מק"ק לובץ במה שקנו כמה מאות כבשים בחצר שלהם זה כמה שבועות והיו הרבה שהולידו קודם הקניה אבל הרבה הולידו אחרי הקניה והקניה היה במעות בלי משיכה. והדברים ארוכים אצל הפוסקים במחלוקת רש"י ור"ת דר"ת סובר דדווקא משיכה בעינן והובא בט"ז סי' ש"כ דרמ"א בתשובה סי' פ"ז העלה בדיעבד יש לסמוך על ר"ת ובשו"ת האחרונים האריכו בזה ובזכרון יוסף סי' כ"א מביא חבל הפוסקים ראשונים שהסכימו לזה: תשובה הנה יש כאן צד היתר במה שהבטיחו הקונים בשעת הקני' ליתן מהם ב' כבשים להממונה מהחצר א"כ נקרא יד אחר באמצע כמו ארנונא המבואר בפ"ק דפסחים וצאן ברזל המבואר בפ' ב' דבכורות ובפ' הריבית דף ע"א דפטורים שם מה"ט ולכאורה אפשר לחלק בין ארנינא לזה דבשלמא התם שפיר נקרא שותף דיש לו חלק בכולם שמגיע עשירית מהן ונוטל אחת מהן על כולן לאפוקי נ"ד שמגיע לו סתם ב' כבשים אך לצאן ברזל יש קצת לדמותם דהא משמע שם דאין לנותן שים חלק בוולדות שהוולדות נולדו מחלק שקיבל ישראל על חלקו רק מחמת השעבוד שיש להנותן על הוולדות עבור חוב המגיע לו מאימותיהן נפטרו עי"ז א"כ בנ"ד נמי יש לו שעבוד על כולן שיותן לו ב' כבשים המגיע לו ואם לא יותן לו אלו יקח אחרים ונמצא שיש לו שעבוד על כולן ומצינו בתו' שם בבכורות ובפ' הריבית שהקשו מדינא דצאן ברזל שפטורין מחמת שעבודא דאית ליה לנותן על וולדות עבור חוב שיש לנותן אף כשיתן המקבל מעות אין לו זכות על וולדות וגבי ארנונא אמרינן שם אם אפשר לסלקו חייבין ומתרץ דשאני התם דהיה תחילה של ישראל ולפיכך כיון דאפשר לסלק בזוזי לא יצאה מרשותו אבל הכא דתחילה היה של אחר כל זמן שיש לו כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצא מרשותו ע"ש עכ"פ חזינן דחזקת מרא קמא עדיפא טובא ומשו"ה באחיזת יד וזכית כל דהו מיקרי ידו באמצע כמו כן ראוי לומר בנ"ד הואיל ותחילה לא היו של ישראל בזכות מועט יש לקבוע כאן תפיסת יד אחר באמצע ולפטור. ואף בגוף פלוגתא דר"ת ורש"י אף אם נימא דשני השיטות שקולים נעשה לנו ספק בכור וממילא יש לנו לאוקמי על חזקה קמייתא כמו שהיה מקודם וכה"ג כתב הכ"מ בפ' י' מגירושין בשם מהרי"ק בספק קדושין אוקמינן לה אחזקה קמייתא שהיתה פנויה וגבי גירושין אוקמינן אחזקת אשת איש ומשו"ה בספק קדושין אם ניסת לאחר לא הוי ולד ממזר ובספ' גירושין הוה ולד ממזר ע"ש וא"כ בנ"ד ג"כ חזקה קמייתא מכרעה להתירא. ובפרט שיש להביא ראיה לזה מסברת התו' שהבאתי למעלה. אולם ראיתי במל"מ בפ' א' מה' צרעת דבספק פלוגתא דרבותא לא מועיל חזקה להכריע ע"ש שמחולק בזה עם חכמים שהיה בדורו ושיטות הר"ן בפ"ק דקדושין בסוגיא דנתן הוא ואמרה היא מוכח דאף בפלוגתא דרבותא אזלינן בתר חזקה ע"ש: עכ"פ לפי שביארו הרבה אחרונים שיש לסמוך בדיעבד על סברת ר"ת שהיא יותר מכרעת להלכה. ממילא יש לעשות צירוף וסמיכה קצת מהני מילי שהעלתי שיש כאן קצת סברא להתיר ע"פ שעבודא דשני