גליא מסכת חלק א רב

נמשך חיות שפע טוב לכלנו אשר עמוד היה בתוקפו וגבורתו ועתה שנעדר סמיכתו ונסמך על צדיקים ובעלי תורה הרבה פחותים ממנו נתחלש העמוד בהורדת השפעה טובה וביותר אשר הוקם פעמים צרה צרה אל צרה ניגש שנעדרו שנים אחד לאחד נמצא לחשבון גדול וכמו שהבאתי מקרא דהכה שאול באלפיו כו' וכתיב איכה ירדוף א' אלף ושנים יניסו רבבה היינו צדיק אחד יכול בכח זכותו לדחות אלף רעות מעבירות ושנים יכולים להציל על רבבות וכמו שאמרו על אליהו אבי אבי רכב ישראל ופרשיו דתרגומו דהוה טב לישראל בצלותי' ובעותא מרכב ופרשים ואף אלישע אמר לנערו כי רבים המה את אשר אתנו מאשר אתם ואח"ז ראה הנער והנה מלא ההר רכב אש וכוסי אש ע"ש היינו שתפלות ותורה ומע"ט של הצדיקים היו מועילים לדחות עבירות כרכב ופרשים שמגינים נגד האויב ולכן כשנעדרו מאתנו גדול הדור כמו הגאון ר' אבלי והצדיק ר' זלמן שני מגינים כאלו אשר ראוים והגונים להגן מכל עבירות המתרגשות על העולם ע"פ צדיק יסוד עולם העמוד אשר נסמך עליהם להמשיך שפע ברכה לכן מהראוי שאנחנו הנשארים נקיים והחי יתן אל לבו דספיד יספדוניה ולשוב בתשובה שלימה לפני הבורא יתברך שמו ויקויים מקרא שכתוב ומחה דמעה מעל כל פנים כי יבולע המות לנצח. השמטה מש"ות סימן ש"ו הובא בטוש"ע מח דפליגי בעלי תוס' עם רי"ף ורמב"ם דהתוס' פרק הגוזל דף ק' ע"א ד"ה אחוי דחיובא דמראה דינר הוא אף שלא אמר חזי דעלך קסמכינא והוכיחו זאת מהמבואר דר' חייא והביאו שם דהרי"ף חולק בזה והוכיח כך מעובדא דר"ל דאחוי דינר לר"א ע"ש ולכאורה לכ"א מהני פוסקים יש ראי' וסמיכה מהתלמוד וממילא נעשה סתירה במשמעו מוציא מידי משמע בתלמוד גופי' והנראה לי דעיקר הלכה כבעלי תוס' וכדמוכח מעובדא דרבי חייא ומה שדייק ר"ל ואמר חזי כו' יש טעם וסברא בדבר דהנה זה ודאי עיקר טעמא דחיובא דמראה דינר הוא משום גרמי ואי נימא דגרמי פטור פשיטא דאף שולחני פטור ועוד זאת נראה כמו עסק שומרין דידוע דש"ח פטור מגניבה וש"ש חייב וא"כ זה המוסר חפץ לש"ש בטוח בו שלא יוגנב ואם מוסר לש"ח אינו בטוח שלא יוגנב מפני שידוע להמפקיד שאין השומר תקוע בתשלומיו ממילא לא יחוש בשמירתו כמו כן נראה ברור במקום דעבדינן דינא דגרמי ממילא זה המראה דינר אינו סומך א"ע על השולחני כלל מפני שיודע שאין שולחני תקוע בחיובא דתשלומין ויהי' נבהל להשיב ולא יחוש לדייק ולדקדק וכמו שאין ש"א חושש לשמור שמירה מעולה מגניבה משום שאינו תקוע בתשלומיו ואף המפקיד אינו סומך עליו שיחוש לשומרו מגניבה כנ"ל אילם במקום דדיינינן דינא דגרמי ממילא זה המראה סומך עליו שלא יהי' נבהל להשיב דהא הוא תקוע בתשלומי ניזקו כמו שבטוח וסומך המפקיד על ש"ש שיחוש לשמור שמירה מעולה שלא יוגנב: ובזה ניחא דהוצרך