גליא מסכת חלק א קצג

נרדף וטובע בנהר שחייב כל אדם להציל מנהר. ומחיה רעה ומליסטין אבל להרוג לרודף אפשר מעולם לא התירה התורה ולא חייבה בלאו הזה וע"ז מסיק תלמודא שיש לנו גילוי מילתא לדרוש מההקיש דנעהמ"א דעכ"פ ראוי להציל אפי' של רודף וממילא ים לנו שפיר לדרוש הלאו דלא תעמוד על דם דמו של רודף ולאוקמי בלאו דלא תעמוד ועיקר הדרשא דהיקמא הוא לנו רק לגלות שיש היתר בהצלת דמו של רודף ולפיכך קרוב לפרש האי לאו דלא תעמוד על דם בדמו של רודף עיין בתוס' ד"ה להצילו דהקשו באמת למה לי כלל קרא על הצלתו מטביעות נהר ע"ש: ויותר נראה לבאר בזה דהנה התו' הקשו בד"ה להצילו וא"ת למה לי בטובע בנהר וחיה גוררתו כיון דילפינן דרוצח ניתן אפילו להצילו בנפשו השתא חבירו הורג כדי להציל התם לא כל שכן. אולם יש לבאר לתרץ זאת עם מה שחקרנו לעיל חדא באידך: ובאמת יש לחקור טובא על מה דקבע תלמודא ילפותא להציל בנפשו של רודף הן בנואף והן ברוצח מקרא דאין מושיע לה הא יש לה מושיע מחוייב להושיע לה בכל דבר שיכול להושיע וקשה בזה כמו דדייקינן לעיל אקרא דלא תעמוד דברייתא יליף מיניה על הצלות טובע בנהר וליסטים באין עליו היינו הצלות הנרדף ועוד יליף מיניה להרוג את הרודף ומקשינן האי מיבעי ליה על הצלות הנרדף ועדיין להרוג הרודף מנ"ל כמו כן יש לדייק בהאי ילפותא דקבע תלמודא בקרא דאין מושיע לה דילמא לא אתיא אלא להציל אותה ולהושיע לה בכל מה דאפשר ואכתי להרוג את הנואף מנ"ל: לכן נראה דהענין הוא דזה ודאי אי לא הוה לן אלא חד קרא או קרא דלא תעמוד או האי קרא דאין מושיע לה לא הוה מצינן למילף מיניה אלא מה דמסתבר טפי היינו לטובע בנהר או ליסטים באין מחוייבין להציל הניזק והנרדף בכל האפשרי אבל אף להרוג את הרודף היינו להצילו בנפשו לא הוה מצינן לדייק מיניה וכן אי לא הוה לן אלא האי קרא דאין מושיע לה לחודא ג"כ לא הוה דייקינן מיניה רק להושיע לה בהצלתה כל מה דאפשר אבל להרוג להנואף אכתי לא הוה שמעינן מינה כנ"ל איברא אחרי שיש לפנינו תרתי הנהו קראי וממילא שמעינן דאידך קרא דרשינן מיניה להציל אפילו בנפשו היינו אפילו להרוג את הרודף בין שהוא רוצח או נואף דאי נימא דלא בא להשמיענו אלא הצלות הנרדף לחודא תרתי קראי למה לי בזה ואחרי אשר ע"כ מוכח דחד מהני קראי בא לנו למילף על הצלות בנפשו של הרודף ויש לנו הקישא דקרא מקיש נערה ורוצח להדדי ממילא קבעינן ילפותא בכל חד מהני קראי על הריגות רודף כפי האמת ולפי מה שפירשנו דבאותה ברייתא עצמה מפורש בה הצלות נהר והריגות הרודף ע"כ בדרך לא זו אף זו קתני לה ועיין דוגמא לזה (ב"מ דף ל) בדרשא דקרא והתעלמת דדורש מיניה בברייתא כמה דרשות ומסקנא דאינה צריכה אלא משום חדא ע"ש והכ"נ עיקר האמור דצריכא לנו להקישא דרוצח שבא ללמד ונמצא למד דהיינו דילפינן מההיקש דשייך הריגות דם הרודף וממילא דרשינן לח תעמוד ללאו על הריגות הרודף ודם רעך על הרודף קאי ואיירי שביארנו