גליא מסכת חלק א יט

עשו שהשמיטו דין הזה והטור לשיטתו ניחא דהוכרח להביאו כי נראה לומר דר' ירמיה דבכורו' דדעתו לומר בין ב' יוב"ש שקנו שדה בשותפות ובין א' שקנה שדה מחבירו יכול בע"ח לגבו' מהשדה בתורת ממ"נ או מפני שהוא בע"ח עצמו או משום שקנה שדה משועבדת לו אף שמתחילה קודם שקנה השדה מחבירו לא הוה מצי לתובעו לשיטתו קאי ע"פ מה דאיתא בהחולץ ל"ז ע"ב בספק ובני יבם שבאו לחלו' בנכסי יבם לבתר דפליג בנכסי מיתנא ואומר הספק מאי נפשייכו אי אחוכון אנא כו' ופליגי שם ר' אבא אמר קם דינא ולא מצי לתבוע ע"י ממ"נ ור' ירמיה אומר הדר דינא ונוטל חלק א' ממ"נ ע"ש ובעי תלמודא לאוקמי' דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן כו'. וכתב הרי"ף בפ' החולץ הביאו הרא"ש וז"ל פסקו רבוותא כר' אבא משום דקים ליה כרבנן דאדמון והלכה כרבנן והרז"ה והראב"ד הקשו דהא קדחי לי תלמודא ומסיק דאף ר' ירמי' מצי סבר כרבנן והרמב"ן מתרץ שם כיון דלבני ישיבה נראה דר"א כרבנן ור"י כאדמון סברתם עיקר ולא סמכינן אשינויי' עיין ברא"ש באורך ונחזי אנן דר' אבא כרבנן דפליגי אאדמון בחד דאתי מכח ארבעה דסברי דאין לו דרך אף שיש השתא לבעה"ד טענת ממ"נ על האי חד דהא דרכו גבי' הוא אמרינן דקם דינא דמעיקרא וכמו שהיה קודם שקנה האי חד לא הוה מצי לתבוע הדרך מן הארבעה דכל חד מדחי ליה ה"נ מאותו חד שקנה מכולם לא מצי לתבוע וזהו סברת ר' אבא גבי ספק ובני יבם דאמרינן קם דינא דמעיקרא ולא מהני עסק ממ"נ שנעשה השתא ור' ירמיה אתי כאדמון ולפיכך בחד דאתי מכח ארבעה אף שמעיקרא לא הוה מצי תבעי להנהו ארבעה דכל חד מצי מדחי השתא שקנה חד כל השדות ויש לו תביעות ממ"נ עכשיו על האי חד הדר דינא ומצי תבע ליה כמו בספק ובני יבם דאמרי' דהדר דינא ע"י ממ"נ שנעשה השתא ומקודם נבאר הענין בדרך כלל ואח"ז נאריך בביאורי סוגיות הללו ובטעמיהן: ובדרך כלל יש לומר דר' ירמיה דבכורות לשיטתו דסובר בפ' החולץ בספק ויבם דהדר דינא דנראה דענין ב' יוב"ש דומה לענין אדמון ורבנן. וכמו דהתם כל זמן שהיו השדות אצל ארבעה לא הוה מצי לגבות דרכו מ"מ אם קנה א' מכולן סובר ר' ירמיה כאדמון דיכול לגבות דרך משום ממ"נ ואמרינן דהדר דינא כמו דסובר ר' ירמיה בספק ובני יבם דאמרינן הדר דינא ואומר ספק ממ"נ כו' ה"נ גבי שני יוב"ש אף דלא מצי תבע לשום א' מהם תחיל' עכשיו שקנה א' שדה מחבירו ראוי לומר דהדר דינא ובא תביעתו ע"י ממ"נ כמו גבי אדמון כמו דיכול הספ' לתבוע אח"כ אצל בני יבם מחמת שאומ' להם מאי נפשייכו אי אחוכון אנא פו' כמו כן ענין יוב"ש שקנה שדה אצל השני נעשה עכשיו ממ"נ: ויש לדייק בלישנא דר' ירמיה בבכורות דאמר זאת אומרת כו' ולכאורה לפום מה דלא סליק אדעתי' מה דאמר רבא דנכסי דב"נ ערבין וכמו שביארנו לעיל דסברתו דנכסי משועבדי טפי ועדיפא טובא שיעבודייהו אל המלוה יותר מן הערב וכפי דסבר ההוא דיינא דפ' ג"פ דרשאי לירד לנכסי קודם תביעתו אל לוה עצמו א"כ פשיטא ופשיטא האי מילתא דיוב"ש שקנה שדה מן השני יכול לגבות ממנו אף דלא מצי תבע להלוה עצמו ואין רבותא כלל בזה ומאי האי דקאמר ר' ירמיה זאת אומרת כו' דמשמע שיש חידוש ורבותא בזה אבל לדברינו ניחא דרבי ירמיה בא להוכיח כאן סברתו דפרק החולץ ולאפוקי מרבי אבא בר פלוגתא דידיה קאתי דלדברי רבי אבא דסובר קם דינא ולא מהני מה שנעשה אחר כך ממה נפשך הואיל דמעיקרא לא מצי לגבות קם דינא דמעיקרא ולא יכול לגבות מהאי יוב"ש שקנה שדה מחבירו כמו שלא היה יכול לגבות תחילה ולסברת ר' אבא דקם דינא לא צריכין כלל לסברת רבא דקדחי דברי ר' ירמיה מנכסי דב"נ ערבין דאפילו אי נימא דנכסי שיעבודייהו עדיפא טפי מערב כנ"ל מ"מ לא מצי לגבות הכא מטעמא דקם דינא דמעיקרא וכמו שלא היה יכול לגבות קודם שקנה השדה כמו כן דיינינן ליה השתא ולא גבי מידי וכל עסק ממ"נ שנעשה אחר כך אינו פועל כלום: ונמצא זהו עיקר חידוש רבותא של ר' ירמיה שמצא כאן מקום להוכיח סברתו דיוב"ש שקנה שדה מחבירו טורפין ממנו ע"פ ממ"נ שנעשה עכשיו ומוכח דע"כ אמרי' הדר דינא ולא דיינינן לה כדמעיקר' אלא כהשתא ורבא הוא דקדחי התם דברי ר' ירמי' ואמר דע"כ מהא סוגיא לא מוכח מידי משום דאף דנימא בכל מקום הדר דינא וראוי לדון הדבר כדהשת' שיש כאן תביעות ממ"נ ולא איכפת לן למיקם דינא כדמעיקרא מ"מ בהאי ענינא דיוב"ש שקנה השדה אמרינן דאף השתא נמי לא מצי גבי מידי מטעמא אחרינא דנכסי דב"נ ערבין אנון ביה וכל היכי דלא מצי לתבוע את הלוה עצמו לא מצי להוריד לנכסיו ג"כ דרבא לשיטתו קאי דסובר בפ' ג"פ שראוי להעביר ההוא דיינא שהוריד את המלוה קודם תביעתו אל לוה עצמו דנכסים אין להם דינא דלוה אלא רק דין ערב ואין תובעין לערב תחילה וכמו כן אין תובעין נכסים תחילה נמצא שכל דברי רבא בבכורות שבא לחקור ולדחות סברת ר' ירמיה בעסק יוב"ש שקנה שדה אצל יוב"ש השני לא צריכא לן אלא לפי האי סברא דאמרינן בכל מקום שנעשה אח"כ תביעות ממ"נ הדר דינא וכנ"ל: אבל לפי סברת ר' אבא דבפ' החולץ דסובר קם דינא ולא מהני מידי מה שמוציא התובע אח"כ תביעתו ע"י ממ"נ משו' דדיינינן להו כדמעיקרא ממילא לא צריכי לן כלל לדברי רבא דנכסי ערבין הם דאפילו נימא דנכסי עדיפי מערבא כסברת ההוא דיינא מ"מ יש לנו לומר כאן גבי יוב"ש שקנה שדה אצל חבירו לדון הדבר כדמעיקרא ולא פועל מידי להתובע עסק ממ"נ שנעשה עכשיו: ומעתה מבואר לנכון מאוד דלא הוה צריך הרי"ף והרמב"ם להביא פסק הלכ' בענין פלוגתא דרבא ור' ירמיה דשני יוב"ש שקנו שדה הואיל והרי"ף והרמב"ם פסקו כר' אבא דהחולץ דאמרינן קם דינא דמעיקרא ממילא אין נ"מ כלל בדחיית רבא שדחה דברי ר' ירמיה מענין נכסי דב"נ ערבין דבלא"ה לא מהני בכ"מ עסק ממ"נ שנעשה אח"כ הואיל ומעיקרא לא מצי תבעי ולכן ליכא נ"מ כלל לקבוע הלכה בסוגיא דבכורות כרבא דדחי דברי ר' ירמיה דבלא"ה א"א לן לומר בעסק יוב"ש שקנה שדה מחבירו שיהיה באפשרי לגבות מפני המנ"מ שמוצא התובע אח"כ הואיל והרי"ף והרמב"ם כבר קבעו הלכה כר' אבא דאמרי' קם דינא דמעיקרא ולא קא מהדרינן דינא משום ממ"נ שנעשה עכשיו ובגוף סברת רבא שחידש שם בבכורות לומר דנכסי דב"נ אינון ערבין ביה כבר פסקו וקיימו זאת ממאי דפסק הרי"ף ורמב"ם בפ' כ"ב דמורידין את הדיין שהוריד לנכסי קודם תביעות הלוה א"כ מוכח דאין להנכסים דין לוה עצמו רק המה בגדר ערבות וצריך לתבוע את לוה עצמו קודם לערב וממילא לא נשאר לרי"ף ורמב"ם לקבוע שום פסק הלכה בענין יוב"ש שקנה שדה אצל יוב"ש שני: והטור לשיטתו דפסק בסימן קס"ג כמסקנת הרא"ש דפ' החולץ דמסיק דהוי ספיקא דדינא אי הלכתא כר' אבא דקם דינא או הדר דינא ואי תפס לא מפקינן מיניה (עיין ב"ש ס"ק ה') שפיר דהוכרח להביא כאן בסי' מ"ט פסק הלכה כמסקנא דרבא בסוגיא דבכורות דליכא להסתפק שם מידי בענין פלוגתא דקם דינא או הדר דינא דאפילו נימא בכל מקום הדר דינא כאן לא מהני כלל מעיקרא האי ממ"נ משום דנכסי דב"נ ערבין אינון ולפיכך בזה לא מהני תפיסה כלל ואף בעה"ת שהביא פסק הלכה בזה ע"כ סובר כשיטת הרא"ש דהוה ספיקא דדינא אי קם דינא אי הדר דינא. רק השו"ע דפסק בסי' קסג כר' אבא דקם דינא יש לעיין קצת לענין מה הביא בסי' מ"ט דברי הטור. ולפי גירסת באר הגולה בסי' קסג ס"ק כ' ניחא ע"ש אבל לגירסת הב"ש שם יש לעיין בזה: ולא נעלם ממני האמור במבוא התלמוד דף ק"ג ע"א דתרי ר' ירמיה הוה א'שהיה בימי שמואל ע"ש א"כ בהחולץ דפליג עם ר' אבא היה קדמון דר' אבא נזכר עם ר' יוחנן ביצה ל"ח וגם בשבועות מ"ז איתא רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבא"י הוא ר' אבא א"כ דר' אבא היה מאמוראי' קדמונים מסתמא ר' ירמיה בר פלוגתא שם בהחולץ הוא קדמון ור' ירמיה דבכורות דפליג שם עם רבא מסתמא היה מאמוראים אחרונים אולם בגמ' איתא אמר ר' אבא אמר רב קם דינא א"כ נראה שאין זה ר' אבא דשבועות דנקרא שם רבותינו שבא"י ולא יתכן שיהיה תלמיד רב ונראה דר' אבא דשבועות הוא ר' אבא הנזכר בביצה עם ר' יוחנן שהיה ג"כ מא"י אבל האי ר' אבא דהחולץ שהיה תלמיד רב היה מבני בבל והוא היה אחרון נגד ר' אבא דשבועות א"כ אפשר דאף ר' ירמיה דהחולץ אחרון הוא: אך מראב"ד שהובא בהרא"ש בהחולץ מוכח דזהו ר' אבא דשבועות ע"ש. אמנם נראה דלא גרים אמר ר' אבא אמ"רב אלא ר' אבא סתם וכן מוכח מדברי בעל המאור שהובא שם ברא"ש דלא גרים כאן אמר רב דהא קסמיך האי סוגיא לסוגיא דפרק בית כור והתם סובר רב דהדר דינא ע"ש: עוד נראה באמת בבכורות לא פליג רבא עם ר' ירמיה בעצמו דאיתא שם אמר רבא מכדי נכסי כו' משמע שלא היה דבריו לר' ירמיה עצמו