ר"ל דווקא לומר חזי דעלך כו' משום דריש לקיש הי' אומר דר' מאיר הוא דדאין דינא דגרמי והי' מקום לפרש ולומר דכוונתו דאין הלכה כך וכמו דמסיק דרבי אלעזר חשב לומר כן ולפי"ז ממילא אין לו שום סעד וסמיכה כלל לריש לקיש על ר' אלעזר דהא אינו תקוע בחיובא דתשלומיו ממילא אינו חושש לדקדק ונבהל להשיב כפ' שעולה על רוחו בהשקפה מועטת לזה בא ר"ל וקאמר הוי יודע דעלך קסמכינא משום דהלכה דגרמי חייב ולכן הקשה לו ר"א והא את הוא דאמר כו' ומתרץ כו' ודוגמא לזה מצאתי בפ' החולץ דף מ"ו ע"א דאמר רב אשי לרבינא חזי דמינך קבעית ע"ש והתם באמת אפשר אילו לא הוה קאמר חזי כו' לא הי' מתחייב וכאן בסוגיא ג"כ הי' מוכרח ר"ל לומר כך ע"פ שהי' מקום לטעות דדעת ר"א לפטור בגרמי אבל לדידן דהלכה קבוע לחייב בגרמי לא צריכא כלל לאמירה וניחא מאוד עובדא דר' חייא דהוה מתחייב אף בלא אמירה ובזה אמרתי דבר חכמה לבאר מה דאמר ר"ח כתיב אפינקס דין פסק ביש ועיין בפיר"שי וביותר קשה הא מסיק דמה ששילם הי' מצד טוב וישר א"כ נהפך לטוב מביש ולפי דברינו ניחא הכל דמסקינן שם בסוגיא דר"ח הי' אומן גמור הוא צריך למיגמר ולא היה חייב לשלם ע"פ דין וע"כ טעותא דר"ח הי' בסיכתא חדתא על וכמבואר בסוגיא דאומן גמור כלא צריך למיגמר ליכא למטעי כלל רק בסיכתא חדתי (ולקמן נחקור זאת) וא"כ הואיל ואומן גמור פטור מלשלם בסיכתא חדתי ממילא אף זה המראה אינו סומך להיות בטוח שאין בו רעותא דסיכתא חדתא משום דשולחני אומן אינו תקוע בחיובא דתשלומין דקרובה לאונס כדפירש"י וכמו שאינו סומך המפקיד אפילו על ש"ש שישמור מאונס ודווקא על שואל בטוח אף מאונסין ולא בש"ש: אולם על ר' חייא דטבעו לעשות לפנים משורת הדין ולשלם אף בקרוב לאונס ממילא האי איתתא שהראה לו הדינר עשתה סמיכת' עליו מכל וכל דאף מסיכתא חדתי אין בו ריעותא דהואיל ור"ח לפי טבעו ומעשיו תקוע בחיובא דתשלומין אילו לא היה ברור לו לא היה אומר בה דבר וכבר הקדמנו דלפי ערך קביעות חיובא תשלומין של שולחני לעומת זה נעשה סמיכות של המראה הדינר על השולחני וא"כ אינו יוצא טובה להאי איתתא מעשיית טוב וישר של ר' חייא: דאילו לא הי' מידת ר"ח כך לא הית' האי איתתא סומכת עליו ולא היתה מקבלת כלל. האי דינרא רק מחמת שידוע הי' שמידת ר"ח להיות קבוע בתשלומי טוב וישר לכן המכה עליו וקיבלה הדינר וניחא דאמר ר"ח זיל שלים וכתב אפינקסא דין עסק ביש כלומר בכל ענין שאני עושה לפנים משוה"ד יש בה טוב וישר שמשלם יתר על הדין אבל כאן מטובה לרעה יצא שיש כאן חיוב דררא דממונא לפי קוטב דת ודין כנ"ל שהי' סמיכות האי איתתא עלי לקבל האי דינרא וכמו שביארנו: ולסברות הו' דלעיל ד"ה לפנים דכתב שם דאם אף אחרים אינו חייבין לא שייך עשיית לפנים משורת הדין אפשר