גליא מסכת חלק א קפו

לתרץ ספיקא דבעה"ת דשמא לא נשתעבד אלא לענין שאם לא יהיה לו במה לשלם ולא יפרע לו אזי יפרע הוא אבל אם יכפור כותי שמא לא נעשה ערב ע"ז ע"ש: וכפי הנראה הואיל וכותים היו מוחזקים לשקר אם כן דומה ממש לאלם מעיקרא לסברות ר"יו דהואיל וידוע היה מעיקרא זאת למלוה פטור ערב וכמו דמסיק הסמ"ע דהיה לו להתנות שיהיה קבלן הכ"נ ראוי לומר גבי כותי אשר ידוע שאין לו חזקה אין אדם מעיז ויעיז ויכפור א"כ היה לו להמלוה להזהר ולעשות עניינים שלא יבוא לידי כך היינו לקבל שטר או להתנות בפירוש עם ערב להשתעבד אף אם יכפור אבל אם לא התנה ראוי לומר שיטעון ערב לא השתעבדתי אני א"ע אלא כשיתחייב לשלם רק שלא ישיג ידו אבל כשיעקור א"ע מעיקר חיובא דתשלומין וא"כ קרוב מאוד לדמות כופר בהלואה לאלם מעיקרא דלרי"ו פטור כופר מעיקרא כאלם מעיקרא ולרשב"א דמחייב אף באלם מעיקרא מפני שטוען לכך לא נתתי לו בלא סמך הערב כמו כן אומר כאן ידעתי שבנקל יכפור מעיקרא לכן סמכתי עיקר ההלואה מעיקרא על הערב ובפרט שבעה"ת מביא בשם ראב"ד שחולק על הרמב"ם אף בנעש' אלם כמו שהעתיק הב"י בסעי' י"א ע"ש א"כ ניחא מאוד שנפל צ"ע אצל בעה"ת בכופר מעיקרו. והן עד עתה חקרתי כשישראל הוא המלוה ודיניהם הוה שלוף דוץ שפיר ראוי לומר שאפי' לא נעשה האי ערב אלא ערב סתם מ"מ הואיל וידוע לערב דא"א לו למלוה לתבוע כלל אצל כותי שהוא לוה ממילא מתחייב ומשתעבד הערב וזה עדיף מאלם מעיקרא להרשב"א ומקנס דשואל חפץ דמחייב רשב"א לערב מטעם שהשתעבד א"ע במה שלא חייב השואל רק לשיטו' ר' ירוחם ולהסמ"ע שחיזק שיטתו דהערב יכול לטעון הואיל וידעת שהוא אלם לא היה לך ליקח ערב סתם אלא קבלן יש כאן ג"כ מקום לומר דערב יכול לטעון כך למה לא התניתה עמי על קבלן וכל זה כשדיניהם על שלוף דוץ: אך במקום שדיניהם הוה כקבלן והוא שיטות רש"י נראה פשוט דאין מקום כלל לאסור כשישראל מלוה וישראל ערב בשביל כותי הואיל ועכ"פ זה הערב לא קיבל עליו אלא ערבות סתם א"כ פשיטא כשיתבע האי מלוה לערב צריך לתבוע אותו לב"ד והב"ד לא יפסקו עליו עסק קבלנות רק ערבות סתם. שמחוייב לתבוע את לוה וכל זמן שיש נכסים ללוה אינו רשאי לתבוע לערב: ולכאורה היה מקום לבאר בזה שיטות ר"ת וראב"ן דמה"ט מותר לישראל להיות ערב בשביל כותי דהא פרשינא דאיירי כפירש"י דדיניהם דכותי הוה כקבלן א"כ ממילא זה שנעשה ערב סתם אין עליו שום חיובא אלא כערבות סתם היינו שמחוייב המלוה לתבוע מקודם את לוה כותי וכשלא ימצא אצלו אז יהיה יכול לתבוע את הערב ומשו"ה בודאי מותר דהא אין דינו אלא כערב סתם דמותר לד"ה אך סיומא דלשון ר"ת דמסיים ואי לא יפרע הלוה הכותי יפרע הערב קרן וריבית משאייטות לשונו משמע דלא בעינן דווקא שלא יהיה לכותי מה לשלם אלא אפילו כשיש לו רק שאינו משלם יכול לתבוע הערב