כבשים הנ"ל וכן ראיתי בזכרון יוסף שהעלה שם לומר שבאיזה סניף קצת יש סברא להתיר ע"פ שיטות ר"ת ע"ש שהאריך בזה הרבה: ובעסקי בזה על רעיוני סליקו אילו יש איזה צד היתר לעשות מומין על אלו הספיקות וירדתי לעומק העיון איזה איסור יש בענין הטלת מומין בבכור ומצאתי דפליגי בזה הרמב"ם ורש"י מבואר בכ"מ פ' א' מאיסו' מזבח דדעת הרמב"ם הוא דאף על בכור בזה הזמן שאינו ראוי להקרבה אסור מדאוריי' להטיל בו מום רק דאינו חייב מלקות כמו בזמן הבית אבל דעת רש"י דעכשיו ליכא רק איסור מדרבנן ע"ש והלח"מ שם הוכיח מדיוקא דתלמודא דסברת רש"י עיקר וא"כ הואיל ואין כאן עכ"פ רק ספק בכור ממילא הוה הטלת מומין רק ספק איסור דרבנן דאמרינן בכל מקום ספיקא לקולא: ובעיוני במקור האי דינא בהשקפה ראשונה אמרתי להפליא על שיטות רש"י כי הדבר מפורש בתלמודא בפ' מי שהפך ועוד בפ' השולח דף מ"ד דאמרי' שם את"ל צירם אוזן בכור משום דעבד איסורא דאורייתא וכן הוא בבכורות ל"ד ע"ב ע"ש וזה רחוק מאוד לומר דר' ירמיה קבעי מר' זירא בעייא שלו על זמן שהיה ביהמ"ק קיים ולא על זמן הזה א"כ פשוט דעל זמן הזה קבעי להו מ"ז מפורש דאמרינן שם דעביד איסורא דאורייתא האי צירם אוזן אף דעל עיקר פלוגתא דתנאי שם במשנה דפליגי ר"א ורבנן אפשר לומר דאיירי על זמן הבית אבל על אמוראי לא שייך לומר כך: ולבאר זאת ראיתי עוד דבר תמוה בדברי רש"י שם בפ' השולח וכן בפ' מי שהפך וכן בבכורות שם דמפרש דענין האי בעיא דצירם אם קנסו בנו או לא על הא דאמרינן שם לא ישחוט עולמית והאי לא ישחוט עולמית ר' אליעזר הוא דקאמר לה שם (ל"ג) כך במשנה אבל הלכה כחכמים דמתירין ע"י מום אחר ע"ש. וא"כ מאי מיבעי לאמוראי אליבא דר"א הואיל ולית הלכתא כותיה ומי דחקו לרש"י מלפרש כפשוטו דקאי על מום שנעשה במזיד וכן הוא ברמב"ם פ"ב מבכורו' ובשו"ע סי' שי"ג ע"ש: מכל זה העמקתי לעמוד על עיקר הלכה לדינא בסוגיא זו אשר לא מצאתי וראיתי בפוסקים ראשונים ואחרונים שעמדו על שורש הזה ומנימוקי דברי לשון רש"י הללו שעוררתי עליהם ירדתי לאמיתתו של דבר בסוגיא זו ונקדים שראיתי בד"מ ריש סי' שי"ג שכתב בשם הגמ"ר וז"ל צרם עובד מזלות את הבכור אפילו נתכווין להתירו מותר כדאמר רבא כו' כיוון דלא אמר ליה עשה בו חום ע"ש בד"מ באריכות מזה ובאמת מסיק שם הד"מ דפיסקי מוהרא"י חולק על זה וסובר כתשובות הר"אש שהביא הטור שם שאסור כשעשתה המשרתת מום ונתן טעם שהובא שם בב"י וז"ל משום דהמשרתת כונה להתירו וגם האומרים לה שאינו נאכל בלי מום כיוונו לכך שתטיל מום. א"כ מבואר שלא כהג"מר הנ"ל דכל שעושה כדי להתירו אסור ע"ש ובאמת הדבר תמוה מאוד על הג"מר איך מפרש להמשנה דקסדור מפני מה התירו פעם ראשון ואסרו פעם שני דהא אפילו כיון בפעם שני להתיר הבכור מועיל לשיטות הג"מר כל זמן שלא אמר להקסדור עשה בו מום וברש"י מפורש ומבואר הדבר להיפך שלא כדעת הג"מר דזה לשון רש"י