גליא מסכת חלק א קצ

בדיניהם וכפי הנראה אין כאן אסמכתא ובפרט שבדיניהם אף אסמכתא קנית: אשר מכל זה עולה בדעתי שזה נכון שהדין עם בעל הגה"ה זאת לפרש שהיה מדובר מקודם על זה דלפי פירוש הפשוט ששולח לו דורון סתם קשה האמור בסוגיא אין מוציאין מן לוה בדיניהם איך שייך ביעות תביעה בענין זה ע"כ מפרש שהיה הבטחה ומדובר על זה מכבר אך לא היה מדובר על סילוק ריבית אלא הבטיח לו לשלוח לו דורון ומתנה בשעת ההלואה או אחרי הפירעון יתן לו מתנה על אופן כזה שייך שפיר לומר שבדיניהם אין מוציאין משום דעל הבטחות נתינות מתנה ודורון לא שייך על זה עסק חיוב וכפיה ועיין בסי' ר"ד סעיף ח' ובסי' רמ"א ורמ"ב ורמ"ט ע"ש ועל זה שפיר אין מוציאין מן לוה אף בדיניהם. אבל עסק ריבית אם נעשה מדובר נראה פשוט שאף בדיניהם יכול לזכות להוציא מאתו ולכופו שכפי אשר התנה כן יקיים: והגה"ה זאת הוא בשם או"ז וגוף ספר או"ז אין לפני ולא ידעתי מה לחקור עליו ואפשר שיש ט"ס בכל דברי הג"א ובכל מקום שכתוב ריבית צריך להיות דורון וע"ז שייך שפיר לשון הבטחה דאיתא שם כי על דורון שייך הבטחה וצ"ע: ועתה באתי לפרסם להעלות זכרון לישראל מה שראיתי דבר סרה בספר אחד אשר נדפס בימים הללו שם הספר (לזכר לישראל) דבר אחד ראיתי בו אמרתי שח"ו שלא יהיה דבר הזה לזכר לישראל. כי בא לחדש דבר נגד דתו"הק וז"ל שם שמן התורה אינו אסור ריבית אלא כשהמלוה הולך אל לוה לבקש שיקח הלואה על ריבית אבל כשלוה מבקש את ההלואה ונותן ריבית לא אסור מן התורה רק אבק ריבית. וח"ו רחמנא ליצלן מהאי דעתא ומעולם לא אמרו חז"ל בקבלות תורת אמת כדבר הזה אשר חשבו כל הלאוין על לוה ועל מלוה ביחד. ודברי הבל ראיות אשר רוצה שם לחקור על זאת הכל הבל וריק והכל ישא הרוח ואין רוח חכמים נוחה הימנו. כי מש"כ ראיה מלשון המשנה דמפרש מפני שהוא נושך אין דיוק כלל כי קאי על המלוה ומש"כ ראיה מלישנא תלאמודא דאיתא שם (דף עה ע"א) ת"ח מותרין ללות זה מזה בריבית ולמה לא קאמר להלוות כמו דאיתא שם לקמן מותר להלות לבניו ולבני ביתו בריבית אלא אף תלמוד חכם אין מותרין אלא ללות דהיינו שילך לוה אל המלוה ע"ש כי בודאי אין זה דיוק כלל וכלל כי גבי ת"ח עיקר קביעות ההיתר מצדו של לוה שהוא הנותן במתנה ולא שייך זה אל צד המלוה וגבי בני ביתו שייך להלות כדאיתא שם בכדי להטעימן כו'. אולם ברמב"ם ובשו"ע ראיתי שגבי ת"ח נקט לישנא דלהלות וגבי בניו ובני ביתו מפרש הרמב"ם איפכא שהאב הוא שלוה מעות מבניו ע"ש במל"מ פ' ד' באריכות: עוד רצה לקבוע ראיה לדבריו מהא דאיתא (דף ס"ב) דריבית מוקדמת ומאוחרת דבדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה והוקשה לו מה שחקרנו על פירוש הפשוט איך שייך כאן הוצאה וכפי' על דורון לכן דייק דע"כ איירי שבא לוה לבקש ההלואה מן מלוה ע"ש שהאריך שמוכיח מזה