גליא מסכת חלק א קצד

על גואל הדם אינו נהרג עליו והביא ממה שאמרו שאילו נהפך זמרי והרג לפנחס אינו נהרג עליו. והביא שם לשון ר' ירוחם נתיב ל"ב שכ' וז"ל ואם הבועל נהפך והרג לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג עליו כי רודף היה הקנאי כי אין מצוה להרגו אלא רשות בעלמא עכ"ל רי"ו. נמצא שתלה הדבר לפי שאינו מצוה להרגו וגואל הדם הוה נמי רשות עכ"ל המל"מ שם: ולדעתי דבריו מרפסן איגרא ולא תהיה כזאת בישראל להרבות שופכי דמים. דהנה לפי דבריו שתלה הדבר במצוה או רשות דבכל מקום שאין בו אלא רשות אם נתאמץ והרגו פטור ממילא גבי מחתרת שמבואר ברמב"ם שאין מצוה וחובה להרגו אלא היה רשות בעלמ' אם נתאמץ הגנב והרג את בע"הב או לשארי בני אדם שנתנו להם סנהדרין בימי הבית רשות להורגו וכמו שדרשו מדכתיב והוכה משמע בכל אדם הרשות נתונה משום דמיקרי רודף עיין בסוגיא וכ"פ הרמב"ם סוף הל' גניבה דאין בעסק הריגתו מצוה וחובה אלא רשות א"כ אם יתאמץ הגנב והרג לבע"הב או לשתרי בני אדם פטור. דהואיל ואין עליהם מצוה אלא רשות. ראוי להיות נקראים רודפים כמו על זמרי שאמרו בגמ' דמש"וה פטור זמרי עליו משום שהוא רודף ור' ירוחם קבע הטעם משום דאין בו מצוה אלא רשות ולכן הדבר קשה כתורמס לומר שהגנב לא היה נהרג על הריגת בע"הב ובתלמוד מפורש שהתורה קרא להגנב בן הריגה ואמרו שהתורה אמרה להורגו וקראו להגנב רודף נפשות על שם סופו והותר דמו ומשום הכי פטור על שבירת כלים ושארי הזיקית. ואיך נימא אנחנו שאם הגנב הזה הוציא מחשבתו הרעה מכח אל הפועל להרוג את בע"הב או לשארי מצילים לא יהרוג עליהם שהמצילים נקראים רודפים ולא הוא ולהמ"למ לישנא דר' ירוחם אטעיתיה שיהיב טעמא על פטורא דזימרי בהריגת פנחס משום שאין מצוה לפנחס אלא רשות. אולם באמת דברי רי"ו הנ"ל אונס מדוקדקים על מכונן כאשר נפרש אנחנו תוכן הדבר בעיקר טעמא דמילתא אף זאת שהמ"למ לא ביחן את דבריו לברר באיזה גואל הדם קבע את ספיקו דיש הרבה חילוקי דינים בענין גואל הדם בין אם הרגו קודם שנכנס אל עיר מקלטו ובין אם הרגו אחרי שנכנס לעיר מקלטו ויצא: ובכדי לברר יסוד ועיקרי דברים הללו על בוריין נקדים לבאר מה שמחולק הרמב"ם עם מהרש"ל בענין רוצח שיצא מעיר מקלטו דהלכה כר' עקיבא האמור במשנה מכות (דף יב ע"ב) דאפילו גואל הדם אין בו אלא רשות ודלא כרי"הג דאמר מצוה על גואל הדם אך לרי"הג בשאר כל אדם הוה רשות ולרבי עקיבא הגירסא בכל הספרים הוא כך לר"ע דגואל הדם רשות וכל אדם אין חייבין עליו וכן הוא פסק הרמב"ם ע"פ גירסא שהיה לפניו ובכל הספרים רק מהרש"ל מגיה וגורם בדברי ר"ע וכל אדם חייבין עליו ובתוי"ט שם בפ"ב כתב וז"ל ספרים ישנים בכולם הגירסא אין חייבין עליו ומהרש"ל הוא שמחק תיבות אין ונראה משום דקשיא ליה היינו רשות היינו אין חייבין וה"ל להתנא לכלליננהו ולמיתנינהו בחדא רשות ביד גואל הדם וביד כל אדם וי"ל דכלפי דקרא נקט לגואל הדם בהדיא שנאמר ורצח גואל הדם הלכך אמר ר"ע רשות בידו כלומר התורה נתנה רשות לגואל הדם דבפירוש אתמר בכתוב ומכללא נמי שמעינן דכל אדם אם הרג אין חייבין עליו שנאמר אין לו דם וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מרוצח עכ"ל הת"יט: והגאון מהר"י פי"ק בהגהותיו הביא ראיה לשיטות רמב"ם וגירסא ישנה וז"ל דאם פליגי ריה"ג ור"ע בכל אדם מ"ט לא שאל תלמודא על זה מאי טעמייהו ובמאי פליגי אבל להרמב"ם אין שום פלוגתא בין רי"הג ור"ע גבי כל אדם אלא בגואל הדם לחודא עכ"ל: ואני אומר איפכא דלכאורה אדרבא יש להביא ראיה מזה לשיטות מהרש"ל וגירסתו ומה שחקר מהר"י פי"ק למה לא שאל תלמודא מ"ט דפלוגתייהו בשארי כל אדם לק"מ כי נראה ברור דבמה דמפרש תלמודא טעמייהו גבי גואל הדם אי רשות או מצוה ממילא מתפרש בזה טעמייהו דפליגי בכל אדם אי חייבין אי לא. דנחזי אנן דבגמרא מפרש טעמא דר' יוסי הגלילי דסובר מצוה מדלא כתיב אם רצח וטעמא דרבי עקיבא דאי למצוה הל"ל ירצח ורש"י מפרש ורצח איכא לפרושי לשון ציווי כמו ועשה בצלאל ואיכא לפרושי רשות כמו ועשה ה' להם ע"ש: ובקרא כתב ואם יצא כו' ומצא אותו כו' ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם והנה לרבי עקיבא דסברתו לפרש ורצח לשין רשות כמו דהוה כתיב אם רצח ממילא האי סיומא דמסיים בה קרא אין לו דם. הוא המשך מל מה שלמעלה הימנו והיינו דקפסיק קרא ואמר דאם ירצח הוה הדין דאין לו דם וכמו שאומר בקרא גבי מחתרת דאם הוכה במחתרת אין לו דם. עיין ברש"י דמפרש דהרי הוא כהורג את המת שאין לו דם וא"כ דתיבות אין לו דם אינו מיותר דצריכא לסיומא דמילתא על אם ירצח גואל הדם להרוצח איך דינו מוכרח הכתוב לפסוק דינו ולומר שהוא פטור כהורג את המת ונמצא לא מצינו בקרא רק דינו דגואל הדם שהיה פטור אבל שאר כל אדם לא נזכר כלל לפטורא בקרא וממילא ראוי לחייבו כמו ענין של רציחות גואל הדם את ההורג בשגגה בהליכתו לערי מקלט דפסק הרמב"ם דגואל הדם פטור עליו ושאר כל אדם חייב עליו דלא נזכר בקרא רק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח ובקרא כתיב והכהו ולא והוכה כדכתיב במחתרת דדרשינן והוכה בכל אדם ומפרש"י מדלא כתיב והכהו ע"ש. עיין בסוגיא (דף י ע"ב) וברמב"ם פ"ה מרוצח וכל זה לר"ע אבל לרי"הג דמפרש הקרא דורצח בלשון ציווי וכמו דהוה כתיב ירצח דהכתוב מצוה על הגואל הדם שירצח את הרוצח כשיצא ממקלטו ממילא האי סיומא דמסיים אין לו דם בהאי קרא אין לו המשך וקישור על עסק ציווי הריגות גואל הדם להרוצח. דהואיל והכתוב מצווה לגואל הדם שיהרוג לרוצח פשיטא ופשיטא שאין לו דם ובקרא דוקצותה את כפה לא תחוס עיניך דמפרש הרמב"ם ע"פ ספרי דזהו עשה ול"ת מצוה וחובה להרוג את הרודף לא מסיים שם קרא דאין לו דם. משום דהואיל ובמצוה וחובה מדבר הכתוב פשיטא שאין לו דם. ובאמת גבי מחתרת דקמסיים קרא דאין לו דמים אין שם מצוה אלא רשות. עיין בתוס' (דף ע"ג ע"א) ד"ה אף רוצח כו' דהוכיחו דגבי מחתרת הוה רשות מדכתיב בקרא