גליא מסכת חלק א יח

ומקור הפקעות אונאה הוא בכל הני ענינא משוח דידע ומחיל. לכן דווקא בכל ענינא הוה הידיעה ברורה וגלויה כמו גבי בעה"ב דאמרינן הלוקח יודע שזה הוא בעה"ב ואי לאו דמוקיר המקח לא הוה מזבין וכן גבי שערים אשר ידוע לעין כל מחשבון שמעל' השער לפי ערך שמוכר ביחד הרבה הסיטון אשר מקחו ידוע ועכשיו כשמוכר על יד על יד ביוקר והידיעה על המחילה הוא בעליל. וכן גבי צמד ובקר וכן נו"נ באמונה לשיטת הרמב"ם שמודיע לו מקח אשר בכך לקחתיו וסך זה אני משתכר א"כ מחילת היתרון שמעלה משכורתו אם רב או מעט הוא ברור אבל גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה בזה יש קצת מקום לומר שאין המחילה אצל הלוקח חלוטה כ"כ דאפשר שהלוקח חושב שהמוכר להשביח מקחו אומר כך ובאמת שזה המקח שוה יותר וכה"ג איתא שם סעיף כ"ב בשו"ע בשם הרמב"ם דכשאומר חפץ זה אינו שוה אלא זוז כו' יש אונאה ואפי' שסיים ואמר על מנת שאין לך עלי אונאה ע"ש ובסמ"ע ס"ק מ"א שבעינן שיאמר בכדי שהדעת טועה ע"ש ונראה דאף בכדי שהדעת טועה בעי נמי על מנת דבל"ז יש טענה ללוקח לומר לא מחלתי כללי רק שדברי מוכר לא נכנסו כ"כ באזני בחשבי להשביח דעתי אומר כך ובאמת המקח שוה יותר. לכן מהצורך לנו שיפרש המוכר לומר ללוקח שיהא יודע מה שאומר לו שמקח זה אינו שוה אלא מנה אינו אומר זאת רק בכדי שידע הלוקח מעסק אונאה שיש כאן ואם אעפ"כ חפץ לקנות יהיה כאן מחילה גמורה וא"כ ניחא דדייקו כל הפוסקים בהאי בבא דמפרש ואומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה מסיימו שם האי ענינא דעל מנת דבאמת בעינן בזה לאמירת ע"מ משא"כ בשארי ענינא דהוה ג"כ מטעם מחילה דידע ומחיל לא בעינן על מנת דשם המחילה ברורה טפי ע"פ שהידיעה שם גלויה בעליל לעין כל ונכון מאוד דמשו"ה דייק התנא ונקיט לקבוע אמירות יודע אני דוק' במאנה בין גבי מוכר ובין גבי לוקח משו' דדוקא בכה"ג בעי אמירת ע"מ אבל כשאומר המתאנה יודע אני שהמחילה גלויה אז לא צריך אמירת על מנת כלל: (ה) וע"פ האי סברא ניחא מאוד דהאי ברייתא דנו"נ באמונה לשיטת הרמב"ם יסודו מטעם ידע ומחיל על יתרון משכורתו שמעלה הרבה וכן סיפא דע"מ שאין לך אונאה דמוקי תלמודא במפרש הכל ממקור א' המה ועיין במהרי"ט סי' י"ט שחקר דבריית' בחדא מחתינהו לאמונה עם מפר' ומאי שייך ענין מפר' לנו"נ באמונה ע"ש אבל לבאורינו ניחא ובני חדא בקתא נינהו מטעם ידע ומחיל ועתה נראה לבאר דהאי ברייתא נקיט תרי ענינא חדא דנו"נ באמונה דלא צריך לסיים בו על מנת ועוד תני גוונא דמפרש יודע אני שאינו שור אלא מנה דבזה צריך לסיים בה על מנת שאין לך עלי אונאה וניחא מאוד האי דאוקי תלמודא הסיפא במפר' ולכאור' עיקר חסר מהספר אבל לדברינו כלומר דברייתא נקט גוונא דאמינה שאינו צריך לסיומא דע"מ ואמר ברייתא שיש לנו עוד גונא דצריך לסיים בה דווקא ע"מ ושניהם מקורן ויסודן מטעם ידע ומחיל: עכ"פ היוצא מדברינו דלהרמב"ם גבי נו"נ באמונה מאי דנקט אין לו אונאה קאי על יתרון משכורתו שמעלה וענין