סברתו הנ"ל: אבל אין ממש בדבריו ואין מהצורך להאריך סתירת דבריו בזה שמעולם לא כיון המשנה על זאת דלסברתו מה עסק קדימה ואיחור בזה הואיל ועיקר טעמא שהולך ליה לומר זאת אבל לא עיין בדברי הג"א שביארנו למעלה שדייק לתרץ חקירות הערה זאת. ולא יעלה ולא יזכר ולא יפקד בתוך ישראל להעלות על לב שהתורה התירה אופן ענין זה ומהתורה אין שום הפרש בזה: ד ואמרתי לחקור להמציא איזה נטיות קולא לפתח תקוה לבית ישראל בעסק שאלות כתמים אשר יפול בלב המורה להסתפק במראיתו ובפרט אם השאלה בימי ליבונה וספירות נקיים יש קצה לצדד להקל אם יתקבלו הדבר בעיני החכמים והוא דעיקר מימרא דרבי זירא האמורה (נדה ס"ו ע"א) דאף טיפות דם כחרדל צריכה ז' נקיים לא הוה מתקנות חכמים אלא בנות ישראל המה החמירו על עצמן חומרא זו מעצמן ומצאתי לחקור בענייני מילי דרבנן דהרמב"ם בריש הלכות ממרים מאריך שעל דברי חז"ל ותקנותיהם עוברין בלאו ועשה לאו דלא תסור ועשה דועשית ע"פ הדבר אשר יורוך ע"ש ובלחם משנה מביא שם שהרמב"ן פקפק על זאת איך יהיו דברי חז"ל חמורים משל תורה ע"ש ועיין בהקדמות הרמב"ם שמאריך שכל גזירות חז"ל ותקנות ומנהגים שהתקינו החכמים והנביאי' בכל דור ודור לעשות סייג לתורה הכל ממה ששמעו ממשה רבינו ע"ה מהכתוב ושמרתם את משמרתי עשו משמר' למשמרתי והעובר עליהם עובר על ל"ת ע"ש ובגמרא ברכות (יט ע"ב) איתא ג"כ כל מילי דרבנן אסמכוה על לאו דלא תסור: אמנם מצאתי שיש לחלק ולומר דדווקא עסק גזירה או תקנה והסכמה שנעשה בוועד חכמים או נביאים או ב"ד הגדול בירושלים על זה וכיוצא בזה ודאי מחוייבים כל ישראל לקיים עליהם ועל זרעם כנאמר ועשית ע"פ הדבר אשר יורוך ולא תסור וכו' אבל איזה מנהג או חומרא שלא נעשה בוועד חכמי' או נביאים או סנהדרין רק שהמון עם החמירו על עצמן בזה או שהנהיגו איזה מנהג טוב אף שאינו רשאים להקל בדבר אח"כ וכמבואר ריש פ' מקום שנהגו בגמ' דילן בירושלמי שאסו' לשנות מנהג אבותיה' אולם נרא' דהאי עשה ול"ת דהזכירו הרמב"ם לא שייכי בזה אלא במה שנעשה בוועד חכמים כנ"ל אבל לא על מנהג וחומרא שהחמירו ישראל על עצמן ולפיכך איתא בשו"ע סימן ס"ה סעיף ח' ובב"י בשם רשב"א ור"ן דיש ושלשה דינים בגיד הנשה פנימי וחיצון ושמני פנימי אסור מהתורה וחיצין מדבריהם שמנו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ע"ש והנה עשו אף במילי דרבנן שני חילוקי דינים מחיצון ומשמנו דחיצון הוא מדבריהם ושמנו הוא ומנהגא ולכן דווקא על חיצון שייך לאו דל"ת שנעשה מוועד גזירות ותקנות חכמים אבל שמנו לא שייך בו לאו דלא תסור כי לא נעשה בוועד חכמים רק ישראל החמירו על עצמן מעצמם ומצאתי יסוד ושורש לסברא זאת בתוס' ברכות (ט"ו ע"א) ד"ה ור' יהודא כו' שהקשו שם למה אינו מוציא קטן שהגיע לחינוך את הגדול במקרא מגילה הא גבי ברכות המזון