ומיניה ילפינן דאף בנערה שייך הלאו דנא תעמוד וא"כ שפיר שרוצח עם נערה בא ללמד וללמוד היינו דיליף מינה דשייך הריגה על הרודף והלאו דלא תעמוד ילפינן לנערה מרוצח. ואם כן למסקנא דסוגיא מתיישבת הברייתא על מכונה דשייך שפיר למדרש לאו דלא תעמוד על הרודף ואף זאת אפשר אם היה מביא תלמודא האי ילפותא דלא תחוס וקצותה את כפה היה חוקר הש"ס אפשר דהאי דרשא אממון קאי וזה לא מצינו כלל בתורה שיהיה על הריגות הרודף אבל אחרי שקובע למודא האי ילפותא דהקישא דרוצח לנערה ונמצא שיש לנו גלוי מילתא דהתורה מתיר דם הרודף בפשיטות יש לנו לדרוש קרא דנא תעמוד על דם איירי בדמו של רודף ואף קרא דלא תחוס מתפרש לנו על הריגות הרודף וכחכמים לגבי ר"י דיחידאי הוא וניחא מאוד דהרמב"ם קבע להלכה שחייב בהריגות הרודף בלאו דלא תעמוד כמבואר בתלמוד לפי המסקנא וגם בלאו דלא תחוס כרבנן דר"י ועשה דוקצותה את כפה: בעובדא דדוד ושאול כשהיה שאול במערה שהיה דוד שם וכרת דוד כנף מעילו ואמר דוד לשאול ואמר להרגך ותחס עליך ואיתא בפרק הרואה (דף ס"ב ע"ב) ואמר ואמרתי מיבעי ליה ותחס וחסתי מבעי ליה אמר ר' אלעזר אמר לו דוד לשאול מן התורה בן הריגה אתה שהרי רודף אתה והתירה אמרה הבא להרגך השכם להרגו אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך ע"כ. ובהשקפה ראשונה יש להפליא טובא על דוד. אחרי שמבואר ברמב"ם ובסמ"ג שם שהמונע א"ע מהריגות הרודף עובר על עשה וב' לאוין. א"כ מה הועילה הצניעות שהיה בשאול לחוס עליו הואיל ובתורה כתיב לא תחוס וכפי הנראה אין לחלק בין אדם אחר לנרדף עצמו דכמו שאדם אחר עובר על זה. אף שבלעדו נעשה פסק הצלה כמו כן נרדף עצמו ראוי לומר שעובר על עשה וב' לאוין הללו אף שניצל אח"כ ע"י סיבה אחרת ומה לי הוא ומה לי אחר וגם על פירש"י בד"ה התורה אמרה אם במחתרת ימצא הגנב כו' וקשה טובא למה שביק רש"י כל סוגיא האמורה בניתן להצילו בנפשו ותפס סוגיא דמחתרת אמת בילקוט ראיתי שאמר דוד לשאול התורה אמרה אם במחתרת ימצא הגנב ואתה נמצאת עמי במערה מותר אתה ומותר דמך כו' וזהו דרך דרש להקיש מערה למחתרת. אבל עיקר הענין אין לו דמיון המערה למחתרת כלל אבל על רש"י קשה כנ"ל: עוד שם בפרק הרואה (נ"ח ע"א) בעובדא דרבי שילא דר' שילא קרינה ממרא אמר האי רודף והתורה אמרה הבא להרגו השכם להורגו פירש"י גם כן התם מענין מחתרת ע"ש וקשה ג"כ כנ"ל למה שביק רש"י כל הסוגיא דניתן להצילו בנפשו ומביא רק ענין המחתרת ובהג"מיי פ"א מרוצח בענין האמור שם ברמב"ם דחייב להצילו בנפשו מביא ראיה על זה מעובדא דר' שילא ע"ש: ולהסביר דבר הזה לנכון נקדים לעמוד על חקירה אחת אשר חקרנו בענין דרודף הנאמר בו ניתן להצילו נפשו' ומשום הכי איתא בסוגיא (דף פ"ד) ובפרק הגוזל (דף קיג) דרודף ששיבר כלים פטור מפני שהתיר עצמו למיתה וכן הוא ברמב"ם סוף חובל ומזיק ע"ש ועלה אצלי להסתפק אם עיקר האי דינא לא נאמר אלא ברודף לעשות מעשה