גליא מסכת חלק א קפט

ועוד מוכחא סברא זו ממימרא דרב נחמן (בדף ס"ג ע"ב) האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא בכדי שאין הדעת טועה אמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. והרמב"ם הזכיר דין זה בפ' ד' הלכה יו"ד ומפורש שם בין שמצא הלוה יותר או שהחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר ע"ש. ועיין במגיד באריכות דיש חילוקי גירסאות אי גריס אוזיף פשיטי לחבריה או גריס אוזיף מחבריה דאי גריס מחבריה אם כן אינו מותר אלא כשלוה מיצא יותר אבל כשמלוה מוצא יותר יש לחוש שהלוה נותן משום ריבית אבל אי גריס לחבריה משמע אף שמלוה מוצא יותר מיתר משום שאין תולין שמכוין לשם ריבית מאוחרת שלא יהיה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן כו' ע"ש א"כ מוכח עכ"פ כשנותן לשם מתנה סתמא מותר. כל שלא מתכוין בשביל המעות שהיו בטלות אצלו ליכא חששא דריבית כלל והיינו מילתא דרבינא דנתנו לו כופיתא ספי לשם מתנה ולא בשביל ביטול מעות ולא חיישינן לריבית מאוחרת כשאינו מתכוין בשביל המעות ואינו נותן לפי ערך הסך והזמן רק לשם מתנה מאהבות הנותן להמקבל וכנ"ל: והלא תראה בפרק ח' הלכה ט' הביא שם הרמב"ם הך דרבינא ולא קבע שם טעמו שביאר רש"י משום שלא אמר בפירוש בשביל מעות שהיה בטלים משום דהרמב"ם לשיטתו דאף כשלא אמר בפירוש כל שמתכוין בשביל מעות שהיו בטלין אסור משום ריבית מאוחרת וא"כ עיקר התירא כאן בעובדא דרבינא כמו במימרא דרב נחמן כשאשכח המלוה טופיינא במעות שקיבל מן הלוה דמסתמא נתן לשם מתנה מאהבה וחיבה ולא בשביל ביטול מעותיו ונתבאר הטיב שיטות הרמב"ם בענין ריבית מאוחרת דבין אמר בשביל מעותיו שהיו בטלות ובין שמתכוין בנתינות הדורון בשביל זה אסור אבל כשנותן מתנה סתם ולא בשביל בטלות המעות מותר ובזה איירי עובדא דרבינא ורב נחמן (בדף ס"ג ע"ב) ושיטות רש"י והוא שיטות הטור וכן הוא משמעות הרא"ש דריבית מאוחרת אינו אסורה אלא באומר בפירוש בשביל שהיו בטילות המעות אצלי אבל בסתמא בלי אמירה אף כשמכוין בשביל בטלות מעות מותר. אולם בעובדא דרבינא סברת רש"י דטעמא דהתירא משום שלא זוכר אמירה מפורש. והרא"ש ואחריו נמשך הטור שאין זה מספיק שאינו מותר אלא ריבית מאוחרת שנותן אחרי זמן שסילק הקרן וגוף החוב. אבל כשנותן בשעת סילוק גוף החוב אסור אפי' בסתם בלא אמירה כמבואר בדברי הרא"ש והביאו הב"י שכתב וז"ל. לבי מהסס כו' ע"ש. והב"י מסיים שם בשם תלמידי הרשב"א דעיקר ההיתר בעובדא דרבינא הוא משום דנעשה העסק בדרך מכר ולא בדרך הלואה ע"ש. וראיתי בבד"הב שכתב דגם רש"י ורמב"ם לא התירו בהלואה עכ"ל. אבל נראה דכל זה אינו דברור דדעת רש"י עיקר טעמו של ההיתר משום שאינו מזכיר לומר בפירוש כמפורש ברש"י והביאו התוס' שם בד"ה ושפכי וטעמו של הרמב"ם משום שאינו מכוין כלל בשביל המתנות מעות בטלות אלא לשם מתנה בעלמא כמו דמוכח דבריו