גליא מסכת חלק א קצב

אולם אכשר אף לשיטות הרמב"ם דאינו מחלק בשאר רודפים בין נרדף עצמו לאדם אחר ואף ביכול להנצל באברים אין שום חילוק בין נרדף לאחר דעל כולם נאמר דאינן נהרגין בב"ד אלא בדין שמים מכל מקום במעשה זמרי יש לחלק בזה דהנה זה וודאי כל הרואה את הרודף ויכול להציל ומנע א"ע מלהורגו עובר על עשה וב' לאוין המבוארין ברמב"ם פ' א' מרוצח הלכה ט"ו עיין שם אף שבלעדו נעשה מעשה ההצלה היינו שאח"ז ראה אדם אחר את הרודף והרגו או שנרדף עצמו נתחזק והרגו או איזה סיבה נעשה אשר עי"ז נעשה העדר על הרודף מלהוציא מחשבתו הרעה אל הפועל מכל מקום הראשון שעבר רודף הזה לפניו ומנע עסק ההצלה עובר על עשה וב' לאוין הנ"ל וה"ה האי רודף שיכול להצילו בא' מאבריו דשיטות הרמב"ם דבין נרדף ובין אחר אם לא דקדק להציל בכך אלא הרגו לגמרי פטור אף הראשון שהרגו פטור ואין לחייבו משום דהיה לו לסמוך על אחר או על הנרדף דהמה יעשו ההצלה באחד מאבריו. ומסתמא הטעם הוא הואיל וזה התיר את עצמו להיות רודף ומצוה וחובה יש על כל אדם להצילו בנפשו אינו מהראוי לחייב מיתות בימי הבית ב"ד ההורגו משום דלא דקדק להצילו בא' מאבריו: אך כל זה שייך לומר בכולהו עניינא דיכול להצילו בא' מאבריו אבל במעשה זמרי בפשיטות דכל אדם אין להם רשות להרוג לפנחס על מעשה רדיפה שלו דיש להם לסמוך שלא יצא מעשהו אל הפועל משום דבודאי יעשה זמרי בעצמו ההצלה ויפרוש מן האשה ובאמת אמרו שם דכמה ניסים נעשו לפנחס ואחד מהן דהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש ע"ש ולכאורה מנא ידע תלמודא דבר זה שהיה לו לפרוש עד שקבעו דבר זה לנס מה שלא פירש אבל הענין הוא דתלמודא חקרו הדבר לומר דמסתמא דמילתא הוא שזמרי היה לו לפרוש בראותו שפנחס הולך להורגו ומי גבר יחיה ולא יראה מות עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו ואיך יחליף חיי שעה על חיי עולם ולכן בלי ספק מהראוי היה לומר שזמרי יפרוש עצמו בכדי למלט את נפשו מרדת שאול מרדיפתו של פנחס אלא ע"פ נס היה שנתעכבו עליו מלפרוש בכדי שיבוא פנחס וקנאתו עליו ויטול שכרו בריתו שלום וא"כ בפשיטות ראוי לומר שאדם אחר נא היה רשאי לתקוע א"ע להציל את רדיפתו של פנחס בנפשו ולהורגו הואיל ועיקר עסק רדיפתו הוא אינו אלא בשעת מעשה כל זמן שעדיין לא פירש זמרי וכשיפרוש בטל רדיפתו ומסתמא בלי ספק יפרוש עצמו כנ"ל. ואיך יסמוך אדם אחר על הנס שיהיה נעשה לפנחס בכדי להתגדר ולהתגדל מזה המעשה אף שיעכבוהו ע"פ נם מלפרוש משו"ה ראוי לומר שאדם אחר היה נהרג על הריגת פנחס אף שנקרא רודף רק זמרי עצמו מכל מקים לא היה נהרג עליו אף שהיה לפניו תחבולה אחרת כנ"ל באורך: ובהאי סברא שהבאתי לעיל בשם ריב"ש לחלק ולומר דהא דאמרו בתלמוד דיכול להציל בא' מאבריו נהרג עליו קאי דווקא על אדם אחר אבל נרדף קילא