רציחה בידים בענין שחייב עליו בזמן הבית מיתות ב"ד אבל מי שרודף אחרי חבירו לעשו' לו איזה ענין שאין עליו מיתות ב"ד אלא מיתה בידי שמים כגון רודף לכפותו לפני ארי או להשיך בו נחש או להעלות סולם מהבור אשר יש שם אדם ודומה לזה אשר בכל הנהו עניינא אמור בפ' הנשרפין (דף ע"ז) דפטור ומבואר ברמב"ם פ"ב ופ"ג דמ"מ חייבין בדיני שמים ע"ש. אפשר בזה לא נאמר האי כללא דניתן להצילן בנפשן: וכעין הערה זאת יש לי קונ' מיוחד בהאי ענין האמור דעל גילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור אם הוא דווקא בשכופין אותו לעשות מעשה רציחה בידים או אפילו בכופין אותו לעשות עסק גרמות מיתה כגון לכופתו לארי ודומיהן אי אמרינן אף בהאי עניינא יהרג ואל יעבור או לא והארכתי שיש פלוגתא בזה עיין בתוס' פ' הבא על יבמתו (דף נ"ד) דמסקי שם דבעינן דווקא בגוונא האמור בקרא כאשר יקום איש על רעהו ורצחו היינו עושה מעשה בידים ובגילוי עריות ג"כ מעשה בעי ע"ש ועיין בתוס' סוף פ' בן סורר דהאריכו בזה וכפי הנראה דעת ר"ת שמתרץ באופן אחר מסתמא לא סבר האי חילוק ומצאתי לומר דפלוגתא דירושלמי ההובא בכ"ע פ"ה מהל' יסודי התורה דפליגי ר' יוחנן ור"ל בלא הורגו בידים תליא בעיקר הזה: ומעתה הואיל ובחד קרא איתקיש נערה לרוצח ובא ללמד ונמצא למוד בהני תרי ענייני דיהרג ואל יעבור ובניתן להצילו בנפשו וא"כ ראוי לומר כמו ענין דיהרג ואל יעבור הוא דווקא במעשה בידים שחייב עליו מיתות ב"ד כמו כן האי ענין דניתן להצילו בנפשו הוא דווקא בעסק שעושה רציחה בידים שחייב עליו בימי הבית מיתות ב"ד: ובסוגיא שם (דף ע"ג) דאמרינן על קרא דאין לנערה חטא מות חטא אלו חייבו כריתות מות אלו מיתות ב"ד ומסיק צריכותא דאינו לא נאמר אנא מות ה"א דווקא מיתות ב"ד אבל עריות דליכא אלא כרת לא ואי נאמר חטא לחוד ה"א אפילו חייבי לאוין ע"ש וא"כ ליכא לן לרבויי אלא חייבי כריתות אבל לא חייבי מיתות שמים ולכאורה יש לומר דתליא בפלוגתא דפליגי אביי ורבא בריש פ' אלו נערות אליבא דר' נחוניא בן הקנה דעושה חייבי כריתות כמיתות ב"ד ופליגי שם בחייבי מיתות שמים כגון זר שאכל תרומה אי הוה כמו כרת או לא ורבא סובר שם דאינו דומה לכרת ומסתמא הלכה כרבא ולפי הסוגיא דעיקר ענין דניתן להצילו בנפשו ילפינן לה מנערה לרוצח וא"כ כמו בנערה לא ניתן להציל' בנפשו אלא בחייבי כריתות כמו כן גבי רוצח אלו היה ברוצח חייבי כרת ניתן להצילו אבל בחייבי מיתות שמים כמו עניינא דכופתו לארי ונחש או להעלות סולם מהבור ודומיהן אפשר דאינו ניתן להצילו בנפשו וממילא יש לנו להסתפק לפי"ז בזה הרודף לעשות עניינים הנ"ל שאין בה אלא מיתות שמים וזה וודאי ענין מיתות שמים שיש עניו עי"ז לא מפטר מתשלומין דהא אפילו כרת לא פיטר מתשלומין דלית הלכתא כר' נחוניא בן הקנה ועיקר פטורא דשבירות כלים תליא בענין שניתן להצילו בנפשו הרי התיר עצמו למיתה עיין בש"ך סי' ש"פ ס"ק ב'. וא"כ אי