בפ' ד' ממימרא דרב נחמן דאף דאשכח טופיינא מותר: ועכ"פ בין להרמב"ם ובין לרש"י אין הפרש אם נותן הריבית בשעת הפירעון או אחרי פירעון אבל שיטות הרא"ש ואחריו הולך שיטות הטור דדווקא אחרי פירעון מיקרי ריבית מאוחרת כשאומר בשביל בטילות מעות ומותר בסתמא אף כשמכוין בשביל בטלות מעות לפי ערך סך והזמן אולם בשעת הפירעון אסור אף בסתמא אף שמכוין לשם מתנה ולא בשביל בטילות המעות ולפיכך ע"כ צריך לפרש עובדא דרבינא משום דהוא דרך מכר ומשום הכי מותר אף בשעת פירעון: ועתה ע"כ צריך לפרש מלתא דרב נחמן דאשכח טופיינא קאי דוקא על הלוה שמצא מעות שקיבל בהלואה מן המלוה אבל המלוה שמקבל פירעון מן לוה אסור במוצא טופיינא משום דאף דנותן לו לשם מתנה לשיטתם אסור לקבל בשעת הפירעון משום דררא דריבית מאוחרת דאסורה בשעת הפירעון אפילו בסתם והלא תראה דהרמב"ם קבע להאי מילתא דרב נחמן בפ"ד ממלוה דאיירי שם כולה פירקי דדיני ריבית ומשו"ה מפרש הרמב"ם ואומר דין כשמוצא לוה יתירים מותר ובין כשמוצא המלוה אבל הטור לשיטתו דמימרא דרב נחמן לא קאי רק על גוונא שמוצא לוה מעות טופיינא אבל במוצא המלוה טופיינא כשמקבל פירעון מן לוה אסור משום ריבית כנ"ל לכן לא הביא כלל מילתא דרב נחמן בה' ריבית אלא קבע מילתא דינא דרב נחמן בח"מ הלכות אונאה בסימן רל"ב אבל עסק ריבית לא התיר ר"נ מעולם ומה שכתב שם וה"ה לכל מקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה בין בתורת פירעון כוונתו שמקבל פירעון עבור מקח או עבור חילוף באופן שלא שייך דררא דעסק ריבית כלל ומסתמא גריס הרא"ש והטור מאן דאוזיף פשיטי מחבריה דקאי על הלוה וכמו שביאר המגיד בזה ע"ש: ולפי שיטות הרמב"ם דריבית מאוחרת ומוקדמת אסור אף בלא אמירה רק כשמתכוין הנותן בשביל בטילות המעות ולא לשם מתנה סתם נראה דמאי דנקט במשנה ואומר הוא משום רבותא דבכה"ג עובר אף המלוה אבל בסתמא אף שמכוין הנותן בשביל בטילות המעות לא איקבע האיסור רק על לוה. אבל המלוה ליכא ביה איסורא כי הוא אינו יודע כוונות הנותן כי אפשר לא כיון רק לשם מתנה סתמא ולא בשביל בטילות המעות ויש לעיין בזה ע"פ המבואר במל"מ פ' ד' הלכה ב' בשם הרשב"א דבאבק ריבית אינו עובר כלל לוה רק מלוה וע"ש שחקר בדעת רא"ש וטור והרמב"ם איך סבירי ויש לעיין במאוחרת בזה: ועתה אבאר דברי הג"א מאי דהביא הב"י והמל"מ ועלה על דעת הבית יוסף ששיטות הג"א הנ"ל הוא כהרמב"ם דריבית מוקדמת ומאוחרת אסור אף כשלא אומר בפירוש ולכן כתב הג"א הנ"ל ודווקא כשלא פירש לו לשם ריבית וכמו שמאריך שם הב"י בזה. אבל לדעתי מעולם לא כיון הג"א לזה כמו שביארנו לעיל דאף דשיטו' הרמב"ם לאסור אף כשלא אומר בפירוש שנותן הדורון בשביל בטילות המעות רק שמכוין בשביל כך ג"כ אסור מ"מ אינו חולק הרמב"ם על הא דמפורש במשנה דאף באומר בפירוש שנותן דורון בשביל שילונו ג"כ ליכא כאן אלא אבק ריבית. אולם כל זה שכל עסק הנתינה דרך