טפי דאינו צריך לו לדקדק כ"כ להנצל בא' מאבריו אלא אף שאם הרגו לגמרי אינו נהרג עליו: ולכאורה נמצא הסברא בתלמוד להיפך דהקילו חז"ל באדם אחר יותר מגבי נרדף עצמו והוא שם (בדף ע"ד) אמרי' דאדם אחר שבא להציל מן הרודף ושיבר כלים של אחרים בהליכתו להציל פטור אבל נרדף עצמו ששיבר כלים של אחרים בשעה שעסק בהצלתו מן הנרדף חייב לשלם אלמא דהקילו יותר באדם אחר מהנרדף עצמו: אך כד מעיינינן בזה לק"מ ואדרבא קצת ראיה לסברא של ריב"ש דטעמא דמילתא דתקנו חז"ל שיהיה אדם אחר היורד להציל פטור על שבירות כלי' היא בכדי שלא ימנע א"ע מלהציל או יתמהמה ויעיין בשעת הצלה כך הוא לשון רמב"ם סוף חובל ומזיק ופטרו ממון תשלומי שבירתו משום פיקוח נפש ההצלה בכדי שיהיה זריז בעסק הצלות הנפש אבל על נרדף עצמו לא הוצרכו לזה. דזה וודאי נדרף עצמו זריז להנצל ולא יחוש לעיין ולהתמהמה עבור תשלומי כלים שישבור בעסק הצלתו כי עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו ולפיכך לא עשו על נרדף תקנה זאת להיות נפטר על שבירות כלים שיזיק ודווקא אדם אחר היורד להציל כשיהיה חייב יתמהמה לעיין בשעת הצלתו אם כן ממילא ראוי לומר דאדם אחר דרכו לעיין יותר מנרדף עצמו ה"ה בעסק שיכול להנצל באחד מאבריו דווקא אדם אחר שאינו בהול ומהומה כל כך בההצלה עליו לפקח על הדבר ולעיין לעשות ההצלה באחד מאבריו אבל נרדף עצמו שהוא בהול על נפשו אין דרכו לעיין ולפקח על הדבר ועושה הדבר בזריזות האפשרי מבלי לעיין על זה שיכול להנצל בא' מאבריו: הרמב"ם בפרק א' מרוצח חשב למצות עשה להציל הנרדף אפילו בנפשו של רודף מקרא דפרשת תצא דכתיב וקצותה את כפה לא תחוס עיניך שאם אינו יכולין להציל בכפה מצילין בהריגות הרודף מלא תחוס. וכתב עליו הראב"ד בספרי קדריש לה הכי עכ"ל ובעל מגדול עוז כתב יישר כחו שלמדנו מקומו כו' ואף הכ"מ כתב ע"ז שכך הוא בספרי ע"ש. ובהגמי"י ס"ק ע"ב כתב וז"ל בספרי וכחכמים שדורשים כן ולא כרבי יהודה דיליף לא תחוס מלא תחוס דעדים זוממים מה להלן ממון אף כאן ממון ורש"י תפס כשיטות רבי יהודא. והוא יחידאי עכ"ל: הנה לדעתם הראב"ד שלום כי ידבר שהראה מקום מקור להרמב"ם. אבל לדעתי לא כן הוא ובין אויב לאוהב נהפך להם הראב"ד והשגה גדולה העיר עליו ותוכן כוונתו של הראב"ד לומר שבאמת בספרי דריש לה כך אבל גמרא דילן לא סברי לה הכי. דהא שם (דף ע"ג ע"א) דייק תלמודא להביא ילפותא על מה דאמרו במשנה ואלו נתנין להצילן בנפשן ולא מצא למילף רק מהקישא דנערה המאורסה ע"ש. א"כ מוכח דתלמודא לא סבר לה שיטות הספרי למילף מקצותה את כפה כו' ואפשר דפסיקא ליה לתלמודא דהלכה בזה כר"י לדרוש האי קרא וקצותה את כפה ממון. וזהו טעמי של רש"י שתפס בפירושו לחומש דרשא דרבי יהודה דבחדא שיטה רש"י עם הראב"ד דכל דרשות ספרי אליבא דרבנן אדחי לה מסוגיא הנ"ל ואף