דר"ח לא הוה צריך למגמר רק ששילם לפנים משורת הדין ומ"מ הי' צריך לאמירה דאי לא"ה הוה כ"ע פטורי ולא הוה צריך לשלם אף לפנים משורת הדין: עוד אמרתי לחקור דבר מה שלא נתבאר בפוסקים, כי הנה בטוש"ע מבואר החילוק בין אומן ובקי גדול שאינו צריך להתלמד ובין אומן שאינו גדול כ"כ שעדיין צריך להתלמד ואמת חילוק זה מבואר בגמ' לתרץ סתירות הברייתות אולם עוד אחת מבואר בתלמוד דהאי אומן גדול שאינו צריך ללמד מהנמנע שיטעה בשום ידבר בעולם ולא יפול בו שום דבר טעות רק סיעתא חדתא דמפרש"י דעדיין לא היו בקיאים בה אבל טעות אחר לא יצוייר בו וכדמשמע פשטא דתלמודא דמקשה ואלא במאי קטעי כו' משמע דלא משכחת לה בשום אופן טעות דאומן שאינו צריך להתלמד אלא בסיכתא חדתי דווקא ולא זולת זה ואפשר לפרש דטעמא דמילתא הוא דהואיל ומחלקינן בין אומן לאומן ודווקא אומן גדול הוא דפטור א"כ כל שנמצא בו איזה טעות מוכח דאינו אומן גדול הוא עדיין וצריך להתלמד ובאמת לא מצינו בשום מקום לחלק בין אומן גדול לאומן קטן ובטבח מחלק סתם בין אומן להדיוט ולא יותר אבל כאן דייק תלמודא שאינו פטור אלא אומן גדול נמצא עסק מראה דינר חלוק משארי ענינים כנ"ל והואיל ואינו נפטר אלא אומן גדול דליכא למיטעי כלל מקשה בפשיטות ואלא במאי קטעי ומסיק בסיכתא חדתא דקרובה לאונס: וכפי הנראה מפשטות הסוגיא דעיקר ההפרש הוא בענין הטעות היינו אי טעה לבד סיכתא חדתא חייב ואי טעי בסיכתא חדתא פטור ובפשיטות ראוי לומר דאפילו אומן שאינו בקי גדול וטעי בסיכתא חדתא יש לפוטרו אחרי אשר האי טעותא קרובה לאונסא הוא ותחילתו בפשיעה וסופו באונס לא שייכא כאן. ואפשר אף הדיוט גמור יש לפוטרו מהאי טעמא. ולפיכך יש לחקור טובא איך לא חקרו ויסדו כל הפוסקים עיקר הזה דעיקר פטורא דשולחני לא משכחת לה אלא בטעותא דסיכתא חדתא. דאז אף אומן שאינו בקי פטור כנ"ל: ועפ"י הערות דברים הללו נראה שיפה כיון הרשב"א להלכה כמו שהובא בב"י שם דדעתו שלא כדעת הרמב"ם והרא"ש דדעתם לחייב בשכר אפילו בקי גדול כדנכו ואיסר אבל הרשב"א חולק עליהם וסובר דבקי גדול אפילו בשכר פטור ואינו דומה למלאכת שחיטה דבשכר חייב אף אומן דהתם תליא באומן ידים ואפילו אומן בקי יקלקל לפעמים אם לא יכווין מלאכתו הטיב ולפיכך אינו כאונס וחייב בשכר אבל ראיית המטבע שהוא תלוי בראות העינים והבקיאות בצורות וכל שהוא אומן בקי הרבה אינו מצוי שיטעה וכשהוא טועה הרי זה אונס גמור ואפי' ש"ש פטור מאונסין וזהו שלא הזכירו בגמ' גבי שולחני סילוק בין בחינם בין בשכר עכ"ל ולפי ביאורינו הענין מבואר יותר דהואיל ועיקר פטורא דאומן גמור לא הוה אלא בטעותא דסיכתא חדתא ולא זולתו פשיטא דע"כ טעמא דמילתא דהוה אונס וכמו שהארכנו ואפילו הדיוט בשכר יש מקום לפטור: