גליא מסכת חלק א קפז

איפכא למה לא אוקי תלמודא האי קרא והדרשא על ישראל המלוה ורשאי ליקח ריבית מן הערב וראיתי בתשובת רשב"א הנ"ל שהקשה לו שואל זאת שכתב שם וז"ל ומה שהוקשה דנוקמי בלוה כו תי וישראל נעשה ערב בשביל הכותי ושוב לא יצטרך לדחוק ולהעמיד כשקיבל עליו לדין ישראל ומתרץ זאת רשב"א לשיטתו דדיניהם היה בזמן תלמוד לשלוף דוץ א"כ אפילו כשנוקמי שערב בשביל כותי לישראל המלוה מ"מ הוא דווקא שהיה קיבל עליו כותי לדין ישראל שלא ידחה הכותי להערב עכ"ל מדויק לשון השואל להרשב"א ומתשובת רשב"א נתברר כל מה שביארנו למעלה לאמיתה של תורה דדווקא כשדיניהם הוה שלוף דוץ יש סברא לומר דכשנעשה ישראל ערב בשביל כותי אפילו שנעשה ערב סתם מכל מקום יכול מלוה לגבות אצלו אף שיש נכסים ללוה הכותי אבל כשדיניהם הוא כקבלן וזה נעשה ערב סתם לא נתחייב הערב כדין קבלן אף שלא היה קיבל הכותי לדין ישראל וזה היה קושיית השואל אשר כנראה דדעתו היה לפרש הסוגיא כשיטות רש"י אשר ביארנו דזהו שיטות רמב"ם ורי"ף ורא"ש דאיירינן בקבלן היה דיניהם ולכן מקשה תלמודא כשכותי המלוה אסור דהא יזכה על הערב בדיניהם אף שלא נעשה אלא ערב סתם והוצרך לאוקמי שהיה קיבל עליו הכותי להערב כדין ישראל היינו שלא לתובעו עד שיתבע ללוה ולא ימצא וא"כ שפיר מקשה דהיה לתלמודא לאוקמי הדרשא בישראל מלוה וערב ישראל בשביל כותי וממילא לא נצרך לדחוקי שהיה קיבל בלא"ה ע"כ נצרך ישראל המלוה לתבוע את הערב בדינינו לב"ד ולא יזכה עליו אלא כסתם ערב. עכ"פ הרשב"א מתרץ שפיר לשיטתו דדיני כותי היה בשלוף דוץ. אבל לשיטות רש"י אשר ביארנו דזהו עיקר להלכה ע"פ דעת רי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור נשאר קושיא הנ"ל בתקפו למה לא אוקמי תלמודא הדרשא בכה"ג ולא צריך לאוקמי כשהיה קיבל עליו ולא תקשה נמי הקושיא דריבית נמי לא לישקול וכפי הנראה דיקדוק גדול על האי שיטה דמפרשים הסוגיא לאסור קבלן לכן נראה לדון בדבר החדש בזה דיש לומר דכשכותי הוא לוה אסור לישראל להיות ערב בשבילו בכל אופן אף במקום שדיניהם לדין כדיננו שלא לתבוע הערב תחילה. והוא ע"פ מה שביארנו לעיל דברי הב"י שכתב שהיה קיבל עליו כותי לדון בישראל ופירש"י היינו שלא יתבע הערב אלא כשלא ימצא אצל לוה. לאו דווקא שלא ימצא אלא ה"ה שנעשה אלם כו' עכ"ל ודקדקתי דכוונות הב"י הוא שנעשה אלם אבל באלם מעיקרא ממילא אסור וכמו שהארכתי דהא בכה"ג עיקר ההלואה מתחילתו לא היה רק על הערב. וא"כ אף אנן נימא הואיל וידוע שסתם כותי מאלמים אלומים הם. אף דיניהם ודתיהם שונות במדינות בבל ודומיהם וקשה מאוד לקרב עליהם דין ומשפט מחמת עינוי דין ועיוות דין ולא הוו צייתי דין שר ושופט. וממילא כל עיקר פירעון תשלומין מההלואה זאת תקוע וקבוע מתחילה על הערב. כי הוא עושה כל מיני תחבולות להשמט את עצמו בלך ושוב ויש עמו ולפעמים מהצורך להוציא מנה על מאתיים עד אשר יצא מכח להפועל לפירעון ותשלומין חוב ההלואה. ולכן מתגולל הפירעון מעיקרא רק אקרקפתא דערב זה. ומה לי כשדיניהם בשלוף דוץ דאסור לד"ה לישראל להתערב בשביל עובד כוכבים מה"ט שהכותי ודאי לא ישלם שיאמר לו תבע את הערב שלך כמו שכתב ראב"יה בהג"א ובמרדכי הביאו הב"י כמו כן כל כותי בחזקת לוה ואינו משלם ויעשה כל דחיות האפשרי וגדולה מזו שם בה' ערבות סי' קל"א דאם העליל הכותי ולקח מהערב יותר ממה שהיה מגיע מחוייב לוה לפצות לערב שידוע שהיו תקיפים אם כן ידע זאת האי לוה מתחלה וקיבל עליו לפצות לערב ע' בטור שם ובתשו' הרא"ש באריכות כי רבו הר"מ רוטנבארג אמר שזה היה מתקנות והרא"ש מסיק שזהו ע"פ שורש הדין מטעם שידוע מעיקרא שידם היה תקופה ודומה למוכר שדה לעובד כוכבי' אמיצרא דחבריה שמחוייב לסלק כל הזיקו ע"ש ואם כן מאחר שאמרינן שידם היה תקיפה לקחת יותר. מכל שכן שידוע מתחילה שידם היה תקיפה להחזיק ולעכב מליתן וקשה להוציא אם כן לא ידעתי איך היה מקום להתיר להיות ערב בשביל עובד כוכבים ע"פ הצעות עיקרי דברים הללו הלא אף בעליל עיקר טעם החיוב מבואר בתשובת הרא"ש הנ"ל שידוע זאת מתחילה שמוחזקים לידם תקיפה להעליל דאל"כ אלא שזה נעשה ונולד אח"כ לא היה מהראוי לחייבו עיין ברמ"א קל"א סעיף ז' דאם בא לערב מכותי איזה אונם דלא שכיח פטור לוה לפצותו והוא מדברי מהרי"ק שהביא דאם הכריח הכותי שיתן ערב ריבית יותר מהנהוג פטור לוה שזה לא שכיח ע"ש א"כ מדחייבי' בהעליל ליקח יותר חייב מחמת שזה היה שכיח שידם היה תקיפה ליקח יותר מכש"כ שידוע זאת מתחילה שידם היה תקיפה להיות לוה ואינו משלם ושלא ליתן המגיע באלמותם ודחייתם מדחי אל דחי אף שיש אתו' ולפיכך א"א כלל לאוקמי דרשא דאתה נעשה לו ערב בכיתי לוה וישראל ערב בשבילו דבכה"ג אסור בכל ענין לפי מה דקי"ל בסי' קס"ט סעיף יו"ד בלוה אלם מחוייב ערב לשלם והבאתי לעיל דעת רשב"א בזה דאפילו באלם מעיקרא חייב ערב ע"ש בסמ"ע ס"ק ל"א בזה א"כ ממילא כל עיקר ההלואה תקוע וקבוע אקרקפתא דערב מתחילתו: אף באמת שבתוספות כתבו בשם ר"ת להתיר להיות ישראל ערב בשביל כותי כמו שהבאתי לעיל ע"כ צריך לומר בזמן ר"ת היה דין ומשפט משופטי ארץ לשבר מלתעות אלומים ולהציל עשוק מיד עושקו בנקל להשיג פירעון ותשלומין ושלא להיות לוה רשע ולא ישלם א"כ לא היה לכותי דין חזקת אלם וכפי הנראה שהיה כך בזמן ר"ת לא היה דן כתשובת הרא"ש בענין שמעליל על הערב שפסק שמחוייב לוה לפצותו משום שידוע מתחילה שידם היה תקיפה להעליל דידוע כל זמן שיש שופטים ודין למטה השרים והשופטים מונעין מעלילות שקר ולא לאמונה ואפשר זהו טעמו של הר"מ מרוטנבארג רבו של הרא"ש שכתב הרח"ש שם בתשובתו בשמו שמטעם תקנות הקהילות הוא מנהג שמחוייב לוה לפצות ולסלק לערב עבור עלילות ע"ש ונראה דאלו ואלו דברי אלהים חיים אם אמת היה בזמן הר"מ מרוטנברג שרים ושופטים בארץ לסלק מלתעות עול ומעליל עלילות אם כן ממילא לא היה כותי מוחזקים להיות ידם תקיפה לקחת כל אשר יחפצו ואם יזדמן אחד שמעליל עלילות ברשע הוה לא שכיחא והיה ראוי לפטור ליה לפצותו משו"ה תלה הר"מ מרטונברג בתקנות הקהילות אבל הרא"ש