נימא דהאי רודף לעשות מעשה לא מעניינים דליכא בו אלא גרמא דאין בו מיתות ב"ד ממילא חייב על שבירות כלים ואי נימא דאפילו האי ענייני ניתן להצילו בנפשו אזי פטור על שבירות כלים ועיין בריב"ש סימן רל"א דלאו דווקא מעשה בידים אלא אפי' גרמא נמי ובעובדא דר' שילא מגמ' ברכות דלא עשה ההוא גברא רציחה בידים והסוכר להרוג חבירו או השולח עבדו מבואר ברמב"ם פ"ב מרוצח דפטור מדיני אדם ואין בו אלא מיתה בידי שמים ומ"מ דן ר"ש אותו לרודף וקטלי' א"כ מוכח דאפילו בגרמא שאין בו מב"ד בימי הבית אעפ"כ דין רודף יש עליו אכן כבר חקרנו לומר סברא נכונה דאין מקום ללמוד ענין הצלות בנפשו מנער' רק בדבר שיש בו מב"ד ואף להרמב"ם דהלימוד הוא מקצותה את כפה נמי מבואר דאיירי מעסק רציחה הנעשה בידים אבל בגרמא לא ידענו ורק אפשר דענין גרמא נוכל לדמות לעסק מחתרת דליכא גביה אלא רשות ולא מצוה ולא חובה מחמת דלא ברירא כ"כ עסק רציחה של הבא במחתרת וזה הטעם דבעינן שם קרא על רשות לשארי כל אדם משום דהיה עולה על הדעת מחמת שלא ברירא כ"כ לא הי' ניתן רשות רק לבע"הב לבדו ולכן במקום שיש ע"י גרמא שקולי' הם בגדר א' כמו במחתרת וראיתי בהגמי"י סוף ה' גניבה דמדמה ענין גרמא לבא במחתרת ומעתה מדוקדק מאד מה דדייק רש"י לפרש בעובד' דר' שילא דאמר ליה רודף אתה והתורה אמרה מעסק מחתרת כיון דלא הוי אלא גרמא: ושקטה ונחה נמי עובדא דדוד ושאול מה שאמר שמהתורה בן הריגה אתה ותחס עליך צממות שהיה בשאול. עי"ז נמנע דוד מלהורגו ואילו היה עניינו מעניני סוגיא דרודף הניתן להצילו בנפשו לא היה דוד עובר על עשה ול"ת דלא תחוס. אך זאת ידוע דכל שאפשרי להנצל מהרודף בא' מאבריו אסור להורגו. וזה וודאי שדוד היה קולע אל השערה וכמו שטען יואב עם אבנר המבואר באצדה דסוף פ' נגמר הדין. אך כל זה שייך באדם הדיוט הרודף אבל גבי שאול לא שייך זה דהיה מלך ותגזור אומר ויקם. ולא היה באפשרי להנצל ממנו בא' מאבריו ועוד דמסתמא לא היה שאול הורגו בעצמו שאין זה מנימוס המלך ומעשה דנוב יוכיח שציוה לדואג שיהרגם עכ"פ ממילא לא היה עושה שאול מעשה רציחה בידים רק שולח את עבדו להרגו המבואר בריש פ' האיש מקדש וברמב"ם פ"ב מרוצח דאין בזה מיתות ב"ד רק דין שמים דליכא בזה מצוה וחובה מעיקר דניתן להצילו בנפשו אלא מסיג מחתרת קאתינא עלה למילף דעכ"פ רשות יש להורגו א"כ שפיר היה רשאי דוד לחום עליו מלהרגו. ומדוקדק מאד מה דדייק רש"י לפרש בענין דוד ושאול גם כן מענין מחתרת בכדי שלא יקשה לנו איך היה רשאי דוד לעבור על לאו דלא תחוס משום צניעות דשאול: ובעסקי בסוגיא ופוסקים בדינא דרודף ראיתי במ"למ פ"א מרוצח הלכ' ט"ו שמצא להסתפק ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להרגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו ומסיק דהמציל הבא להרוג את הרודף אם נתאמץ הרודף עליו והרגו נהרג עליו הואיל ויש מצוה להמציל להורגו אבל הרוצח שנתאמץ