דורון ומתנה אף שאומר לו בשעת הדורון בשביל שתלוני אמרתי שזה ודאי אף שלא יתרצה המלוה אח"כ להלות לו אין המתנה חוזרת דהא לא אמר שנותן המתנה על מנת שילוה לו או על תנאי שילוהו אלא נותן לו המתנה בלי שום תנאי רק שמפרש ואומר שכוונתו לקרב דעתו של המלוה אצלו עד שילוה לו מעות ועיין בחות דעת סי' ק"ם ס"ק ג' דכתב בביאור כך ע"ש. אבל דברי הג"א הוא ענין אחר כשפירש לו שנותן לשם ריבית וא"כ בלתי ספק שאם לא יתרצה אח"ז המלוה להלות לו מעות כלל מחוייב להחזיר לו מה שנתן מקודם על ריבית ובשלמא כשנותן לשם דורון ומתנה שייך שפיר לומר שאין המתנה חוזרת לתבוע אותה אבל כשפירש ואומר שאינו נותן לו כלל לשם מתנה אלא לשם ריבית וזה לא שייך שישאר אצל הנותן אלא כשילוהו אבל כשלא ילוהו ודאי חוזרת הריבית בעיניה ליד הנותן לכן שפיר כתב הג"א דבכה"ג הוה ריבית קצוצה בודאי ועיין במשנה למלך פרק ה' הלכה י"ד דאף כשמוחל הלוה מלוה ישינה שיש לו מכבר על המלוה עבור שמלוה לו עכשיו מעות הוה ריבית קציצה ע"ש מכש"כ זה שקיבל מעות עכשיו לשם ריבית אשר בלי ספק אם לא יקיים הבטחות ההלואה מחוייב להחזיר המעות שלקח על ריבית שפיר כתב הג"א הנ"ל דבכה"ג שלא אמר לשם דורון אלא לשם ריבית הוה קצוצה ומבואר לנכון שדברי הג"א אין להם שייכות כלל לעסק הפלוגתא המבואר בין הטור להרמב"ם אי בעי אמירה שניתן את הדורון בשביל שילווהו או אסור אף במכוין בשביל כך וגם מה שהביא המל"מ בשם מוהר"א ששון לא קשה ולא מידי ע"ש ובעסקי בדינים הללו כאשר עמדתי לעמוד על כל שיטות וסברות הפוסקים הרמב"ם והרא"ש וטור ודברי הג"א הנ"ל אשר הובא ברא"ש בסוף פרקין סימן ע"ט והג"א הנ"ל הוא ממהרי"ח ע"ש ראיתי הג"א כתובה בריש פירקין סימן ה' ומבואר שם עסק ריבית מאוחרת ומוקדמת אשר כפי הנראה הדבר תמוה שמבואר שם שלא כדעת כל הפוסקים הנ"ל ומתיר ענין חדש אשר לא נראה ולא נזכר בפי שום פוסק וז"ל שם מוקדמת ומאוחרת כגון שפסק עמו לתת קודם הלואתו ריבית לכשילוה ממנו או ריבית מאוחרת שהבטיח לתת לו כך וכך אחרי שיפרענו חובו או אחרי שפרעו שלח מנחה למען שעשה עמו חסד ומלוה לו מעותיו כל אלו אין כופין אותו הדיינין להחזיר מא"ז עכ"ל והמובן מדיוק דבריו כל שהיה פסיקת הריבית זמן קידם ההלואה אף שנותן הריבית בשעת ההלואה ליכא בזה ריבית קצוצה הואיל והפסיקה והקציצה היה זמן מה קודם ההלואה וכן מאוחרת הוא שפוסק וקוצץ מקודם ההלואה רק שעושה ההבטחה שם שיסלק הריבית אחרי פירעון חוב הקרן ולא ביחד הקרן והריבית. ובכה"ג לא הוה קצוצה רק אבק ריבית: והנה ראוי להתבונן עד כמה רחקה דעת בעל סברת הג"א זו האמורה בריש הפרק מדעת הג"א האמורה בסיף פרקין אשר הבאתי לעיל דמבואר שם כשפירש לשם ריבית ולא לשם דורון אף ששולח מקודם או אחרי הלואה הוא בכלל קצוצה וסברות הג"א מריש הפרק הוא דאף שנותן בפירוש על שם ריבית רק אם פסק וקצץ על זאת קודם ההלואה נקרא אבק ריבית וריבית