גליא מסכת חלק א קצא

שענין פנחס עם זימרי דאיתא שם אילו נתחזק זמרי והרג את פינחס אינו נהרג עליו משום דרודף הוא וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ג מאיסורי ביאה וכן פסקו כל הפוסקים ולכאורה יש לחקור הואיל ותלמודא קרא לפינחס רודף ועיין בפי' המשניות שביאר הרמב"ם דהטעם דאף דהלמ"מ שקנאין פוגעין בו אבל התורה לא גזרה עליו מיתה והבא למלוך לא היו מורין לו לעשות דבר זה ובמגדל עוז שם מביא ירושלמי שפנחס שלא ברצון חכמים עשה זאת ע"ש עכ"פ קשה טובא הואיל ותלמודא קראו רודף ממילא ראוי לומר שאפילו לכתחילה הרשות נתונה לזמרי להורגו. א"כ אמאי קאמר תלמודא אינו נהרג עליו הל"ל רבותא טפי שרשאי היה זמרי להרוג את פנחס אבל השתא משמע דהיה פטור אבל אסור וזה לא מצינו בשום רודף לחלק בו ולומר דפטור עליו ממיתה ואינו רשאי להורגו לכתחילה אדרבא מבואר בסוגיא (דף ע"ד) דמצוה וחובה להרוג את הרודף עיין בתוספות ד"ה אף כו' ועיין ברמב"ם דעובר לאו ועשה המונע להרוג את הרודף וזה פשוט דאף הנרדף שמנע א"ע עובר על לאו ועשה דהיינו אף שנתגלגל הדבר שניצל ע"פ איזה ענין אחר וכן פשוט דכל שיכול להציל ומנע א"ע ולא הציל אף שבלעדו נעשה אח"ז הצלה מאחרים הראשון עבר. האף דמצינו גבי מחתרת דנקרא גם כן רודף ואעפי"כ אמרו בו שאין בו מצוה וחובה אלא רשות. עיין שם בסוגיא וכן פסק הרמב"ם סוף הלכות גניבה א"כ אפשר דסוג רדיפתו של פנחס אינו אלא כמו סוג דמחתרת א"כ עדיין עכ"פ מצינו בו רשות אבל זאת לא מצינו בשום רודף שיהיה פטור אבל אסור דהיינו שיפטור ממיתות ב"ד בימי הבית ויש בו דין מיתות שמים כמו שאומר על זמרי שלא היה נהרג עליו משמע דדין מיתות שמים היה נשאר עליו. וע"כ צריכין לומר מילתא בטעמא גבי זמרי ע"פ מה שידוע שכל עיקר הלכה שהיה בימי קדם רשות לקנאים לפגוע בו הוה דווקא בשעת מעשה וכמו שאמור שם בסוגיא אילו היה פירש זמרי היה פנחס נהרג עליו א"כ עיקר רדיפתו של פנחס על זמרי לא היה אלא בשעת מעשה וא"כ אם זמרי היה רוצה להנצל מפנחס בפשיטות היה לפניו תחבולה הצלה קרובה מאוד היינו לפרוש מהאשה וממילא ע"כ היה פנחס שקט מרדיפתו וכדאמרי' שם מניסים שנעשו לפנחס שהיה לו לזימרי לפרוש ולא פירש ע"ש וא"כ אף שלפנחס יש לו דין רודף מ"מ הואיל ויש תחבולה לזמרי להנצל בלעדי הריגת פנחס בפשיטות יש לו דין יכול להנצל בא' מאבריו ולא עשה כך: ובאמת אליבא דר' יונתן בן שאול דסובר דנהרג עליו ממילא היה זמרי נהרג עליו בזה אך רבנן פליגי עליו וע' ברש"י (נ"ז ע"ב) דרבנן סברי דפטור ומותר לגמרי ע"ש. ואפשר דהטעם הוא משום דזה עכ"פ רודף והתיר עצמו למיתה אבל נראה שיטות הרמב"ם הוא דאין לנו לעשות פלוגתא רחוקה בזה אלא דרבנן פליגי וסברי דפטור אבל אשור דהיינו כמו דאמרינן (דף ע"ח ע"ב) בכופתו לארי דפליגי רבנן