אין לו דם ע"ש. א"כ מבואר דהיכא דקרא במצוה וחובה איירי לא שייך לומר בו אין לו דם ואף בהליכת רוצח בשנה לערי מקלט דאין מצוה וחובה לגואל הדם להורגו רק אם הורגו פטור קמסיים קרא שם בפ' מסעי ולו אין משפט מות. דמפרש תלמודא דקאי על גואל הדם דאם הרגו אין לו משפט מות על הריגתו. אבל גבי מצוה כמו דמפרש רי"הג לדייק מדלא כתיב אם רצח אלא ורצח ע"כ משמעתו כמו ועשה בצלאל שהוא לשון צווי שהכתוב קבעו למצוה על גואל הדם שירצח את הרוצח כשיצא מעיר מקלטו. א"כ האי סיומא דקמסיים בו קרא אין לו דם אין לו פירוש כלל. כי כבר פסקה קרא למילתיה במה שמצווה לגואל הדם להורגו וממילא דסיומא דאין לו דם אין לו קישור המשך כלל לענין שלמעלה דאיירי שם ממצוה של גואל הדם דאחרי שמצוה עליו פשיטא שאין לו דם ופטור על הריגתו. וא"כ מוכרח רי"הג לפרש ולומר דהאי סיומא דאין לו דם לא קאי על גואל הדם אלא על אדם אחר שמצוה אין עליו להורגו כמו על גואל הדם אבל עכ"פ רשות יש לו ופטור עליו ועליו קאמר קרא דאין לו דם כלישנא דאמרו אמחתרת ונתבאר הטיב דלשיטות מהרש"ל נכון מאד מה דסובר רי'"הג דאף לכל אדם יש רשות ור"ע דסובר דקרא ורצח משמעותו אם רצח נמצא שסיומא דקרא דאין לו דם קמסיים ופסקו למילתא דענין גואל הדם איך הוה הדין אם הרגו ומקושר הוא לשלמעלה לענין דגואל הדם דקאיירי קרא בי' ואינו מיותר כלל. ממילא שאר כל אדם אין לנו מקום לפוטרו וכמו שעת הליכתו לעיר מקלטו דלא פטרינן אלא לגואל הדם ולא אחר דאין לנו שום לימוד לפטור אחר וגבי מחתרת הוא דדייקינן מדכתי' והוכה משמע דרשות לכל אדם עיין שם ברש"י (דף ע"ב) דדייק מדלא כתיב והכהו ע"ש ובאמת בהליכתו של רוצח למקלטו בפ' שופטי' כתי' והכהו נפשי משום דלא פטר קרא רק לגואל הדם לחודא וכאן נמי בפ' מסעי דקרא קאי ואיירי רק בגואל הדם לבדו דכתיב ורצח גואל הדם היינו אם רצח מסיים קרא ואמר דאין לו דם וממילא ליכא לן שום לימוד על אדם אחר כלל. נמצא לגירסת מהרש"ל מתפריש שפיר כולה מילתא דפלוגתא דרי"הג ור"ע. ובאמת תלמודא מקשה מ"ט על כולה פלוגתא בין במאי דפליגי בגואל הדם רשות או מצוה ובין במאי דפליגי אשאר כל אדם אי פטור או חייב ובמאי דמסיק תלמודא דפליגי בפירושו דקרא במה דכתיב ורצח אי מצוה קאמר רחמנא או רשות מתרצי בזה שפיר כל עיקר פלוגתייהו בין פלוגתא דרשות או מצוה דגואל הדם ובין רשות או אין רשות דשאר כל אדם וכנ"ל: אמנם שיטות הרמב"ם הוא כפי נוסחא שהוא בכל הספרים וכמי שהעיד התי"ט שנוסחאות מספרים ישנים הוא הגרסא בר"ע כל אדם אין חייבין עליו. ולכן פסק כך בפ"ה מרוצח אולם ליישב ע"פ נוסחא וגירסא זאת כל פשט השמועה העלתו בזה בעז"הית דרך נכון מאוד ביסוד ושורש פלוגתא דרי"הג ור"ע: ובהשקפה ראשונה יש לדקדק מפני מה איפלגי רי"הג דווקא בהאי קרא דורצח דכתיב גבי יציאות הרוצח ממקלטו. אי משום דכתב רש"י דתיבות ורצח יש לפרשו על רשות או בדרך צווי. קשה דהא זה וודאי גם תיבות והכהו נפש דכתיב ברוצח