אמרינן דקטן מוציא את אביו כשלא אכל אלא כזית דהוה רק מדרבנן ותרצו דשאני בהמ"ז דכזית דהיא חומרא יתירתא יותר מדאורייתא ובקל נפטרין הימנה כדאמרינן לקמן והם החמירו על עצמן עד כזית עד כביצה עכ"ל וזהו הדבר אשר ביארנו שיש לחלק בין מקרא מגילה שנעשה בקיבוץ ובוועד חכמים דשייכי בה עשה ול"ת הנ"ל ובין כזית וביצה דלא נעשה בוועד מתקנות חכמים אלא ישראל הם החמירו על עצמן וכביאורנו בגיד ושמנו ולפיכך בכזית וביצה קילא ממקרא מגילה וגבי כזית וביצה בקל נפטרין הימנה אפילו ע"י קטן משא"כ מקרא מגילה אינו יכול לפטור ע"י קטן שהגיע לחינוך. ונקדים עוד מה שמבואר בהקדמות הרמב"ם באריכות דדווקא גזירות ותקנות ומנהגות שנעשה בזמן התלמוד מחוייבין כל ישראל ללכת בהן וכופין לקיים אותן משים שנעשה בוועד חכמי ישראל ביחד רובם או כולם והם ששמעו עיקרי הקבלה דור אחרי דור עד מרע"ה אבל אחרי התלמוד שנתפזרו ישראל וחכמיהם לקצות רחוקות הרבה ולא נמצאים ביחד לא שייכי תקנה וגזירה מחכמי מדינה זו על חכמי מדינה אחרת ע"ש שהאריך בזה ומעתה אסורה נא לעיין בענין חומרא דר"ז אשר מבואר דלא נעשה מתקנות חכמים אלא שבנות ישראל החמירו מעצמן בזה ולא נעשה זאת מתקנות וועד חז"ל וביותר מבואר שם בסוגיא דחומרא דהאי מנהגא לא נתפשט בכל המקומות אלא דאחמור אחמור והיכא דלא אחמירו לא אחמירו ע"ש ולפיכך ראוי לומר בפשיטות על ענין חומרא דר"ז דבקל נפטרין הימנה היינו בכל ענין ובכל מקום שיש איזה צד לצדד ולהקל יש להקל כמבואר תוספות ברכות הנ"ל: ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שכתב בפרק י"א שבכתמים אינו צריך פסיקות טהרה חומר ז' נקיים ועיין במגיד שהאריך בזה והובא דבריו בב"י סי' ק"ץ שחומרות רבי דאיתא (דף ס"ו) בראיות שלשה לחוש לחשש זבות נוהג אף בכתמים וחומרות ר' זירא אינו מחמירין בכתמים והיינו משום דחומרות ר' זירא לא נעשה אלא מבנות ישראל בעצמן שהחמירו ולא ע"פ גזירות והסכמת חז"ל ואף בחומרות רבי לפי מה דאיתא בגמרא דתיקן כך לנשים שבשדות אפשר לחלק ולהקל לפי מה דאיתא ביצה (דף ו) בתוספות ד"ה והאידנא לחקור היכא דגזרו משום שאינן בני תורה איך דיינינן השתא אם יש לנו דין דאינן בני תורה או לא ע"ש. אולם ברא"ש גרים שתיקן כך בסורא ע"ש וקצת יש לחקור לפי האמור ברמב"ם ריש פרק י"א משמע שחכמים גזרו כך ע"ש וצ"ע שם דהא משמע דתקנות רבי לא הוה אלא היכא שראתה שלשה ימים ועיין מזה ברא"ש פ' תינוקת סימן ו' ע"ש א"כ יש לעיין אם כוונתו של רמב"ם על תקנות רבי ועיין בש"ך סימן תקפ"ג ס"ק ד' שמבואר שם זמן שיש לחוש לזיבה או שאין לחוש רק משום חומרא ע"ש: בה' מזוזה סי' רפ"ו הובא בטור שני דעות על בית עצים ובית תבן אי חייבין או פטורין דפליגי בזה הרמב"ם והרא"ש דלרמב"ם סתמא פטורין אא"כ מקשטות שם אז חייב והרא"ש פסק סתמא חייבין