זאת ראיתי דבריש פ' המניח (ד' כ"ח ע"א) איתא שם בסוגיא דעביד אינש דינא לנפשי' מביא תלמודא ת"ש וקצותה את כפה ממון מאי לאו בשאינה יכולה כו' ע"ש משמע לכאורה שיש ברייתא סתמא לדרוש על ממון וקצת אפשר לדחות דבאמת דברי רבי יהודה המה מספרי הנ"ל ומכל מקום מקשה תלמודא שפיר דוודאי בהאי ענין דעביד אינש דינא לא פליגי רבנן עם ר"י רק מהצורך לעיין אם יש בדברי ר"י בספרי האי סיומא דמייתי שם תלמודא ושלחה ידה פרט לשליח ב"ד. וספרי אינו מצוי לפני לעיין בו כי ע"פ האי סיומא יש להוכיח דברייתא דמתניתא סתמא כרבי יהודה והוה נמי סייעתא למאי דמפרש רש"י בחומש כך ועיין בריש פרק החובל דשם נמי משמע דוקצותה קאי אממון: והנה הרמב"ם בפ' הנ"ל הלכה ט"ו סתם דמי שעובר ולא הציל עיבר על עשה דוקצותה ועל ב' לאוין אחד דלא תחוס עיניך ועל לא תעמוד על דם רעך עכ"ל ובהגמ"יי שם ס"ק ג' כתב וז"ל בספרי דורש מלא תחום ובת"כ דריש מלא תעמוד עכ"ל. וראיתי בסמ"ג לאווין קס"ד מביא שם לאו דלא תחוס כמו ששנויה בספרי וברמב"ם הנ"ל אחר כך בלאו קס"ר הביא לאו דלא תעמוד על דם רעך ותניא בת"כ פרש' קדושים מניין שאם ראית שחבירך טובע בנהר או ליסטים או חיה רעה באה עליו שאתה חייב להציל ת"ל לא תעמוד. ומניין שאף לרודף אחר חבירו להורגו או רודף אחרי נערה מאורסה שאתה חייב להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד כו' ולמעלה הבאנו דבר זה מלא תחוס וצריך להתיישב בדבר כי לפי הנראה יש שני לאוין בדבר זה וכן כתב הרמב"ם. אמנם בפרק בן סורר (ד' ע"ג) דוחה שאין זו הברייתא אמת וניתן להצילה בנפשו דורש מדהוקש רוצח לנערה המאורסה כתיב בה אין מושיע לה הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שהוא יכול ואפילו בהריגות הרודף עכ"ל סמ"ג ע"ש. וכפי הנראה שהסמ"ג לא התעורר אנא על לאו דלא תעמוד שמנה הרמב"ם אבל התעוררת הראב"ד כפי מה שפירשנו על הכלל כילו יצא דהא מוכת דתלמודא וסוגיא דידן לא סבירא כלל דרשות דספרי לא בלאו דלא תחוס ולא בעשה דוקצותה את כפה וכנ"ל: ובאמת שיטות הרמב"ם במה שמנה כאן ב' לאוין לכאורה תמוה מאוד שהיא נגד התלמוד אולם נראה לי ליתן מקום לשיטתו ולבאר כל סוגיא לסברות הרמב"ם דלכאורה יש נעיין בסוגיא דאמור שם ת"ר מניין לרודף אחר חבירו להורגו כו' ומקשינן והא להכא הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא מניין לרואה בחבירו שטובע בנהר כו'. ולפום רהיטא עלה אצלי לחקור למצוא דוגמא לקושיא דתלמודא הנ"ל דקושיא כזו לא מצוי בש"ס להקשות אלא על אמורא דעושה ילפותא מאיזה קרא מקשה עליו דהא האי קרא מיבעי ליה על לימוד או דרש אחר אבל ברייתא שתנא שנאה לדרש הזה לא שייך להקשות כל כך עליו ממה דנמצא תנא אחר דורש בברייתא קרא הזה בענין אחר ודוקא על אמורא שייך להקשות עליו ולבטל דבריו אבל על ברייתא אף דמוצא להקשות עלה איזה פירכא מדרך התלמוד לתרצה ולפרש עד דאוקמה לה על מכונה אבל לא מצינו שידחה אותה מכל וכל ולומר עלה שהיא אינה נאמנת וכמו שעלה על דעת סמ"ג בפשט השמועה והנראה בזה דבאמת מה דמייתי תלמודא ואומר האי מיבעי ליה לכדתניא הרואה את חבירו כו' היא בעצמה רישא דברייתא דתנו רבנן דלעיל וכמו שהיא שנויה בת"כ ברייתא זו שהביאה הסמ"ג שם. וראיתי בילקוס שמואל בעובדא שהיה דוד עם שאיל במערה שאמר דוד מהתורה בן הריגה אתה דכתיב אל תעמוד על דם רעך אמר ר' אם בא אדם עליך ויכולת לו לא תעמוד לא תאמר אתחייב אני בדמיו לא תמלך הרגהו מיד כו' עכ"ל וראוי לומר דרבי יהודה לשיטתו קאי דלרבנן דדרשי בספרי מקרא דלא תחוס על ענין הזה להרוג את הרודף אפשר לא אצטריך קרא דלא תעמוד אבל ר"י דדריש קרא דוקצותה את כפה על ממון לא תחום יליף לה מעדים זוממין הילכך דייק למילף להריגות רודף מקרא דלא תעמוד כמבואר בילקוט הנ"ל: ואף. על ר"י קשה מה שמקשה הש"ס הא האי קרא מיבעי ליה על שרואה חבירו טובכ וכו'. לכן נראה דעיקר הקושיא דמקשה תלמודא הוא משום דלפי זה שביארנו כולה חדא ברייתא היא ששנויה כך בת"כ וזה וודאי אי דרשינן האי קרא דלא תעמוד על רואה חבירו טובע בנהר ממילא תוכן פירושו דקרא דלא תעמוד על דם רעך כוונתו על דמו של האדם הנרדף וניזק בנהר או מחיה רעה אי ליסטין ומשמעותו דקרא הוא דלא תעמוד על דם רעך שקרוב להיות נשפך ונפסד אלא תראה להצילו מהנהר או מחיה רעה ומהליסטין. אבל עדיין לא שמענו מהאי קרא שיהיה מהצורך להרוג את הרודף דהא קרא קאי ואיירי בנרדף כנ"ל. וכל זהו לפי דרש המבואר ברישא דברייתא אבל בסיומא דמסיים בברייתא ומניין שאף לרודף אחרי חבירו להורגו או רודף אחרי נערה המאורסה שחייב להצילו בנפשו תלמוד לומר לא תעמוד כו' ע"כ לפי דרשא זאת מתפריש משמעותו של קרא דלא תעמוד על דם קאי ואיירי בדמו של רודף וכמבואר בילקוט הנ"ל בדברי רבי יודן לא תאמר אתחייב אני בדמו לא תמלך. כלומר מפרש תעמוד לשון עכבה והמלכה אלא תהיה זריז להרוג את הרודף ולא תהרהר בדעתך איך אתחייב בדמו של זה עבור זה: וידוע דסתם ספרא הוא ר"י וספרא הוא ת"כ. נמצא דברייתא הנ"ל היא עצמה דברי רבי יודן אשר הובא בילקוט דדריש מלא תעמוד על הריגות הרודף כנ"ל: ולפי"ז יש לפרש דתלמודא מקשה על האי ברייתא מרישא דידה דמבואר באותו ברייתא לדרוש ולפרש קרא דלא תעמוד קאי ואיירי על הנרדף שהוא טובע בנהר כו' ואח"כ דורש ברייתא זאת לא תעמוד על דם על דמו של רודף היינו שהורגין הרודף ומקשה הואיל ויש לך לדרוש לא תעמוד דקאי על הצלות הניזק והנרדף ופירוש האמור על דם כוונתו דמו של נרדה וטובע בנהר א"כ מנ"ל להאי תנא עצמו לדרוש עוד ולפרש קרא דלא תעמוד על דם קאי ואיירי בדמו של רודף שמותר להורגו ולהצילו בנפשו דילמא עיקר פירושו על דמו של