מוקדמת אף שנותן הריבית בשעת הלואה או בשעת פירעון. וריבית מאוחרת הוא אף שפוסק וקוצץ ליתן לשם ריבית רק שהתנה שלא יסלק ריבית בשעת זמן פירעון חוב הקרן אלא אחרי זה אינו קצוצה אנא אבק ריבית וכפי הנראה הוא דבר חידוש גדול ועל דעת הרמב"ם אשר העלה לחדש ולומר דאינו נקרא קצוצה אלא כשפוסק בתחילת הלואה אבל אם הלוה בלא ריבית וכשהגיע זמ"פ ותבע חובו ופסק וקצץ לו ריבית לא הוי ריבית קצוצה כמבוא' בפרק ו' והובא בסי' קס"ו סעיף ב' וטעמא דמילתא מבואר במגיד והובא בש"ך ס"ק ז' דלא הוה קצוצה אלא בקוצץ בשעת הלואה מדכתיב לא תתן לו בנשך תלאו הכתוב על שעת נתינה גם בזאת חלקו עליו כל האחרונים הראב"ד והרמב"ן והרשב"א כמבואר במגיד שם מכש"כ בהאי גוונא של הג"א שאף הרמב"ם לא יודה בדבר להתיר נתינת הריבית בשעת קבלות המעות רק הפסקה והקציצה היה על זה מקודם או להתיר במאוחרת אף שקציצה היה בשעת מתן מעות ההלואה רק שהיה תנאי שיסולק מקודם גוף הקרן ואחרי זה הריבית לכן לפום רהיטא צ"ע מאוד הג"א הזאת ואף זאת יש לעיין מי דחקו לבעל הג"א לפרש כך ולמה לא פי' כפשוטו וכמו שפירשו כל הפוסקים ולא נחלקו אי בעינן שיאמר בפירוש בשביל ההלואה או אף רק במתכוין בשביל כך אסור וכמו שביארנו למעלה וביותר יש לעיין מאי שייכי הג"ה זאת בריש פירקא ונמר לא איקבע הג"ה זאת במקומה בסוף פרקא על גופיה דמתניתין דריבית מוקדמת ומאוחרת: ונראה דכוונות בעל הגה"ה זו לתרץ מאי דקשה לכאורה שם בסוגיא (דף ס"ב ע"ב) דכל שבדיניהם מוציאין מן לוה למלוה בדינינו הוה קצוצה ומחזיר המלוה ליד לוה וכל שבדיניהם אין מוציאין מן לוה בדינינו אין מחזירין היינו ריבית מוקדמת ומאוחרת ופירש"י שם בשילהי פירקא קתני לה בדיניהם אין מוציאין שהרי לא פסק עמו עכ"ל: והוקשה לבעל הגה"ה זאת לפי פירוש הפשוט שמשלח לו דורון קודם ההלואה או אחרי הלואה ופירעון שולח לו דורון איך שייך לומר על זה אין מוציאין מן לוה למלוה איך אפשר לומר שיכוף את לוה שיתן דורון שלא הבטיח ולא נדר ופסק עמו ליתן לו דורונות הלא ידוע שמתנה ודורון כל נדיב לב יביאוה ואיך שייך לקבוע תביעה על ענין עסק כזה לכן חקר בעל הגה"ה זאת לפרש עסק דין מוקדמת ומאוחרת על זה האופן שנעשה על זה תנאי והבטחה מכבר כשילוה לו מעות יתן לו ריבית מתחילה או אחרי פירעון חוב הקרן על כה"ג שייך שפיר לקבוע תביעה מן מלוה על לוה הואיל והיה ע"ז תנאי והבטחה וניחא מה דקבע בעל הגה"ה זאת האי מילתא בריש פרקא אשר אמור שם שיש תביעה מן מלוה על לוה: אולם זאת קשה מאוד לפי ענין עסק המבואר שהיה תנאי מקודם ומכבר כשילוה לו מעות יתן לו ריבית בשעת ההלואה או אחרי פירעון הקרן איזה עת וזמן א"כ לדעתו פשיטא ופשיטא שאף בדיניהם יזכה המלוה בדין להוציא מן לוה ולכופו שיקיים תנאו כפי המדובר אשר יצא מפיו כן יעשה ויתחייב בדין לסלק בשעת ההלואה או לסלק אחרי פירעון חיב הקרן ומפני מה אין מוציא מלוה