והתירו שהרי אין לומר שהקסדור הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אלא א"כ נפל מאליו א"כ מוכח כדעת הר"אש שאם היה הקסדור מתכוין להתירו היה אסור א"כ מבואר דעיקר ההיתר היה מחמת שהקסדור לא נתכוין להתירו בפעם ראשון וכן מפרש רש"י במשנה דאיתא שם זה הכלל כל שהוא לדעת אסור ושלא לדעת מותר ופי' רש"י כל שהוא לדעתו שלהטיל מום נתכוין להתירו וכן הוא לשון הרמב"ם בפרק ב' מהלכות בכורות וטו"שע סימן שי"ג סעיף ב' קסדור או תינוק מטיל בו מום מעצמו אם לא כיון להתירו מותר אפילו אם שאל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לשחטו עד שיפיל בו מום אבל אם כיון להתירו כגון לאחר שרואה שהתירוהו ע"י כך עושה כך לאחרים אסור עכ"ל. א"כ מבואר דהכל תלוי אם נעשה המום בכוונה להתיר או לא ועיקר ההיתר בפעם ראשון הן בקסדור הן בתינוק מחמת שלא כיון להתירו וכמו שדייקו בלשונם אם לא כיון להתירו מותר וכן בגמ' שם דרב חסדא סבר דווקא אם אמרו לו אא"כ היה בו מים אבל אם אמרו לו אם נעשה בו מום כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מומא דמי ופליג רבא ואמר מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה ומפר רש"י ממילא הוא וז"ל שלא היה הקסדור יודע שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוון עכ"ל משמע דעיקר הוא מחמת שלא נתכוון להתיר: ולא ידעתי איך מפרש הגמ"ר המשך המשנה והסוגיא שם לשיטתו וראיתי בברטנורה במשנה וז"ל בפעם ראשון היתירוהו אעפ"י שנתכוון הקסדור להטיל בו מום כיון שלא מדעת ישראל עשה שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל ראה שהתירו הלך וצרם אחרים כדי לעשות נחת רוח לישראל עכ"ל ונראה דמפרש האמור במשנה כל שהוא לדעתו אסור פירש לדעת בעל הבכור שאמר לו לעשות ובזה הפרש במעשה קסדור שהתירו מתחילה ואסרו לבסוף שתחילה לא עשה בשביל נחת רוח ישראל ולבסוף עשה בשביל דעת נחת רוח ישראל אבל לדעתי קשה מאוד סברא זאת לפרש כך ענין משנה דמעשה קסדור ואיך מצאו הכרח לעמוד על סוף דעתו של קסדור הזה שתחילה לא עשה בשביל נחת רוח לישראל ולבסוף עשה בשביל נחת רוח ישראל וקרוב לומר איפכא בראשונה שדברו עמו אודות זה אפשר שעשה זאת ע"פ דעת ישראל שדברו עמו לאפוקי באחרונה שעשה כן מעצמו שראוי להועיל אף שנתכוון פעם שני להתיר הבכור גם לא ידעתי איך יפרש הברטנורה עובדא דתינוקת בדרך הזה וגם קשה איך יפרש הברטנורה דברי רבא שם בסוגיא הנ"ל: לכן נראה עיקר כדעת רש"י דהכל תלוי בכוונתו להיתר לכאורה יש לעיין ברש"י דמפרש על מעשה קסדור דפעם ראשון דמשו"ה היתירו חכמים שאין לומר דהקסדור להתירו נתכוון שהרי אינו יודע שע"י מים שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו עכ"ל וכן פירש"י שם בגמ' בדברי רבא בד"ה ממילא הוא שלא היה יודע הקפדור שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוון עכ"ל וקשה דאיך החליטו חכמים הדבר שוודאי הקסדור אינו יודע שע"י מום שיעשה בו יהיה ניתר משום דבעינן דווקא שיפול מאליו ואפשר הקסדור אינו יודע דין זה שבעינן דווקא שיפול בו מום מאליו ולא ע"י מעשה אדם ויכול להיות שעולה על דעת הקסדור דגם ע"י עשיית מום בידי אדם יהיה ניתר א"כ קסדור הזה היה מטיל המום שכוונת להתיר ונראה דרש"י דייק מהמשך לשון המשנה דמרבה לספר במעשה דקסדור שראה זכר של רחילים זקן ושערו מדולדל ואמר הקסדור מה טיבו ועיין בפירש"י דמפרש בשערו מדולדול לפי שלא היה נגזז מעולם ושאל מה טיבו של זה שהניחוהו להזקין כל כך עכ"ל ודוקא כה"ג שראה הקסדור שזכר הוא זה והזקין כל כך עד ששערו מדולדל בלא גיזה מעולם. א"כ היה הוכחה ברורה להקסדור שאינו מועיל עשיית מום ע"י אדם. אא"כ שיפול בו מאיליו. דאם איתא שיועיל הטלת מום בידי אדם למה הניחוהו להזקין ולהיות בא בימים עד עתה ולמה לא עשו בו מום מקדמת דנא. לכן היתירוהו חכמים בפעם ראשון. מחמת שברור להם שהקסדור הבין שמה שאמרו לו אינו נשחט אא"כ היה בו מום פירושו שיפול בו מום מאליו ולא בידי אדם. וא"כ מה שהקסדור צירם את האוזן לא עשה בכוונה להתירו לשחיטה דהא הוחלט בדעתו דמום שנעשה בידי אדם אינו מתיר בכור. וע"כ המום שעשה עשה כמתעסק בעלמא ועיין בתו' יו"ט שכתב שדעת הקסדור היה לפוגמו מקדושתו ובפעם שני שראה הקסדור שהיתירוהו ע"י המום שעשה הוא אף שנעשה בידי אדם לכן חששו חכמים שמה שצרם אוזן בכורות אחרים היה כוונתו להיתר אחרי שעכשיו הוחלט בדעת הקסדור שאף ע"י עשיית מום בידיה ניתר בכור לכן אסרוהו חכמים מחמת חשש שמא כיון להתיר הבכורות וזהו דדייק רש"י שכתב דפעם ראשון לא היה יודע שע"י מום שיעשה בידים ישחט אא"כ יפול בו מאליו וכמו שביארנוהו. ובזה הוא דמחולק רב חסדא ורבא שם בגמרא דרב חסדא הוה סבר לדייק מהא דאמור במשנה אלא אם כן היה בו מום דדווקא בכה"ג הוה מותר אבל אם אמרו לו אם נעשה בו מום אסור ומפרש"י בד"ה אלא דאמרו ליה לקסדור אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום. ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד הקסדור דניחא להו שיפול בו מום. ובד"ה נעשה מפרש רש"י נעשה משמע בידי אדם. ורבא פליג שם ואמר מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה ומפרש רש"י בד"ה ממילא הוא. שלא היה יודע הקסדור שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוון והענין הוא דסברת ר"ח היה דאף שהיה הוכחה להקסדור שאינו מועיל מום בידי אדם מחמת שראוהו זקן כנ"ל עדיין אינו מותר אא"כ אמרו לו אא"כ היה בו מום וכפירש"י שם דמשמע שיפול בו מום ממילא וליכא למימר דמדבריהם למד הקסדור דניחא להו שיפול בו מום אבל אם אמרו ליה נעשה ומפרש"י דנעשה משמע ע"י אדם א"כ אזדא ליה כל ההוכחות שעלה להקסדור מחמת שהיה זקן דיכול להיות מחמת דאמרו לו נעשה למד