אמונה הנאמר בברייתא הוא לא לענין אונאה דטעמא דאין אונאה הוא משו' הידיעה שיודע ורואה ומחיל את היתרון ההוא ועיקר אמונה נאמר שם בכדי שע"י שאומ' המוכר זאת יודע הלוקח שיתרון משכורתו הוא ברורה וגלויה וידע ומחיל אבל שיטת הר"ח דעיקר יסוד טעם שאין כאן אונאה הוא ע"פ שנעשה עסק המו"מ באמונה ועושה המשיכה וגמר המקח מבלי יודע כלל שיווי המקח א"כ לא מקפיד על אונאה הנמצא בזה ולפירש ר"ח עסק האונאה הוא בקרן ראשון שנתאנה המוכר בהלקחו אצל מוכר ראשון ולפי"ז בשיטת ר"ח ענין הריוח המבואר בדברי ר"ח שהלוקח מעלה להמוכר אין זה ענין כלל לדינא דה"ה אם אינו נותן לו כלל שום ריוח רק שגומרין המקח על אותו קרן שנתן מוכר זה אבל לשיט' הרמב"ם עיקר אונאה קאי ואיירי על הריוח שמעלה זה הלוקח להמוכר ויודע ומחיל וגם בספר קצות חושן מאריך ומבאר שכל שיודע המוכר ולוקח מעסק האונאה מותר אפילו כשאינו אומר על מנת ובנתיבות הקשה עליו מברייתא דאיירי במפרש ומ"מ מסיים אמירת על מנת ע"ש ולפי ביאורינו ניחא הכל דבאמת בכולהו ענינא שהידיעה ברורה באמת לא צריך ע"מ וכנ"ל באריכות ומעתה כל דברי כת"ר לא נשארו לדקדק על פירושי אף אףבקוש"י דמה שחקר כת"ר דאם זה הלוקח בעצמו רואה שקונה המוכר מקח הזה לפי שיטת הרמב"ם ופירושי אין אונאה על ההוספה לא ידעתי מה זו חקירה וברייתא לא צריך למיתני כלל האי גוונא שזה פשיטא דהוה מחילה ברורה שאינו דומה שמיעה לראיה ובלא פירושי כתב מהרי"ט דבכה"ג ליכא אונאה ע"ש אף על מה שנתאנה זה המוכר ע"ש גם כל דקדוקו שחקר לא נשאר לדקדק כלל ומה שמביא בשם בנו אינו מובן כלל דהא כאן בענין היתרון שמעלה מפרש וקוצב שיעורו א"כ מועיל אף להרמב"ם דבעי לפרש שיעור אונאה וניחא מאוד מה דהרמב"ם פי"ד מביא לעסק דמעלה שערים מענין נו"נ באמונה וכמו דפירשנו דבין הכא ובין הכא הכל מטעם דידע ומחיל וגבי בעה"ב מביא רש"י בשם שאילתות משום דדומה למפרש ע"ש ולכאורה היה לו להרמב"ם ג"כ להביא דמיון מן מפרש אולם לפי מה שביארנו דגבי מפרש בעינן שיאמר על מנת משום שיש לחוש שאין כאן הודעה ומחילה ברורה דהלוקח סובר להשביח מקחו אומר כן או שלוקח חושב שע"פ דמיונו אומר כך אבל גבי נו"נ באמונה שאומר המוכר בכך לקחתיו וכך אני משתכר א"כ הוי ההודעה ברורה דמסתמא אינו שוה יותר ממה שנתן זה אצל המוכר קמא ואינו צריך לאמירת ע"מ לפיכך מביא הרמב"ם לענין היתר שערים ראיה מהיתר דנו"נ באמונה דמותר להשתכר הרבה בלא אמירת על מנת. ולא היה אפשר להביא ענין מפרש דשאני התם דאומר על מנת: (ו) עוד זאת אמרתי לבאר מה שחקרתי בקו' הראשון סי' י' שם באומר מקח זה שאני מוכר במאתים יודע אני שלא שוה רק מנה דאין כאן אונאה ביתרון אבל אם נמצא אונאה במנה עצמו היינו שאינו שוה רק שמונים איך לחשוב חשבון השתות אם מעיקר שיווי החפץ שהוא רק מנה ממילא יש יותר משתות שעולה חלק רביעי או לחשוב מהסך שנותן קונה זה וממילא אונאה ופחת עשרים שיש כאן לא הוה רק חלק שמינית וכן יש להסתפק בנו"נ באמונה שאומר בכך לקחתיו אם נמצא אונאה שנתאנה מוכר זה בלקחו אצל מוכר קמא איך לחשוב הפחת אם מסך הקרן שאומר זה בכך לקחתיו או ממקח שעולה עכשיו עם משכורתו ונראה לי כמו שתגרי זמנינו שקונין סחורה ממקום אחר היינו עבור חפץ שקונה הסוחר בסך עשרים ר"ט מוכר ג"כ בסך עשרים ר"ט רק חוץ למדינה שסה זהו' וכאן נתפשר בערך עבור כל ר"ט י"ב זהו' וממילא אם נמצא אונאה שנתאנה מוכר זה בעת שקנה סחורה חוץ למדינה היינו שחפץ זה שנתן עשרים אינו שוה רק ט"ז ר"ט אף שנעשה חשבון מסך שנותן זה הקונה עכשיו יש מקח טעות יותר משתות דהא נתפשר להעלות על כל ר"ש סך ששה זהו' וא"כ לפי ערך פחת הרטי"ן עולה החשבון בין חוץ למדינה בין כאן ערך חלק רביעי וכה"ג באומר יודע אני שאינו שוה אלא מנה ואני נותן מאתים וכשנמצא שהמקח אינו שוה שמונים ויש פחת כ' זהו' יש אונאה בכל אופן משום דהלוקח אומר אני סבר וקיבל להוסיף על כל זוז מקרן עוד זוז כפל וממילא כשיש פחת היינו שאינו שוה רק שמוני' לא הייתי נותן עבורו רק כפל על שמונים ויש אונאה ארבעים זוז: ה בש"ע סימן מ"ם סעיף י' איתא ב' יוב"ש שקנו שדה בשותפות או שקנה א' שדה מחבירו אין המלוה יכול לטרוף אף שיש לו תביעות ממ"נ מכל מקום אמרינן דנכסי דבר נש אינון ערבין ליה וכל היכא דלא מצי לתבוע את לוה עצמו לא מצי תבע לערב ע"כ עיקר האי דינא מבואר בבכורות מ"ח ע"ש והרמב"ם לא עשה זכר כלל לדין זה כלל והטור הביא דין זה בשם בעה"ת וקבע השו"ע זה וראיתי בתומים ס"ק י"ט שהקשה איך לא הביא הרמב"ם דין זה והלא דבר הוא ותירץ בתומים משום דהאי סברא דנכסי ערבין הוה הוא דווקא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וממילא עיקר שעבוד הלואה הוא רק על לוה עצמו ולכן אין על הנכסי' רק ערבות ולא שעבוד' אבל למ"ד שעבודא דאוריית' תיכף הנכסים משועבדי' בתורת שעבוד גמור ואינם בגדר ערבות דנימא בהו לא יתבע מן ערב תחילה וניחא לפי"ז הרמב"ם דפוסק ש"ד יפה עשה שהשמיט הך דינא ע"ש וקשה לפי דבריו דעכ"פ היה לו להרמב"ם להביא ענין האי דינא ולפסוק איפכא דלא כרבו בסוגיא דבכורות דאמר דלא מצי לתבוע ע"פ ממ"נ אלא כר' ירמיה דאמר דיכול לטרוף מכח ממ"נ אולם בעיקר סברת התומים ראיתי שאיתעקר לו תלמוד ערוך פ' ג"פ ד' קע"ד ע"א דאיתא שם ההיא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דתבע ללוה סלקיה ר' חנן וקלסיה רבא ואמר מאן חכים למעבד כי הא מלתא כר חנן קסבר נכסי דב"נ אינון ערבין ליה וקיל"ן לא יתבע מהערב תחילה ע"ש: והנה הרי"ף והרא"ש הביאו מסקנא דרבא דקלסיה לר' חנן וכן פסק הרמב"ם פ' כ"ב ממלוה והטוש"ע סימן צ"ח לפסק הלכה דדיינא דאנחית לנכסי קודם שתבעו ללוה עצמו מעבירין אותו ע"ש. אף שכולם פסקי דשיעבודא דאוריית' א"כ מוכח בבירור דהאי ענינא דמסיק רבא שם בפ' ג"פ דנכסי דב"נ ערבין אינו וצריכין לתבוע מקדם את הלוה עצמו הוה אפילו למ"ד ש"ד ונראה דשפיר יש לנו למילף זה מערב דערב וודאי משועבד להלואה זאת מדאורייתא ומ"מ אמרינן שלא יתבע את הערב תחילה ה"ה הנכסי' אף שיש עליהן שיעבודא דאוריית' אעפ"כ צריך לתבוע ללוה עצמו מקודם ועוד ראיתי בש"ך ריש סימן ל"ט מביא בשם ריטב"א והתומים מביא שם בשם רשב"א דרבא סובר ש"ד ע"ש א"כ מוכח מר דאמר רבא בבכורות ובפ' ג"פ דנכסי דב"נ אינון ערבין הוא אפילו לסברא דש"ד מ"מ אבל הנכסים רק בגדר ערבות ועוד ראיתי בתו' סו"פ ג"פ ד' קע"ה ע"ש דעיקר פלוגתא דש"ד אי לא קאי רק על הלקוחות אבל מן הלוה עצמו ודאי הוי דאוריית' ע"ש: מכל הנתבאר נראה ברור דליתא לסברת התומים מעיקרא והנראה דזה טעותא דההיא דיינא דאנחית למלוה להנכסים קידם שתבע ללוה עצר משום דסבר כסברת התומים הואיל דאנן סבירא לן ש"ד ממילא אין הנכסי בגדר ערבות אלא יש עליהם על נכסים דין לוה ממש ולכן עלה בדעת ההוא דיינא שיכול לירד להנכסים טרם יתבע את לוה עצמו ור' חנן סלקו והעבירו ורב קלסיה ואמר שחכמה היא דנכסי ערבין אינון וכמו שא"א לתבוע הערב תחילה אף דערב וודאי שיעבודיה מדאורייתא וסברת ר' ירמיה שם בבכורות היו סובר נמי כסברות ההיא דיינא וכסברות תומים הנ"ל דהואיל וש"ד ממי לא אי הנכסים בגדר ערבות ולכן אף שלא היה מצי לקבוע תביעתו על לוה עצמו שלא היה לו עליו ממ"נ. אבל השתא שקנה יוב"ש א' שדה אצל חבירו ויש על השדו תביעה ממ"נ או שקנו שניהם שדה יכול לתבוע את השדה בתורת ממ"נ אף שלא היה יכול לתבוע את לוה בעצמו ורבא קדחי סברות ר' ירמי' לשיטתו קאי דמסיק שם בפ' ג"פ וקלסיה לר' חנן דשפיר עשה שהעביר הדיין על שירד לנכסים קודם שתבע את הלוה משום דאין על הנכסים רק גדר ערבות אפילו להאי סברא דש ולפיכך מסיק דאין מועיל ממ"נ שמוצא המלוה על השדה הואיל ועל לוה עצח אין לו ממ"נ וכמו שאין יכול לתבוע ללוה כן אין יכול לתבוע הנכסים: ומה שרוצה תומי' להביא ראיה לסברתו מהא דקיי"ל ריש סימן ק"ח דבאחד משלשה דרכים דלא חיישינן לצררי יכולין לגבות אפילו מיתומים קטנים אלמא חזינן דאפילו במקום דלא מצי לתבוע לבעל דבר גובה מנכסים וע"כ משום ש"ז אתינן על נכסים קודם הלוה ע"ש ואין זה ראיה כלל דשאני התם דנשתעבדו הנכסים הללו מכבר קודם מיתתו של לוה ולכן לא איפקע שיעבודייהו של הנכסים משום דלא מצי תבע להיתומי' משא"כ בב' יוב"ש דמעולם לא הוה מצי כלל לתבוע הלואו זאת ולא נשתעבדו הנכסים מעיקרא וזהו הטעם דאיתא בסי' ק"י דערב מחויי לשלם אפילו גבי יתומים קטנים הכל מטעם הנ"ל הואיל ואיקבע על הערב שיעבוד תשלומין בחיי של לוה בשעה שנתערב לא איפקע חיובו ואף שהרמב"ן חלק שם ש הרמב"ם וסובר דלא מצי לגבות מערב גבי יתומים קטנים אף דאנן מדמינן הנכסים לערב שאני התם דסברות רמב"ן הוא הואיל ויש נכסים להקטנים וכשיגדלו יסלו החוב דומה קצת למי שהרחיב הזמ"פ דגם הערב אין צריך לשלם ופשוט ופו דסברות רמב"ן משום דערב לא איקבע עליו חיובא קודם שמת לוה דהא היה נכסים ועיקר שיעבוד חיובא של הערב נעשה כשמת וא"א לגבות מהיתומי קטנים: ועלה בידי תירוץ בסברא נכונה על מה שלא הביא הרמב"ם פסק בענין ב' יוב"ש כי גם הרי"ף לא הביא סוגיא זאת כלל ונראה שהרי"ף והרמב"ם לשיטתם ים