וסברי פטור ומפרשינן דפטור היה ממיתות ב"ד בימי הבית והיה חייב בדיני שמים ע"ש כמו כן פליגי רבנן כאן על ר"י בן שאול דהוא מחייב בב"ד ורבנן פטרי רק ממיתות ב"ד בימי הבית אבל מיתות בידי שמים שפיר מחייבי אפילו רבנן בזה מבואר שפיר סוגיא דזמרי אתיא אליבא דרבנן ולפיכך אמר דאילו הרג זמרי לפנחס אינו נהרג עליו משום דלזמרי יש לו דין יכיל להנצל בא' מאבריו דהא יש לפניו תחבולה להשקיט מעליו רדיפת פנחס היינו לפרוש מהאשה ואז היה בטל רדיפתו של פינחס מעיקרו ושפיר אמר תלמודא דאינו נהרג עליו אבל אסור היה לכתחילה להורגו כמו היכול להציל בא' מאיבריו שאינו רשאי להרוג את הרודף לכתחילה אבל אם הרגו אינו נהרג עליו כרבנן דפליגי על ר' יונתן בן שאול בזה: ולדעתי ראיה שאין עליה תשובה לפסק הרמב"ם על היכול להציל בא' מאבריו מעובדא דזמרי שאמרו עליו בסוגיא דפטור אבל אסור מוכח דרבנן דפליגי על ר"י בן שאול הוא דסברי הכי והלכה כוותייהו בזה: ואף האי סוגיא דניתן להצילו בנפשו דמקשה עלה ממשנה דאלו נערות שיש להן קנס ומוקמינן כר"י בן שאול וביכול להציל באח' מאבריו דסובר דנהרג עליו בב"ד א"כ לא התיר עצמו כלל למיתה במעשה הזה אבל לרבנן לפי מה שהעלתי דרבנן פליגי על ר"י בן שאול ופוטרו עכ"פ ממיתות ב"ד א"א לאוקמי משנה דאלו נערות כוותייהו וז"ל הרמב"ם ס' ח' מחובל ומזיק דרודף אחרי רוצח או אחרי ערוה ושיבר כלים ברדיפתו פטור שהרי התיר עצמו למיתה בשעת רדיפה זאת עכ"ל אם כן יש לומר לר"י בן שאול דחייבין עליו מיתות ב"ד ממילא לא היה עליו היתר מיתה כלל אבל לרבנן הואיל ועכ"פ אין מיתות ב"ד על ההורגו ממילא התיר עצמו למיתה ועיפה נפשו להורגים וכל מוצאו יהרגנו אחרי שנסתלק עונש מיתות ב"ד מן ההורגו ומה שיש עכ"פ עונש דין שמים אינו נחשב לרודף הזה לשמירות נפשו ובפרט האי מתניתין דאלו נערות שיש להם קנס אפילו עסק כרת אינו נחשב אצלו וכמו דאמרינן ריש פרק אלו נערות דהאי משנה לאפוקי מר' נחוניא בן הקנה דסובר דכרת הוה כמו מיתות ב"ד ונחשב לתרתי מיתה ותשלומין ע"ש ועיין כאן בסוגיא (דף ע"ג ע"ב) ברש"י ד"ה הבא על אחותו דכ' דהאי תנא חיובא דכרת לא פוטר מתשלומין אבל מה שניתן להצילו בנפשו מיקרי שפיר מיתה ותשלומין ואע"ג דלא איקטל מ"מ ראוי לפוטרו כמו חייבי מיתות ב"ד שוגגין כו' ע"ש: וא"כ הואיל והאי תנא לא חשיבא ליה כרת מכל שכן מיתה בידי שמים וכמו דאמרינן שם בריש אלו נערות אליבא דרבא גבי זר שאכל תרומה אפילו לר' נחוניא בן הקנה דכרת מיקרי מיתה ותשלומין אבל מיתת שמים לא חשיבא למיתה ותשלומין ושפיר מחייב בזר שאכל תרומה בתשלומין אף שיש עליו מיתות שמים ע"ש דיליף רבא מקרא דדווקא כרת שלי חשיבא כמיתות שלכם היינו של ב"ד ע"ש וממילא להאי תנא דמחייב קנס באחותו לא חשיבא ליה כרת מכש"כ דלא חשיבא ליה מיתות שמים ומיקרי