שהולך למקלט ג"כ יש לפרש בדרך צווי כמו דכתיב בפ' תצא בענין מלקות והפילו השופט והכהו כדי רשעתו דמשמעו על דרך ציווי דווקא וכן במחתרת דכתיב שם והוכה נימא ג"כ לפרשו על מצוה מדלא כתיב אם יוכה וכן בהליכתו לערי מקלט דכתיב והכהו ולא כתיב אם יכהו ומ"מ ליכא מאן דפליג התם ומפרשינן דבדרך רשות המה אבל לא למצוה לדברי הכל אף דיש לפרשו על מצוה ולדייק בהו מדלא נקט להו בלשון אם כדדייק רי"הג גבי ורצח: אך אמיתתן של הדברים המה דלא מצי רי"הג לפלוגי רק בהאי קרא דורצח האמור ביציאות הרוצח מעיר מקלטו ולדייק בו מדלא כתיב אם ירצח. אבל בשארי עניינא לא הוה מצי לדייק כך. דגבי מחתרת דפתח שם קרא באם דכתיב אם במחתרת ימצא והוכה ממילא לא צריכא לן קרא לפרושי ולומר אם הוכה. כי היכי דלא נשתמע דדילמא למצוה ובלשון ציווי נאמר הואיל ובהאי קרא פתח באם ממילא תיבת והוכה קאי ואיירי על מה דפתח בו והוי כמו דהוה אמר אם הוכה. ועוד דמוכח מסיומא דקרא דמסיים אין לו דמים ע"כ דעל רשות נאמר והוכה כמו שהוכיחו התוס' (דף ע"ג ע"א) ד"ה אף רוצח כו' ע"ש והתם ליכא למימר דאין לו דם קאי אשארי בני אדם ובע"הב הוה מצוה דהתם כלל מעיקרא הבע"הב ביחד עם שארי בני אדם בתיבת והוכה דדריש והוכה מכל אדם בדרך כלל ולא פרט לבע"הב בפני עצמו: ואף בהליכת הרוצח בשגגה לעיר מקלטו נמי לית לן לפרושי תיבות והכהו נפש בלשון צווי כלשון והכהו השופט הנאמר בפ' תצא במלקות דהתם כל שייאטות דקרא בדרך אם נאמר דהא פתח קרא ואמר פן ירדוף גואל הדם כי יחם לבבו ממילא גם תיבות והכהו נמי בדרך אם נאמר כלומר אם הכהו אין לו משפט מות ועוד מוכחא טובא ממאי דמסיים ביה קרא ואמר אין לו משפט מות. דמפרשינן דקאי על גואל הדם שאין עליו מיתות ב"ד עיין ברש"י בסוגיא דמכות (י' ע"ב) ד"ה ברוצח כו' א"כ מוכח דוהכהו בדרך אם נאמר ולא בלשון ציווי: וכבר הערנו בזה למעלה דבהליכתו לעיר מקלטו אפי' רשות לא היה בו לגואל הדם דהא אמר רב הונא שם במכות (י' ע"ב) אם הרג גואל הדם לרוצח פטור משום דמפרש אין לו משפט מות על גואל הדם קאי מפרש"י שם דה"ק ולו אין משפט מות לא היה מתיירא מבית דין כו' עיין שם וידוע דבכל מקום דנאמר בתלמוד בעסק רציחה דפטור פירושו פטור אבל אסור היינו שמיתות בית דין לא היה עליו אבל דין שמים היה עליו כמו כל הני עניינא האמורין בפרק הנשרפין בכפתו לפני ארי והשיך בו נחש או ברעב שסופו לבוא או הוריד הסולם מהבור אשר יש שם אדם דנקט תלמודא בכולהו פטור וכן בשולח עבדו או שוכר גזלן להרוג את חבירו בריש פרק האיש מקדש דנקט לישנא דפטור. ומקשה תלמידא מכלל דמיתת שמים נמי פטור אמאי משום דמפרשינן מה דפליג שמאי הזקן ואמר חייב כוונתו על דין שמים ולכן מקשה איך אפשר דת"ק פטר ליה לגמרי עד דמתרץ בי דינא רבא ובי דינא זוטא איכא בינייהו ע"ש: וכן מבואר ברמב"ם פ"ב וג' מרוצח דהן בשלוח עבדו להרוג לחבירו וכן בכל הנהי ענייני האמורין בפרק הנשרפין דנקט בהו לשון פטור אינן פטורין