אא"כ רוחצת שם אז פטורה ע"ש בב"י דתליה בתרי לישנא דרב כהנא ונראה קצת ראיה לשיטות הרא"ש מסוף פרק לפני אידיהן דאיתא שם טעמא דאין משכירין בתים משום דמפקיה ממזוזה ועוד איתא שם דאף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו אלא להכניס עצים ותיבנא ע"ש וא"כ מוכח שפיר דאף בית עצים ותיבנא חייבין דלא כרמב"ם: התשובה הזו רק לבאר סוגיות הגמרא הנאמרים בענין רודף והם דנו ואמרו איך היה הדין נהוג בזמן הבית בעת שהיו שרויין על אדמתם והיו דנין עפ"י סנהדרין וחוקרין אם היה חייב מיתה בסנהדרין אם לא לא ועתה בטלו כל הדינים הללו כו' רק אל חוקי המלוכה יפנו ענינים כאלה ואם יקום מעשה יקרבו אל שופטי המלוכה ושפטום ואין לעשות מעשה זולת חוקם כי דינא דמלכותא דינא: ה לבאר דין רודף אשר היו דנין סנהדרין שהיו בירושלים שניתן להצילו בנפשו בכמה עניני חילוקי דינים אשר העלתי לחקור ולעמוד על שרשן ויסודן אשר לא נתבארו בפוסקים מזה ומקודם נבאר ענין האמור בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) רבי יונתן בר שאול אימר רודף שהיה רודף אחרי חבירו להורגו ויכול להציל בא' מאבריו ולא הציל היה נהרג עליו בימי הבית. הרמב"ם בפרק א' מרוצח כתב כל היכול להציל בא' מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה. אבל לא היו ב"ד ממיתין אותו עכ"ל וכן משמעות דבריו בפר' ט' ממלכים ע"ש והטור סימן תקכ"ה חולק וכתב ואיני יודע כיון שחייב למה לא היו ב"ד ממיתין אותו ע"ש. וע"ש בב"י ובבד"ה וכאן בכ"מ כבר כתב עליו המל"מ ודבריו צריכים תלמוד ע"ש. ואף בתשו' מיימוני סי' ט"ו להלכות נזיקין חולק על הרמב"ם וכתבו שהיה נהרג עליו והב"י סימן שפ"ח מביא דברי תשובת מיימני הנ"ל: והנה הכסף משנה בפ' א' מרוצח וכן בפרק ט' ממלכיסי כתב דהרמב"ם פסק כר"י בן שאול רק דמפרש מה דאמר נהרג עליו כוונתו על מיתה בידי שמים ולא על מיתות ב"ד בימי הבית ע"ש. והענין תמוה מאוד לפרש לשון נהרג על מיתות שמים. ובריש פ' האיש מקדש גבי שולח עבדו להרוג דקאמר שמאי הזקן מחייב מפרשינן שם מאי חייב בי"ש אבל לשון נהרג קשה לפרש כך גם כבר תמה המל"מ בה"מ על הכ"מ שכתב דהרמב"ם סובר דליכא פלוגתא על ר"י בן שאיל ובגמרא איתא ר"י בן שאול היא משמע דרבנן פליגי עליו דמקודם אמר שם במפותה וד"ה משמע דאוקימתא דר"י בן שאול כיחידאי אוקמה לה כמו דאמר שם ור"י היא משים דרבנן פליגי שם והלח"מ מאריך עוד לתמוה על הרמב"ם שם ויתבאר לפנינו: עוד בכללי הש"ס מפורש דבכל שאומר במשנה או בבריית' אמר ר' פלוני ליכא שם פלוגתא אבל במקום דנקט פלוני אומר משמע שפיר דיש שם פלוגתא וכאן נקט ר"י בן שאול אומר: ואני מצאתי ראיה להאי פיסקא של הרמב"ם ראיה מפורשת דע"כ בהאי דינא לא הי' מיתות ב"ד בימי הבית אלא דין שמים מתלמוד ערוך בפ' הנשרפין (ד' פ"ב