מדבר בזמן שלא היה דין ומשפט משופטי ארץ על מכונם ויד אלומים תקיפה שפיר דן הרא"ש שע"פ תוקף הדין היה מחוייב לוה לפצות לערב שהיה ידוע מתחילה שדרכם להעליל וא"כ בזמן התלמוד במלכות בבל ג"כ נראה שלא היה משפטים קבועים משופטי ארץ למנוע עינוי דין ועיוות דין ממילא כל דאלים גבר להיות לוה ואינו משלם ולפי"ז בפשיטות לא מתוקמא דרשה דאתה רשאי להיות ערב בכותי לוה אלא בכותי מלוה והיה קיבל שלא לתבוע את הערב תחילה כדין ישראל ובאמת לאו דווקא כוונות תלמודא דכותי קיבל עליו בקשר לזה אלא כשערב כתב לו כתב ערבות על השט"ח שלו פירש זה הדבר שאינו מקבל עליו הערבות אלא באופן שיתבע מתחילה ללוה ולא ימצא ובלתי זה לא רצה להכניס א"ע בערבות עבור חוב זה. והכותי ראה שא"א זולת זה הוכרח לקבל הערב רק על אופן ותנאי זה: ודברי הראב"ד שהביא הרא"ש והטור והבאתיו לעיל הנה מסיום דבריו שמסיים שלא ידחה כל זמן שיש בידו לפרוע וברא"ש הנוסחא אלא אם כן אין בידו לפרוע מוכח דאוסר אף בקבלן ואינו מותר אלא בערב סתם שאינו יכול לתבוע להערב אא"כ אין לו ללוה במה לפרוע וגם תחילת דברי ראב"ד שכתב שצריך להתנות שלא לדחות אפשר לדחוק דאין כוונתו על שלוף דוץ שבדיניהם אלא הענין הוא שדייק הראב"ד ומשמיענו שאפילו היה דיניהם כדינינו מ"מ בכותי לוה וישראל ערב בשבילו יכול להיות שיעשה דחיות ואלמות אף שיהיה לו ידחה מדחי אל דחי בלך ושוב. לכן צריך לזה לעשות אזהרה ושמירה שלא יהיה עכ"פ האי כותי נידון כאלם מעיקרא ויעשה קשר אמיץ ותנאי שלא יכול לדחות באלמות כל זמן שיש לו וניחא שלא הזכיר הראב"ד ענין דיניהם ויקבל עליו לדון בדין ישראל כמו שדייק לשון הגמרא וכל הפוסקים והוא משום דכולם איירי אם כותי מלוה. אבל ראב"ד דאיירי בכותי לוה המעות לבד דצריך לקבל עליו דין ישראל עדיין לא מהני אפילו כשנהגו לדון כדינינו. מ"מ מחזקת אלמות אינו יוצא שלא יעשה דחיות מלשלם בכדי שיבוא ממילא עיקר חייב תשלומין על ערב וזהו ודאי אסור הואיל והכותי אלם ומדחה מעיקרא מתחילות ההלואה והשמיענו הראב"ד שצריך לתקן זאת מתחילה שלא יהיה מתחילה אלם. ועיין בש"ך ס"ק ד' שכתב שיש לו לפרוע וירצה לשלם לאפוקי אלם כו' ע"ש מה שכתב וירצה לשלם צ"ע כוונתו אם כיון שיהיה עכ"פ מתחילתו בכלל לוה ומשלם כדברינו ובלא"ה אסור ואז אם נעשה אלם אח"כ שרי ע"ש עכ"פ היוצא מכל הנתבאר להלכה לדינא מהפוסקים רובם ככולם שאסור קבלן ישראל לכותי שמלוה לישראל ויפה עשה השו"ע שכתב דעת האוסרים בסתם ודעת המתירים לי"א דמיעוטי המה רשב"א לבדו נגד רוב הפוסקים כנ"ל: שם בסוגיא אמרתי דבר נפלא נאה ומתקבל והוא במאי דמקשה אי הכי ריבית נמי לא לשקול ופליאה בעיני כל רואה דאטו משום שקיבל בעסק ערבות לתבוע הערב תחילה יתחייב לשמור כל תורת ה' תמימה וא"כ לא יאכל נבלות מאי לא ידע לתרץ שלא קיבל עליו אלא לדין ועסק ערבות ולא לשארי דברים ובפרט איסור ריבית בודאי לא קיבל עליו דהא כל עיקר עסק הלואה שעשה כותי לא עשה רק משום הרווחות ריבית ולא לגמילות חסד. וא"כ איך הוה ס"ד שיהיה נכלל בתוך קבלה אף איסור מליטול ריבית. וכבר זכרתי שהעיטור הקשה כך בקיצור: וביותר יש להפליא ולתמוה אף אמנם שבאמת היה קיבל עליו כותי זה לדון בעסק הלואה בדייני ישראל ג"כ יצא זכאי בדינו ליטול ריבית דהא כותי רשאי ליטול ריבית דכל איסור לאווין של ריבית לאחיך לא תשיך. ופליאה בעיני שלא עמד שום מפורש בזה: וביארתי הכל לנכון ע"פ דברי ראב"ן שהביאו הב"י והוא במרדכי פרק איזהו נשך הביאו הש"ך ס"ק ה' שכתב שם על דברי רמ"א דכשערב עבור ריבית ולא עבור קרן מותר וכתב הש"ך בשם ב"ח ע"פ דברי ראב"ן הנ"ל דדווקא בדקנו מן ערב על השתעבדות חיובא דריבית אבל בלא"ה מעיקרא לא חל חיוב ערבות על פירעון ריבית דהוה ערב שלא בשעת מתן מעות דאינו חל הערבות אם לא בקנין כמבואר בהל' ערבות סי' קכ"ט ועיין בב"י שהביא דברי ראב"ן דפסק כדעת ר"ת דבכותי לוה וישראל ערב בשבילו ליכא איסור ריבית רק דבלא"ה פטור הערב מחיוב תשלומי ריבית כשלא היה קנין משום דהוה שלא בשעת מתן מעות והביא המרדכי שראב"יה חולק דאפילו היה קנין אסור משום איסור ריבית וגם הג"א הביא דברי ראב"יה הנ"ל ע"ש: ועתה ניחא מאוד קושיות המקשה דריבית נמי לא לישקול דלפי מה דמסיק דאף דבדיניהם יכול לתבוע הערב תחילה וא"כ הוה איסור ריבית. ואינו מותר אלא דאיירי שהכותי היה קיבל עליו לדין ולתבוע את האי ערב בדין ישראל ולא יתבע אותו כלל בדיניהם וממילא כשיתבע את ערב בדינינו לפני ב"ד יפסקו שמחוייב לתבוע תחילה את לוה וכשלא ימצא אז יהיה יכול לתבוע את הערב ושפיר הוה ס"ד שהיה קיבל הכותי שלא לתבוע את ערב זה כלל בדיניהם ולא יתבע ערב זה בהשתעבדות חיוב ערבתו רק לפני ב"ד וממילא כל ענין זכות שיכול לזכות על הערב בב"ד אף שהיה יכול לזכות עליו בדיניהם פטור הערב זה דהא הכותי לא היה קיבל אותו רק על השתעבדות חיוב שיתחייב בב"ד ואף ערב זה ג"כ לא הכנים את עול חיובו אלא כשיתבע כותי לב"ד ולא כשיתבע לדיניהם. וכבר ביארתי שאין צריך דווקא לקבלות הכותי על זה אלא כשפירש הערב שאינו מקבל חיובו דערבית אלא כשיתבע הכותי לו בדינינו ולא כשיתבע אותו בדיניהם. וממילא כשלא כתב האי ערב את עול שיעבודו רק מה שיתחייב בב"ד וכותי היה קיבל כתב שט"ח זה היינו היה קיבל כותי לדין בדין ישראל שאפילו יתבע לערב לדיניהם לא יזכה רק כמבואר בכתב חוב שלו שיתבע אותו דווקא ולפי"ז מקשה המקשן קושיא אלימא דהואיל ולא השתעבד א"ע האי ערב בחיוב פירעון חוב זה אלא אחרי שיתבע הכותי אותו לב"ד דווקא וא"כ כשמוכרח הכותי לתבוע את הערב בב"ד ממילא לא יזכה עליו אפילו אחרי שלא ימצא מה לגבות אצל לוה לא יתחייב הערב אלא הקרן אבל הריבית לא יפסקו ויחייבו אותו ב"ד דהא בעסק ריבית הוה ערב שלא בשעת מתן מעות דפטור הערב כשלא היה קנין ובפרט לשיטות הש"ך בסימן קס"ג ס"ק ל' שמאריך שם שאין קנין מועיל לכותי ע"ש וא"כ חיוב ריבית מן לוה זוכה כותי תמיד אבל מן הערב הקרן יזכה אבל ריבית לא לישקול הכותי אצלו ומשני כשקיבל עליו לזה ולא קיבל עליו לזה כלומר שלא