שפיר האי רודף התיר עצמו ודמו למיתה שכל רואהו רודף אחרי אחותו אף שיכול להצילו בא' מאיבריו מכל מקום לא יחוש למיתות שמים שיש עליו ולא ימנע מלהרגו. ונקרא יותר דררא דמיתה מחייב מיתות שוגגין דפטורין משום דררא דמיתה: ודמות זכר ראיה נכונה לזה מצאתי מסוגיא דמכות דאיתא שם אמר רב הונא גואל הדם שמצא לרוצח בהליכתו למקלט והרגו פטור קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב ופירש"י דה"ק קרא פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב"ד כי לו אין משפט מות ממיתות ב"ד עכ"ל. ולקמן נחקור בזה באריכות דבמחתרת כתיב אין לו דם שיש עכ"פ רשות להורגו וכן ברוצח שיצא ממקלטו דפליגי ריה"ג ור"ע אם יש מצוה אי רשות לגואל הדם להורגו כתיב התם אין לו דם. אבל בהליכתו של הרוצח למקלט משמע שאין רשות לגואל הדם להורגו לכתחילה וביותר משמע שמוסרין שני ת"ח לרוצח שאם יפגעו בגואל הדם ידברו על לבו שלא ינהוג מנהג שופכי דמים להרגו דבן שופך דמים הוא האי גואל הדם בהריגת הרוצח הואיל ובשגגה בא מעשה לידו אך דין מיתות ב"ד פוטרו הכתוב אבל הואיל ואין רשות נתונה לו ממילא יש עליו דין שמים דינא רבא או דינא זוטא כדאיתא פ"ק דקדושין ע"ש. וחזינן דעכ"פ הואיל ופטור הוא ממיתות ב"ד משום הכי אינו מתיירא האי גואל הדם להורגו: כמו כן האי רודף שיכול להצילו בא' מאבריו הואיל וכל ההורגו לא היה עליו עונש מיתות ב"ד רק דין שמים אינו מתייראים כ"כ מלהורגו ונקרא שפיר האי רודף התיר עצמו למיתה ברדיפה זאת שניתן להצילו בנפשו וא"כ אי אפשר לאוקמי כרבנן אלא כר"י בן שאול דפליג על רבנן וסובר דביכול להציל באחד מאבריו היה נהרג עליו בב"ד ממילא לא התיר עצמו מעיקרא כלל ברדיפה זו: והנה בענין זמרי ופנחס שאמרו בפר' הנשרפין (דף פ"ב) שאפילו בשעת מעשה אילו נתחזק זמרי והרגו לפינחס אינו נהרג עליו משום דפנחס הוה וכמו שמבואר בפירוש המשניות שם שהתורה לא גזרה בזה מיתה ואילו נמלך בב"ד לא היו מורין לו ובירושלמי הביאו במגדול עוז דפנחס שלא ברצון חכמים עשה ע"ש וא"כ שפיר נקרא פנחס רודף משום כך: ועלה בדעתי לחקור אם הרגו לפנחס אדם אחר היאך דינו אי נימא דנמי אינו נהרג עליו מחמת שהוא רודף. ולא מצינו אצל שום רודף לחלק בין נרדף עצמו לאדם אחר דבהאי סוגיא דניתן להצילו בנפשו דמבואר שיש מצוה וחובה להצילו מבואר ברמב"ם פרק א' מרוצח דאדם אחד דומה לנרדף ואף גבי מחתרת המבואר בגמרא (דף ע"ב ע"ב) דאין בו מצוה וחובה אלא רשות אבל עכ"פ אמרינן שם והוכה בכל אדם וע"ש ברש"י דה"א דווקא בעה"ב שעליו בא להורגו היה מותר להרוג את הבא במחתרת אבל אדם אחר שאינו בא עליו אינו רשאי קמל"ן דרודף והואיל ורודף מותר לכל אדם להצילו בנפשו. עכ"פ מבואר דכל שנקרא רודף אין שום הפרש בין האדם שבא עליו להורגו לאדם אחר שיכול להצילו