שאם היה דבריו לר' ירמיה עצמו היה לגרוס אמר ליה רבא א"כ אפשר שזה ר' ירמי' היה קדמון ורבא מצא דבריו וחקר לדחות זה ואף גם זאת אי נימא דר' ירמיה דבכורו' היה אחרון מ"מ הסברא עצמה נכונה דסברתו ע"כ דהדר דינא כשיטת ר' ירמיה דהחולץ וממילא מתורץ שיטת הרמב"ם ושיטת הרי"ף על הנכון בלי פקפוק שלא הוצרך להביא האי דינא דשני יוב"ש כלל: הרי"ף כתב דרבותיו פסקו כר' אבא משו' דקים לי' כרבנן דאדמון הביא הרא"ש דבעה"מ והראב"ד הקשו עליו מהא דמסיק תלמוד' לאוקמי אף מילת' דר' ירמיה כרבנן משום אי שתקי' ומתרץ הרמב"ן כיון דלבני הישיבה נראה דתליא בהאי פלוגתא סברתם עיקר ולא סמכינן אשינוייא דשני לאוקמיה כתרווייהו כי דרך תלמודא לדחות בסברא מועטת עכ"ל הרא"ש ע"ש. והרמב"ם פ' ט"ו מטוען הובא לשונו בשו"ע סי' קמ"ח וז"ל אין לו דרך שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל א' שטרי אין אתה יכול כו' ע"ש וקשה דלפי האי סברא דמשו"ה פסקינן כר' אבא משום דסברות בני ישיב' אוקמה כרבנן וע"כ אין טעמא דרבנן משום אי שתקית אלא משום קם דינא וסברת אי שתקית משמע ע"כ דדיחוי בעלמא כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל ולכן קשה על הרמב"ם דפסק כר' אבא למאי הביא על רבנן טעמא דאי שתקית אף על הרי"ף קשה הואיל וע"כ לא סבירא ליה מסקנא דדחינן לאוקמי פלוגתא דר' אבא ור' ירמיה כתרווייהו אלא כמו שעלה על דעת בני ישיבה דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן למאי הביא כלל מלתא דרבא דמפרש טעמא דרבנן משום אי שתקית וטעמא דאדמון הואיל וסברתו ע"כ כדעת הרמב"ם שזה בדרך דיחוי בעלמא איתמר. וביותר קש"פל בני הישיב' דבעי לאוקמי' פלוגת' דר' אבא ור' ירמי' בפלוגת' דאדמון ורבנן ומייתי חובה לנפשיה דמסיק כל מימרא דרבא דפריש מלתא דאדמון ורבנן משום אי שתקית ומשום דרכי גבך. דלפי הנהו טעמי נדחה ממילא הסברא מאי דבעו לאוקמיה פלוגתא דר"א ור"י בפלוגתא דאדמון ורבנן וכמו שדחינו לבסוף ע"פ אלו הסברות. ומצאתי בתומי' סוף סימן כ"ה בקו"נ התפיסה בסופו חקר קושיא זאת ונדחק מאוד לתרצה ע"ש: וראיתי שהתוס' בפ' המקבל דף קט"ו ע"ב בד"ה לימא חקרו על זאת ודברי תו' הללו נעלם מן התומים שלא הזכירו שם דאית' שם פלוגתא בחובל ריחים דסובר רב הונא לוקה שתים משום ריחים ומשום כי נפש הוא חובל ור' יהודה אומר אינו חייב אלא אחת ונפש הוא חובל לשארי דברים הוא דאתי ואמרינן שם לימא דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא דר' הונא סובר לוקין על לאו שבכללות ורב יהודה סבר אין לוקין ומה"ט אין לוקין על נפש הוא חובל ומשני טעמא דרב יהודה דסובר נפש הוא חובל לשארי דברים אתא ומקשה התו' הלא מפורש לעיל בדברי ר"י האי טעמא דלשארי דברים וי"ל שכן דרך הגמ' אע"ג שפירש הטעם אומר לימא דכשנאמר הלימא