והיינו כדין קבלנות המבואר בב"י סימן קכ"ט בשם רשב"א והבאתיו למעלה דאפילו קבלן כשרוצה לוה לסלקו אין יכול לתבוע לערב ולכן נראה אפשר דר"ת אשמועי' דאפילו כשקיבל הערב הישראל בפירוש להיות קבלן מ"מ מותר וכמו דהארכנו למעלה דזהו שיטות רש"י דאינו אסור קבלן אלא בכותי מלוה דניתן עיניו בממון אבל לא בישראל מלוה דמסתמא קובע ההלואה על לוה דשקיל זוזי וגם הר"ן שהביאו הב"י דאוסר בישראל מלוה וישראל קבלן עבור כותי איירי ע"כ דמפרש בהדיא שמקבל עליו להיות ערב קבלן אבל אם לא נעשה אלא ערב סתם רק שבדיניהם הוה כקבלן אין מזה שום איסור כמו שביארנו ולא מצינו לאסור כשישראל הוא מלוה מחמת דיניהם אלא בשלוף דוץ כנ"ל: עתה בא עת ועונה לקיים אשר הזכרתי בריש קו"נ זה אשנה את פרקו ושיטתו של בעל העיטור לדרוש ולחקור אם יתכנו שיטתו או שיטות רבותיו אשר הובא שחולקים עליו ועמדתי על תוכן דבריו באות ח' בדיני חוב. והנה סברתו היא דגרסינן ערב דעובד כוכבי' וכך מצא בספרי דווקנא והיינו שכותי לוה מעות מישראל ובזה אסור עד שהיה קיבל עליו כותי לדין בישראל ובלא"ה אסור משום דבדיניהם כל אחריות על ערב א"כ ישראל המלוה קשקיל מישראל הערב אבל כשכותי הוא מלוה וישראל ערב בשביל ישראל מותר אפילו לא קיבל עליו משום דבין בדיניהם ובין בדינינו הכותי הוא דניטל הריבית ואף שהכותי הולך ונוטל ריבית מן הערב לא איכפת לן מה שהערב לוקח אח"כ מה שפרע עבורו לכותי ואין זה ריבית אצלו אלא ידוע דריבית אצל כותי נשארים ולא איצטריכא ברייתא לאשמועינן התירא זה ועיקר צריכותא במלוה ישראל דישראל קשקיל רביתא והואיל ובדיניהם עיקר אחריות על ערב ולא על לוה נמצא שישראל מלוה קשקיל ריבית מן ערב ישראל אבל כשקיבל לדון בישראל ממילא עיקר אחריות על לוה הכותי ומסיים העיטור דרבותיו הגיהו בספריהם אילימא ערב לכותי ע"ש עוד באורך מזה: ולפי הנתבאר אצלינו בזה בלי ספק שבעל העיטור מפרש שדיניהם בפליף דוץ כשיטות סברות רשב"א ובזה שפיר כשלא היה קיבל כותי עליו לדין בישראל ממילא אף שערב נעשה ערב סתם מחוייב לשלם. אבל אי הוה סבר העיטור דדיניהם לא הוה רק כקבלן בפשיטות לא היה צריך הכותי לקבל עליו לדין ישראל כי בלא"ה המלוה לא יזכה על ערב בב"ד רק ערבות סתם וכמו שהארכנו בזה. לכן נראה ברור דזהו טעמא דרבותיו שהגיהו בספרים ערב לעובד כוכבי' ומזלות ומפרשים כולם דהסוגיא איירי בכותי הוא המלוה משום דכולם מפרשים כרש"י דקבלן אסור ודיניהם דכותי לא הוה רק כקבלן וכמו שביארתי דרמב"ם כך ס"ל ולא איתפריש להו הסוגיא בשום אופן דבישראל מלוה איירי דא"כ לא הוה קשה לן כלל מדיניהם ולא צריך כלל לקבל דין ישראל והוכיחו דע"כ במלוה כותי איירי הסוגיא וניחא דצריך כותי המלוה לקבל עליו דין ישראל דאל"כ יתבע הוא את ישראל בדיניהם ויזכה מהערב לשלם לו אף שיש נכסי ללוה ואיתרבו עליה הריבית. וראיתי עוד בבעל העיטור שכתב דנוסחי דווקנא היא אילימא ערב דעובד כוכבים כיון דבדיניהם בתר ערבא אזל אשתכח ישראל הוא דקשקיל ריבתא ולא גרסי ערב לכותי ולא גרסי אישתכח ישראל דקמוזיף בריביתא. אבל רבותי הגיהו אלימא ערב לכותי וישראל הוא דקמוזיף בריבתא עכ"ל והענין הוא לפי סברתו דדיני כותי הוה שלוף דוץ א"כ אי נימא דסוגיא איירי בכותי הוא המלוה ואוסר להיות ערב ישראל בשביל ישראל א"כ הוה האיסור בשעה דקמוזיף דהא חשבינן כאילו הערב הוא בעצמו לקח ההלואה זאת וחזר והלוה אותן לישראל הלוה והארכנו בזה למעלה לדמותו ממש לריש סימן קס"ט דנעשה האיסור בשעת ההלואה ואפילו ישראל שני נותן הריבית ליד כותי הוה קצוצה וחוזר וגובה מישראל ראשון הכ"נ אף שלוה היה נותן בעצמו ריבית לכותי היה יכול לגבות זה מן הערב ולפיכך שפיר הוכיח מהגירסא שהיה מספרי דווקנא אשתכח דקשקיל ריבתא משמע דבשעת ההלואה עדיין לא הוקבע האיסור עד שעת נתינות הריבית ע"כ איירינן בישראל מלוה וישראל ערב בשביל כותי. א"כ אף לפי דיניהם דדנין ערב לשלוף דוץ ואחריות הוא על הערב מכל מקום לבסוף אי אזיל הישראל המלוה ושקיל ליה תשלומין הריבית מהכותי ממילא האי ערב לאו מידי קעביד וכן מפורש בהג"א והביא הב"י בשם תה"ד והראב"יה דרשאי הישראל המלוה לקבל הריבית מהכותי א"כ שפיר לא אשתכח איסורא אלא כשמקבל המלוה פירעון הריבית מיד הערב ואז הוה שפיר ריבית מישראל לישראל ולזה מתרבה ולזה מתחסר וזהו ריבית האמורה בתורה אף שאפשר אח"כ יקבל האי ערב את חיסרון שלו מכותי מכל מקום מתחילה כי שקיל הוה ריבית גמורה ולפיכך רבותיו של העיטור הוא הגירסא אשר מצא הרשב"א הגיהו בספריהם באמת אישתכח דישראל קמוזיף בריבתא ואז שפיר איירי הסוגיא בכותי המלוה ולפיכך הוכיח הרשב"א מגירסא זו דסוגיא איירי בשלוף דוץ דאי בקבלן א"כ ליכא איסורא בשעה דקמוזיף וכבר ביארנוהו אך באמת הרי"ף והרא"ש דגרסי אשתכח דקשקיל ריבתא וכן הגירסא בילקוט פ' בהר ומ"מ מפרשי כל הסוגיא דאיירי בכותי הוא המלוה א"כ ממילא ע"כ איירי הסוגיא בקבלן ולא בשלוף דוץ כמו שביארנו זאת באריכות: ועתה אבאר מה שנראה דיוקא דהתלמוד דווקא לפרש כל הסוגיא כפירש"י וכל הפוסקים והמפרשים דקאי ואיירי בכותי המלוה ועיקר הגירסא הוא כגירסא דילן ערב לכותי דבזה ניחא דנקט תלמודא על קרא דאל תקח מאתו נשך אבל אתה נעשה לו ערב כלומר אף שאסור ליקח נשך מן לוה אבל אתה נעשה ערב ללוה ויכול להיות שאתה תקח ריבית מן לוה והיינו כמסקנא דתלמודא שכותי קיבל עליו לדין ישראל אבל להעיטור דהסוגיא איירי שישראל הוא המלוה ומסקנא הוא שאתה נעשה לו ערב מה שישראל מלוה מעות לכותי ויכול להיות שתקח ריבית מהערב שיכנס בערבות בשביל כותי א"כ כך היה לו לומר אל תקח מאתו נשך אבל אתה לוקח מן הערבי הואיל ובהכי קאיירינן היתירא דקרא שישראל המלוה אסור ליקח מן לוה ואין לו היתר אבל מהערב יש היתר לקבל ריבית והיינו כמסקנא כשכותי היה קיבל לדין ישראל רשאי המלוה ישראל לקבל ריבית מישראל הערב. ועוד בשלמא לפי' כל המפרשים כשכותי הוא המלוה שייך שפיר לישנא דמקשה דדייק וקאמר דלפי דיניהם דאזיל בתר ערבא אישתכח דישראל קשקיל ריבתא. דדווקא לפי דיננו דעיקר הלואה קבוע מתחילה רק על לוה לבדו ממילא הכותי קשקיל ריביתא דעלי' איתרבו מן לוה אבל לפי דיניהם דעיקר הלואה על ערב א"כ לאו לכותי איתרבו אלא לישראל הערבאבל לפי' העיטור דכל הסוגי' בישראל מלוה ובין לפי דיניהם ובין לפי דינינו ישראל המלוה קא שקיל רבית רק לפי דינינו איתרבו הריבית על כותי ומותר דקא שקיל הריבית מהכותי אבל לפי דיניהם דאחריות פירעון עיקר על ערב א"כ קשקיל הריבית מה דאיתרבו על ישראל א"כ כך היה לו לדייק בקושייתו כיון דבתר ערבא אזיל אישתכח דישראל קא שקיל ריבתא. אבל מה דדייק אישתכח דישראל קא שקיל אין זה דיוק כלל ועיקר הו"ל לדייק ולומר אישתכח דישראל מישראל קא שקיל ריבתא ולא מכותי ולכן בעי שיקבל דין ישראל ואז עיקר הלואה קבוע על לוה ממילא עיקר ריבית על הכותי הוא דאיתרבו מה דאיתרבו על הכותי כל משך ההלוא' אם אין לו לכותי אז לוקח בהיתר מהערב ישראל ריבית שאיתרבו על כותי. עוד ראיתי בעיטור שם דדייק דע"כ כפירושו דישראל הוא המלוה דאי כפירוש המפרשים דכותי הוא מלוה והוא קשקיל ריבתא היכי מקשה אי קביל עליו ריבית נמי לא לשקול אטו משים דקביל שלא יתבע הערב לא יטול ריבית אלא ודאי בישראל עסקינן שהוא נוטל הריבית ע"ש והנה קושייתו קושיא נכונה ובסוף קו"נ זה נאריך עוד בזה ונבאר סברא נכונה לתרץ זאת דלבד קושייתו יותר הא אפילו ילך לב"ד יזכה ריבית דזה ודאי אף בדיננו מותר לכותי ליטול ריבית, אולם לא ידעתי לכוון כוונות העיטור איך לא קשיא עיקר האי קושיא לפי שיטתו וכפי הנראה הקושיא אלימא וחזקה על שיטתו טפי דאילו משום דהאי כותי שלוה מעות ובדיניהם לא היה צריך לשלם המלוה רק עיקר פירעון קבוע על ערב וזה קיבל עליו שיהיה הוא קבוע בעיקר תשלומין הפירעון זה כל זמן שיהיה לו מעות משום הכי אסור לישראל המלוה לקבל ממנו ריבית אתמהה: ואחרי אשר נתבאר אשר עיקר כשיטות כל הפוסקים המפרשים דסוגיא איירי בכותי הוא המלוה אשר כל שאייטית הסוגיא דייקו הכי נשאר לפנינו לחקור ענין א' אשר תקשה על שיטה זו דהנה העיטור אשר דעתו דבכותי המלוה הואיל וידוע שהוא הוא נוטל הריבית שרי בכל ענין אפילו לא קיבל עליו לדין ישראל והוקשה לו לפי"ז למה לא אוקמי תלמודא קרא בכהא"ג ולא איצטרך לדחוקי בקיבל עליו. מתרץ זאת לשיטתו דע"ז לא איצטרך קרא וברייתא להשמיענו הא מילתא דמילתא דפשיטא הוא ומעתה לפי שיטות הני מפרשים דבכותי איירינן קשה