וממילא היה ראוי לומר דלאו דווקא זמרי אינו נהרג על פנחס אלא אפילו אדם אחר לא היה נהרג על הריגתו דהא רודף הוא וקצת ראיה היה לזה ממה דאמרו שנעשה נס לפנחס שהיה לו לדבר ולא דיבר עיין ברש"י דמפרש שהי' לו לזעוק לאנשי שבטו לסייעו עכ"ל ורחוק לומר שכל שבטו היו רשעי' אלא מוכח דאף אחרים יכולין להרוג לפנחס מדין רודף ואף שיש לדחות מכל מקום הדבר צ"ע: וראיתי בטור סימן תכ"ה שחידש וביאר דין זה דאדם אחר נהרג על פנחס ע"ש והב"י לא הראה מקור לזה ומחמת שלא מצא מקור לפוסקי' הראשוני' שהזכירו זאת כ' על הטור וז"ל פשוט הוא ומרוב פשיטתו לא ניתן לכתוב עכ"ל ב"י ואני אומר איפכא כי חידוש גדול חידש לנו הטור בזה ומהצורך לחקור טעם וסברא מנ"ל להטור זאת כי זה וודאי אילולי נאמר בפירו' בתלמוד דזמרי אינו נהרג על פנחס היה לנו מהסברא פשוטה לומר דזמרי נהרג עליו ומעולם לא היה עולה על דעתינו לכנות לפנחס בשם רודף הואיל וקנאת ה' צבאות עשה זאת. וכבר מבואר ברמב"ם דאם נמלך בב"ד לא היו מורין לו מכל מקום העושה זאת מעצמו הרי הוא היה מזריזין ומשובחין ע"ש ואפפי"כ קבע תלמודא פסק רודף על פנחס בדבר הזה ואמרו שזמרי אינו נהרג עליו וממילא אחרי ששם רודף קבוע על פנחס מה לי זמרי ומה לי אדם אחר: ובהשקפה ראשונה אמרתי לשיטתו שפיר כתב דאחר נהרג עליו דלשיטתו מבואר האי מילתא בתלמוד כי הנה דעת ריב"ש הובא במ"למ סוף ה' חובל ומזיק על הא מילתא דאמרו בגמרא דיכול להצילו בא' מאבריו נהרג עליו הוא דווקא קאי ואיירי על אדם אחר הבא להציל אבל הנרדף עצמו אסי' יכול להנצל בא' מאבריו והרגו אינו נהרג ע"ש: ונראה דריב"ש הוציא להוכיח סברא זו מסוגיא דזמרי דאמרו שם דזמרי לא הי' נהרג על פנחס וסברות הריב"ש הוא כטור ותשובת מיימוני שהבאתי לעיל דפליגי על הרמב"ם וסברי דביכול להנצל באחד מאבריו והרגו כולו נהרג אפי' בב"ד וא"כ היא קשה לפניו אמאי אמרו דאין זמרי נהרג על פנחס הא בפשיטות יש לזמרי דין דאפשר להנצל בלי הריגות הרורף היינו שיכול לפרוש מהאשה וממילא היה בטל רדיפתו של פנחס מעליו שלא היה רשאי להורגו אע"כ מוכח ומוכרח מזה דמה דאמר ר"י בן שאול דהיכול להציל באבריו נהרג עליו קאי ואיירי דווקא על אדם אחר הבא להציל אבל לא קאי כלל על הנרדף עצמו והנרדף עצמו אינו יהרג אפילו כשהיה יכול להנצל בתחבולה אחרת לכן שפיר אמרו דזמרי עצמו אם הרג את פנחס לא היה נהרג עליו. וא"כ הטור לשיטתו דחילק על הרמב"ם וסובר דביכול להציל באיבריו נהרג בב"ד ואם כן ע"כ מההכרח לו לפסוק בזה כריב"ש דמה שאמרו דיכול להנצל באבריו נהרג קאי דווקא על אדם אחר אבל הנרדף עצמו אינו נהרג וזהו הטעם שאמרו שזמרי לא היה נהרג על הריגת פנחס. אבל אדם אחר בודאי היה נהרג. שעל זה אמרו היכול להציל באחד מאבריו נהרג אם כן לשיטות הטור מפורש הא מילתא בתלמוד: