גליא מסכת חלק א קפח

קיבל עליו הכותי שיתנהג עם הערב בכל הלכות ערבות כדינינו כפי דהוה ס"ד דהמקשה שהיה קיבל עליו הכותי שלא יהיה לו שום זכות על הערב אלא מה שיזכה עליו ע"פ הלכות ערבות עיקרים ופרטים הקבועים אצלנו אלא לא היה קיבל האי כותי עניו מכל הלכות ערבות שבדינינו רק הא מילתא שלא יתבע ערב תחילה אבל שארי עניינים ופרטים המבוארים אצלינו לא היה קיבל עליו האי כותי ונמצא שיכול עכ"פ הכותי לתבוע את הערב לדיניהם אחרי שלא ימצא אצל לוה מה לגבות ויזכה הריבית על הערב בדיניהם שידוע שקמה אין דנין דין אסמכתא ומחייבי' לערב אפילו שלא בשעת מתן מעות והיה נראה קצת לתרץ בהערה זו מה שחקרנו לעיל על שיטות רש"י למה לא אוקמי תלמודא דרשא דקרא בישראל ערב עבור כותי לוה מישראל דלכאורה אין חיוב ערבות חל מן ערב על ריבית משום דהוה שלא בשעת מתן מעות והוה צריך לדחוקי שאיירי שנעשה ערב בק"ס ולכן אוקמיה דאיירי בכותי מלוה ולא צריך לאוקמי בק"ס דהערב יתבע את הריבית בדיניהם ויזכה שישלמו אפילו שלא בשעת מתן מעות: וכעין זה יש לפרש (בערכין דף ך"ב) משום דנראה לומר דהני ריבית שיעלה אחרי מיתת המוריש אינו חל על הנכסים אף דריבית הוא אגר נטר אינו דומה לשכירות מטלטלין עיין בחות דעת סי' ק"ע ס"ק ה' בזה א"כ אפשר לומר שלא היה זוכה הכותי בדין הריבית ואפשר עסקא ג"כ פטורין יורשין ויש לעיין בעיסקא. ועיין באו"ת סי' ק"י ס"ק ג' שמפרש באופן אחר ודברי יותר נכונים: אולם בגוף הסברא שחידש הראב"ן דערב עבור ריבית לא מתחייב אף כשנעשה באופן שאין שם איסורא דריבית משום דהוה שלא בשעת מתן מעות לא ידעתי לעמוד על תוכן כוונתו בזה הלא עיקר ענין דשלא בשעת מתן מעות האמור בהל' ערבות סימן קכ"ט פירושו שנתערב אחרי מתן מעות וכמו שאמרו אפילו חונק חבירו כו' וטעמא אמור שם דדווקא בשעת מתן מעות שייך לומר בההיא הנאה דקמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה אבל זה שהלווהו כבר א"כ לא על אמונתו של ערב הלווהו ורשב"ם פירש בסוף ב"ב דף קע"ד דשליחותו דערב קא עביד מלוה וכאילו ערב עצמו הלווהו והנ"י כתב וז"ל שהרי אומר לו אילולי אתה לא הייתי מלוה את לוה ע"ש. וכל זה שייך דווקא כשנכנס ערב בשעת מתן מעות אבל בהלוהו כבר לא שייך כל הטעמים הללו אך עסק חיובא דריבית מה שנעשה מישראל לוה מעות מכותי א"כ לא נקרא גבי ערב שלא בשעת מתן מעות דהא השתא בשעת מתן מעות מחייב א"ע לוה קרן וריבית וזה עכשיו נתערב ועל הימנותא של ערב מוסר המעות ולהעלות הריבית ואילולי הערב לא היה מלוה לו. ובלי שיעלה ריבית לא היה מלוה הכותי על גמילות חסד חנם ואי משום שעסק ריבית אינה נעשה אלא לאח"ז ולא עכשיו כפי הנראה אין זה ריעותא בחיובא דערבות במה שקובע חיובו על לאחרי זמן וכדאיתא בסי' קל"א סעיף י"ג מי שנתערב על להבא מה שילוה לחבירו חייב לשלם והרמב"ם מחלק באם אינו קוצב סך מן ההלוא' וחלקו על הרמב"ם אף בזה אבל במפרש סך לית שום פיקפוק שנתחייב ערב אף מה שנתן לוה למלוה לאח"ז ע"ש: ועלה בדעתי לחקור עסק דוגמא בענין ריבית לעסק קנס המבואר בסי' קכ"ט סעיף ח' בשואל חפץ וקיבל שואל קנס אם לא יחזור לזמן פלוני והעמיד ערב על הקנס דשואל פטור מטעם אסמכתא ומ"מ ערב חייב ע"ש והוא מתשובת רשב"א וע' בש"ך שהביא שם דעת הב"ח דבעי דווקא קנין כי כן מבואר ברשב"א בעל תשובה זאת. וראיתי באו"ת ס"ק ז' מפרש דמש"ה השמי' הרמ"א ענין קנין דרמ"א סובר דרשב"א לשיטתו כמש"כ המגיד פי"א ממכירה דדעת רשב"א והר"ן ורמב"ן דאין אדם מתחייב במה שאינו חייב בדברים בעלמא בלא קנין והביאו ראיה לזה מהא דמתנה שומר חנם להיות כשואל והאריך הר"ן בזה בפ' הנושא. וא"כ זה המתחייב בעד החפץ אתר מכדי שווי' אינו יכול להתחייב בלא קנין דבהאי הנאה דקא מהימן ליה אינו שייך רק אגופו של כדי שוויו של חפץ אבל להתחייב יותר משויו אינו יכול בדברים בעלמא בלא קנין וע' בש"ך סי' מ' ס"ק ד' אבל להרמב"ם דיכול לחייב א"ע בדיבור בעלמא וכמו שכתב הר"ן לדעת הרמב"ם הא דמתנה ש"ח להיות כשואל אף בלא קנין מהני. א"כ אף זה בשעת מסירות החפץ יכול להתנות בדברי' יותר משווי' ולפי"ז אנן דקי"ל בסי' מ' כרמב"ם כנראה מסתימות השו"ע יפה השמיט הרמ"א כאן קנין להרמב"ם דסובר דמתחייב בדבר שאינו חייב אפילו, בלא קנין עכ"ל או"ת שם וכפי הנראה האי עניינא דריבית דומה ממש להאי עניינא דשואל חפץ דהקרן יכול הערב להתחייב בדברים בעלמא אבל הריבית דומה לקנס כמבואר באו"ת שם דלהתחייב יותר ממה שנותן המלוה א"א להתחייב בדברים בלא קנין א"כ נראה דסברות ראב"ן הוא כשיטות רשב"א ורמב"ן ור"ן הנ"ל ועפי"ז ניחא מאוד מה דהשמיט הרמ"א כאן בענין חיוב ריבית עסק קנין לשיטתו כמו שהשמיט ענין קנין גבי קנס דשואל חפץ בסי' קכ"ט ונראה דר"ת שהביאו התוס' דישראל שערב בשביל כותי מחוייב לשלם קרן וריבית ולא הצריך שם קנין אפשר דסובר כדעת הרמב"ם דאפשר להתחייב אפילו במה שאינו חייב בדברים בעלמא אולם כפי שהביאו הפוסקים דעת ר"ת בריש סימן מ' ועיין בש"ך שם ס"ק ה' באריכות דלר"ת לא בעי קנין אבל שטר בעי א"כ איירי שם שכתב ערבותו בשטר: ועוד יש לחקור ענין קנס דשואל חפץ ועסק ריבית ע"פ דמצינו פלוגתא בש"ע ב' דעות גבי ערב עבור מי שנתן מתנה לחבירו והבטיח ליתנו לאח"ז והעמיד ערב עיין סימן קכ"ט סעיף ה' די"א דנתחייב ערב וי"א דפטור ע"ש בסמ"ע וש"ך ובב"י באריכות מזה עכ"פ כפי הנראה דאפילו זקף קרן וריבית כאחד ג"כ לא מהני להאי דעה דערב דמתנה פטור דלאו מידי חסריה וא"כ גבי קנס וריבית נמי לאו מידי חסריה דהא בריש איזהו נשך מדמינן ריבית לגזל רק זאת מדעתו וזאת בע"כ ע"ש וזהו דלא כמש"כ הש"ך ס"ק ה' שם דבזקף קרן וריבית לא בעו קנין והראיה שמביא שם מלשון רמ"א אין ראיה כנ"ל דרמ"א אף בשואל חפץ בקנס לא בעי קנין ועוד שם ברמ"א איירי בריבית שעברו (ועיין בספר חות דעת בסי' ק"ה מזה) רק יש לעיין ע"פ סוגיא דריש מכות דמשמע שם דהוה דררא דממונא עסק ריבית דאיתא שם כמה אדם רוצה ליתן היום או לאח"ז ע"ש. ויש לעיין בעיקר הזה בתשובת רשב"א המיוחסת לרמב"ן סוף סימן רכ"ג וסוף סי' רכ"ה והב"י רמז עליהם ע"ש: סוף פ' איזהו נשך במשנה יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כו' בטור סימן ק"ס וז"ל ויראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל (מעותיו משלח לו אבל בסתם מותר והרמב"ם אסר אפילו בסתם וראיתי בב"י וז"ל ויש לדקדק לדברי האוסרים אפילו בסתם היכא שפירש ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי אי הוה אבק ריבית או קצוצה כו' והדבר פלא בעיני על ספיקו של הב"י וגם על עיקר הפלוגתא המבואר בטור עם הרמב"ם הלא במשנ' מפורש באר הטיב דבר זה דנקט שם נתן עיניו ללות ממנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלוני כו' וכן גבי ריבית מאוחרת נקט ג"כ ואומר בשביל מעותיך שהיו בטלין אצלי ע"ש ואם כן מה זו שאילא וספיקא הא הדבר מבואר במשנה כך דאפילו אמר לא הוה רק אבק ריבית: ולדעתי נראה ברור דעיקר טעמו של הרמב"ם דאוסר אף בלא אמירה הוא ע"פ שהעלתי עוד ענין דוגמא לזה בב"י חושן משפט סי' קפ"א בדין שיירא שחנתה בבקעה דמפליג תלמודא שם בין אמר לעצמי בין לא אמר איתא שם בב"י כתב המרדכי פסק רבינו אבי העזרי דאם אין עדים בדבר שאמר כן נשבע שלא נתכוין להציל אלא לעצמו וזוכה ותמה שם בבדק הבית וז"ל יש לתמוה דמלישנא דגמרא משמע דדווקא באומר אבל במתכוין ולא אמר לאו כלום הוא כו' לפיכך נ"ל דלישנא דנתכוין לאו דווקא אלא היינו דאמר לעצמי אני מציל עכ"ל: ונראה דשפיר דייק אבי העזרי ונקט נתכוין משום דסברתו דמה דאיתא שמ' לישנא דאמר הוא לאו דווקא אלא במתכוין סגי' וענין זה מבואר בפ' מי שהוציאוהו (דף מ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה ואמר שביתתי במקומי וז"ל ואומר ר"י דבלא אמירה נמי קני כו' והא דנקט ואמר אגב כשאומר שביתתו במקום פלוני או אגב דסיפא דעני מערב ברגליו אבל עשיר אפי' אמר לא מהני וכהא"ג איכא בפ"ק דב"מ ראה רצין אחרי צבי שבור ואמר זכתה לי שדי והתם נמי אפילו לא אמר קני כו' ונקט ואמר משום סיפא דבצבי רץ כדרכו אפילו אמר לא מועיל כלום עכ"ל: ועפי"ז נראה שזהו סברות אבי העזרי שם גבי שיירא שעמדה עליהם גייס כל שנתכוין לעצמו מהני אף בלא אמירה ולאו דווקא נקט ואמר משום דהואיל ואיירי שם דלא אפשר להציל להדיא אלא ע"פ דחק הוה קצת כהפקר וזה ודאי כל הזוכה מהפקר לא צריך כלל לאמירה וכמו גבי צבי שבור דזכתה לו שדהו מהפקר בלא אמירה וא"כ דווקא נקט אבי העזרי דדי בנתכוין לחודא והא דנקט בסוגיא דשינן ואמר להורות דבאופן שאפשר להציל להדיא אף אמירה לא מועיל משום דלא נעשה כלל הפקר ויאוש בעלים וא"א לזכות של חבירו אף אם אומר אבל בגוונא דלא אפשר להציל בנקל שייכא שם יאוש והפקר ולא בעי אמירה כלל: וכן נראה לבאר בזה שיטות הרמב"ם בהאי דריבית מוקדמת ומאוחרת דסברתו הא דנקט ואמר לאו דווקא אלא אף בלא אמירה יש עסק אבק ריבית כל שנתכוין בהדורן שמשגר לו משום הלואה שמקבל לעתיד או שמשגר אחר הפירעון ומכוין עבור מעותיו שהיו בטלות אצלו בכל זה הוה דררא דריבית מוקדם או מאוחר ולאו דווקא ע"פ אמירה אסור אלא כל שמתכוין לכך ואפשר המשנה נקט ואמר לרבותא דאפילו באומר ליכא רק אבק. ועיין בב"י סי' קס"ו דאפילו בשעת שמעו אצלו ולא פרעו ונתן לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלו לא הוה רק ומה דנקט במשנה ששגר לו דורון אחרי שקיבל המעות לרבותא דאף בזה אסור ע"ש. ואף בלשון מקרא מצינו אמירה על מחשבה וכוונה דכתיב אמר נבל בלבו ויאמר המן בלבו ורבות כמוהו עכ"פ זאת ברור שמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם שום סברא להחמיר יותר באומר מפורש מאילו לא אמר מפורש אלא כיון על ענין זה ודומה ממש לענין עירוב שכוונה על קניה דומה לאומר וכן גבי לעצמו אני מציל שדומה כוונה כאילו אמר כנ"ל: והלום ראיתי שם בב"י דמסיים על האי ספיקא וז"ל ומצאתי בהג"א על ריבית מאוחרת וז"ל ודווקא שלא פירש לשם ריבית ע"ש נראה מדבריו דהיכא דפירש ריבית קציצה הוי כו' ע"ש וראיתי במל"מ פ"ה שהביא שהקשה מוהר"א ששון דאיך שייך הגה"ה זו על דברי הרא"ש הא דעת הרא"ש וכסברות הטור דלא איירי בסתמא אלא במפרש וא"כ משמע דהרא"ש סובר דאפילו במפרש לא הוה אלא אבק ריבית ע"ש דמסיק המ"למ דהגה"ה קאי על ענין אחר ע"ש באורך: ולדעתי הדבר תמוה על הב"י והמ"למ איך לא ירדו לתוכן כוונות הג"א זאת ולדעתי יש כוונה אחרת לבעל הגה"ה זאת ואמרתי לבאר דעת הרמב"ם כאשר חקרתי לעמוד על אמיתת כוונתו בזה כי דעת הרמב"ם נכון מאד ע"פ דיוקי הסוגיות בזה כי שיטות הרמב"ם דגבי מוקדמת ומאוחרת אסור אף בלא אמירה היכא שמכוון ליתן הדורון בשביל שילוהו או בשביל המעות שהיו בטלין אצלו בזה נתפס שורש ועסק ריבית מוקדמת או מאוחרת אבל כשנותן מתנה סתם בלתי כוונות בשביל שילוהו או בשביל מעותיו שהיו בטלים בזה סובר הרמב"ם דאין בזה דררא דריבית כלל וכלל וסברא זו יש להוכיח מעובד' דרבינא (ד' ע"ג ע"ב) דהוה שפכי ליה טפי כופיתא ושרו משום דאחולי אחלי גבי' ע"ש. ורש"י מפרש שם טעמא דהתירא הואיל ואינן מזכירין בשכר מעות שהיו בטילות ע"ש. וזה ניחא לשיטות הטור דריבית מאוחרת לא הוה אלא כשמזכיר בפירוש וכן כתב התוס' בד"ה ושפכי טפי ע"ש ועיין במגיד פרק ה' הלכה י"א מביא דעת רש"י כוונתו לרש"י הנ"ל. אך דעת הרמב"ם דאף כשלא אומר ומזכיר בפירוש בשביל מעות שהיו בטלין מ"מ אף בסתמא יש דררא דריבית מאוחרת ע"כ צריך לחלק בסברא אחרת דדוקא היכא כשמכוין בנתינת הדורון בשביל מעות שהיו בטלין אבל בלעדי זה לא היה קובע דעתו להיות מקורבת עמו לחננו חינם במתנה ויותר באפשרי ויכול להיות שאין דעת נוחה זה מזה בהשקט ושלוה רק שנותן מתנה זו בשביל מעותיו שבטילין אצלו ולכן אפשר מתנה זו נערך ממש מול ערך ריבית שעולה ליתן עבור הלואות מעות ערך סכום כזה לפי ערך הסך והזמן וממילא נכלל בדררא דריביתא אבל אם אין הנותן מכוין כלל לערך נתינות המתנה בשביל מעות שבטלין אלא מחמת שראה לב טוב של הנותן לו הלואה עפי"ז נתקרב דעתו אליו באהבה וחיבה יתירה נודעת לשלוח לו דורון להראות חיבתו אליו וממילא כשנותן מתנה ע"פ קירוב דעת ואהבה מתנה ההיא ניתן לפי ערך האהבה לא לפי ערך המעות שהיו בטלות לפי ערך הסך והזמן ולפיכך אין כלל וכלל דררא דעסק ריבית ופשיטא דמותרת: