גליא מסכת חלק א קפד

דקבלן חל תיכף שיעבור זמ"פ ואינו מסלק לוה בעצמו אבל קודם זמ"פ אינו חל אפילו בקבלן קביעות חיובא חוב הזה דאולי תיכף בהגיע הזמ"פ יסלק לו לוה בעצמו. ומבואר לעיל בשם רשב"א דכשרוצה לוה לפורעו א"א לו לתבוע מהקבלן תחילה ומש"ה סובר רשב"א דאף דכשנפרע מקבלן צריך לקבל ממנו זיבורית הואיל ואין ללוה רק זיבורית הואיל ויסוד חיובו הוא רק על לוה לבדו אינו יכול להעלות זכותו על קבלן יותר ממה שיש לו על לוה וכמו דסובר הרשב"א מה"ט להתיר ריבית גבי קבלן דעיקר יסוד קביעות של מלוה רק על לוה לבדו אפילו בקבלן ואין חיובא דפירעון עליו מתחילתו ואין ריבי' מתרבה על קבלן כמו שלא נתרבה על ערב גריד' הואיל ואינו הוקבע בחיוב' דפירעון אלא כשיגיע זמ"פ ולא יסלק לוה בעצמו ואולי סלק לוה בעצמו ולא הוקבע מעולם הקבלן בחיובא דפירעון דהא כשרוצה לוה בעצמו לסלק אינו רשאי לתבוע כלל תחילה להקבלן וכנ"ל א"כ יסודו דומה לערב סתם ונראה להסמיך בזה עוד ב' ענינים דמצינו פלוגתא בענין קבלן בין הפוסקים בסימן ק"י ביתומים קטנים אף שיש כאן ערב פטור הערב כמו דא"א לגבות מהיתומים ודעת רשב"א הביא שם הב"י דאפילו מקבלן אין גובין ודעת רא"ש לחלק ולומר דבקבלן שפיר גובין עיין שם בב"י סעיף ז' ודברי הרא"ש בפ' ג"פ סימן מ' ע"ש ונראה דהכל הולך אל יסוד אחד דהואיל וסברות רשב"א דאפילו קבלן עיקר קביעות ההלואה הוא רק על לוה עצמו והקבלן אינו נחשב ללוה בהלואה זו לקן יש לפטור קבלן כמו ערב סתם אבל שיטות הרא"ש לאסור ריבית בקבלן משום דקבלן קבוע בהלואה מתחילתו כמו לוה עצמו משו"ה סובר דאפילו ביתומים קטנים מחוייב שלם הואיל ועליו קביעות ההלואה מתחילתו בשוה ממש עם הלוה ונראה דגם מה מצינו דפליגי פוסקים בהלכות ערבות סי' קכ"ט סעיף ט"ו בקבלן ולוה טוען פרעתי דמבואר בסעיף ח' דערב סתם נפטר אבל קבלן פסק רמ"א בסעיף ט"ו דאינו נפטר. והש"ך ס"ק ל"ב מביא שם דהמגיד ובעה"ת חולקים בזה וסברי דאף קבלן נפטר כמו ערב סתם ומסיים הש"ך דהב"ח חולק אמגיד וסובר כדעת רמ"א ואילו ראה כל הני פוסקים לא הוה כתב כך עכ"ל ש"ך וראיתי בב"ח שכ' בזה"ל דדווקא בערב סתם דאין חיובא דפירעון חל על הערב אלא היכא דלא פרע לוה הוה שפיר כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ופטור אבל בקבלן חל עליו חיובו מיד ולא נפטר מחיובו אא"כ דפרע כבר לוה וכיון שאינו יודע אם פרע לוה ה"ל כאומר א"י אם פרעתיך וחייב לשלם וכנ"ל עיקר ודלא כהמגיד עכ"ל ב"ח ע"ש. ומסוגיא דריבית ראיה ברורה להאי סברא דעיקר קביעות חיובא של הערב הוא אינו נעשה אלא אחרי זמ"פ שיתבע ללוה ולא ימצא מה לגבות. כמו שביאר רש"י בד"ה לדון בדיני ישראל דמה"ט בסתם ערב מותר דאמרינן ההיא שעתא הוא דאוזפיה ע"ש דזהו עיקר היתרא דריבית דהואיל ולא הוקבע ערב בחיובא דתשלומין עד איתה שעה. ממילא כל הריבית נתרבה על ליה לבד וממילא לשיטת רש"י והרמב"ם שאוסרין קבלן הוא ע"כ דאמרינן קבלן הוקבע בחיובא דהלואה זאת מתחילת הלואה ועליו איתרבי הריבית א"כ ראוי לומר כדעת הב"ח דגבי קבלן לא מהני טענות פרעתיך של לוה דהו"ל א"י אם פרעתיך אבל לשיטות רשב"א דסברתו דקבלן בחד סיג הוא עם ערב סתם וכמו שביארנו סברתו דסובר דאף קבלן אינו קבוע מתחילת הלואה בפירעון חוב הלואה זאת רק הלוה עצמו הוא דקשקיל זוזי ומשו"ה מתיר גבי ריבית משום שכל הריבית על לוה לבדו איתרבי ממילא יש לומר כהני פוסקים דאפילו קבלן נפטר בטענות פרעתי של לוה דהא קבלן ג"כ יש לו דין איני יודע אם הלויתני הואיל ואין החוב קבוע עליו ולכן בנשא ונתן ביד מודו הכל דא"י לפשו' עצמו בטענות פרעתי של לוה דהתם ודאי הוה א"י אם פרעתיך: ובהערה זאת אמרתי ראיה ברורה ודברי ש"ך סי' קכ"ט ס"ק כ"ג שכ' לבאר מה דמבואר בשו"ע בשם רמב"ם בסעיף ט' דאחרי שלא ימצא מה לגבות מן לוה והולך לגבות מן ערב יש הרחבה לערב מאותו שעה זמן שלשים יום ונדחק המגיד והב"ח ליתן טעם לדבר והש"ך העלה הטעם דהוה כהלואה חדשה ע"ש וכ' תומים דפירוש הש"ך מתקבל בלשון רמב"ם יותר משארי פירושים רק הוקשה לתומים אנה נמצא מקור לרמב"ם להחשיבו לערב כהלואה חדשה ע"ש ולדעתי ראיה גמורה מסוגיא דריבית דמתירין מה"ט לישראל להיות ערב סתם לכותי וכדמפרש"י הטעם דאמרינן ההיא שעתא שלא ימצא כותי אצל לוה אותו שעה הוקבע חיובא דפירעון על ערב הקרן וריבית ביחד ומתחילה ליכא כלל קביעות חיובא דתשלומין על ערב. א"כ מוכח דנחשב להלואה חדשה וזה ראיה ברורה לדברי ש"ך והנה בנשא ונתן ביד ודאי לא שייך כלל ליתן הרחבה חדשה וגבי קבלן תליא בפלוגתא דרש"י ורשב"א דפליגי גבי ריבית דלרש"י דקבלן דימה לשלוף דוץ ואסור גבי ריבית א"כ קבלן קבוע מתחילה בהלואה זו ולא צריך הרחבה ולרשב"א דקבלן דומה לסתם ערב בענין ריבית משום שאיני קבוע מתחילה בהלואה זו מגיע הרחבה שפיר. וראיתי בש"ך ס"ק ל"ט שהביא בשם ב"ח דערב עבור כותי במקום שדיניהם הוא שלוה יכיל לדחות אצל ערב יש לערב דין קבלן והקשה הש"ך הא בסעיף ח' מביא בשם בעה"ת דאפי' כשכותי לוה וטוען פרעתי נפשר ערב ולשיטות ב"ח היכי משכחת לה האי דינא דסעיף ח' הא הב"ח ס"ל דקבלן לא נפטר בטענת פרעתי של לוה ומסיק דבעה"ת לשיטתו ניחא דסובר דאפי' קבלן נפטר ע"פ טענות פרעתי ע"ש ולא ידעתי מה הועיל הש"ך בזה דהא ב"ח איירי במקום שלוה דוחק לערב והיינו שלוף דוץ. ובזה אפילו המגיד ובעה"ת סברי דלא נפטר בטענות פרעון של לוה כמו שהביא ש"ך בס"ק ל"ב בנו"נ ביד הכל מודים ע"ש וא"כ וודאי איירי בסעי' ח' במקום שאין דנין בשלוף דוץ וראיתי בתומים שתמה על הש"ך מפני מה פיקפק בזה הא מבואר בפשיטות בסי' ק"ע דכותי לוה מישראל אסור לישראל להיות ערב בלא קיבל עליו לדין ישראל א"כ מוכח דיש לערב דין שלוף דוץ ע"ש. ויש לעיין עדיין הא דעת תוס' הובא בד"מ ס"ק ג' ושיטות ראב"ן דמותר אפילו גבי ריבית וא"כ בריבית מחמירין כראב"ד ובממונא יש להסתפק ע"פ דעת תוס' וראב"ן הנ"ל ולפנינו נאריך בדעת תוס' וראב"ן: ועתה נחזור לעסק הלכה לדינא דריבית אשר אנחנו עסוקים בו ודעת הרמב"ם כבר נתברר דאוסר קבלן דסובר דקבלן קבוע ותקוע בחיובא דהלואה זו מתחילתו ועליו נתרבה הריבית כו' ואמרתי לחקור ולדרוש על דעת שאר פוסקים בזה. והנה דעת הטור הכריע הב"י ממאי דהביא דברי ראב"ד והד"מ בגמר דבריו תפס דטור ס"ל לאסור והבאתי דבריו לעיל אולם תחילות לשין הטור ראוי לשים העיון עליו שכ' דבדיניהם כותי בתר ערבא אזיל הרי זה כאילו ערב לוה מהכותי וחזר והלוה אותם לישראל ע"כ ולשון זה לכאורה מורה דבפלוף דוץ קאי ואיירי וכמו שביארנו לעיל מדיוק תשי' הרשב"א דבכה"ג קחוזיף בריבתא ותיכף איתעביד איסורא אך כפי הנראה שכל המשך לשון הטור מרישא לסיפא הכל הוא המשך לשון רש"י ממש שכתב ג"כ מתחילה על ענין שלוף דוץ היינו שכ' איני תובע אנא את הערב ועוד כתב ג"כ ערב זה לוה מכותי וחזר והלוה ע"ש ולבסוף בד"ה לדון בדיני ישראל דייק דווקא דאיירי בערב סתם ולא בקבלן כך הטור נמי בתחילה ובסופו תופס המשך רש"י: אמנם אף על דברי רש"י פקחתי עיני והעמקתי עיוני אמיתי עד שת"ל עמדתי על אמיתות דבריו ודעתו בזה כי תחילת דברי רש"י שפירש בתר ערבא אזיל אינו אלא מן הערב וגם מה שכתב אח"כ בד"ה קשקיל ריבתא ערב זה לוה מכותי כו' משמע ודאי שמפרש דאיירינן בשליף דוץ ולבסוף מסיק לפרש שם בד"ה לדין על ערב סתם וקבלן אסיר אף שמצאתי ליישבו דרש"י מפרש לעיל כך דקושטא דמילתא דדיניהם הוא. עדיין לא הונח דעתי ורצוני בזה ועלה אצלי כוונה אחר בדעת רש"י בזה בעסק דין קבלן והוא שיש לרש"י שיטה אחרת בדין קבלן שלא כשיטות הרמב"ם בזה: דהנה לבד הפלוגתא הנמצא בין רש"י ורשב"א בענין קבלן לעסק ריבית עוד יש נפקא מיניה בענין איסורי לאווין אשר מבואר סוף פרקין מה אשר עבר לוה ומה אשר עובר מלוה וראיתי בתשובת רשב"א הנ"ל דדייק מסוגיא דסו"פ דקבלן מותר דאי נימא דקבלן אסור ממילא יש לו איסורי לאוין דלא תשיך ולא תישוך היינו שנמצא עליו איסורין של מלוה ואיסורין של לוה א"כ היה לו לחשוב שם דקבלן עובר בכולן ומזה הוכיח דקבלן אין עליו איסור ריבית אלא כמו ערב סתם וערב סתם קחשיב התם וממילא אף קבלן בכלל מ"ש באריכות מזה. אף דמצאתי לחקור עליו דאף דנימא דקבלן אינו עובר עכ"פ ה"ל למיחשב הא דמבואר בהלכות ערבות סעיף כ' דאם לא דיבר לוה עם מלוה כלום אלא ראובן אמר לשמעון הלוה ללוי מעות ואני פורע אפילו נתן שמעון המעות ליד לוי ולא ליד שמעון אין לשמעון על לוי כלום אלא על ראובן שבשליחותו נתנם לו ע"ש. וא"כ נראה דבכה"ג יש לו דין דשלוף דוץ וראוי לומר דראובן עובר כאן בכולן בין לאוין דלוה ובין לאווין דמלוה ומ"מ לא חשיב התם זאת א"כ אין ראיה ג"כ על קבלן דא"צ התנא רק להודיע הלאוין שנראה ונמצא בעסק זה וממילא זה ודאי בנשא ונתן ביד בודאי כולהו איתנייהו בו וה"ה בגוונא דסעיף ך' הנ"ל וה"ה בקבלן עכ"פ זאת מוכח דלהאי שיטה דאסור קבלן לערב לכותי ממילא כשהוא ערב מישראל לישראל עובר בכל הלאוין ועוד מבואר מזה דכל הסוגיא בין לשיט' דאיירי בשלוף דוץ ובין להאי שיטה דמפרש דאיירי בקבלן ריבית קצוצה מדאוריית' איתנהו דאי נימא דרק מדרבנן איירי הסוגיא לא היה מקים לרשב"א להקשות על האי שיטה דמפרש על קבלן למה לא חשיב קבלן בהעברות לאוין דאורייתא והואיל ומדאורייתא איירינן בהאי סוגיא א"כ פשיטא דלשיטות הרמב"ם דאוסר קבלן ממילא בקבלן מישראל לישראל עובר בכולן: אולם לרש"י יש שיטה אחרת בזה והוא אף דרש"י אוסר בקבלן בישראל לוה מכותי כדמפורש בד"ה לדין בדין ישראל מכל מקום כשישראל לוה מעות מישראל אינו עובר קבלן יותר משארי ערב דהנה כבר דקדקנו על שיטות רש"י דאוסר קבלן א"כ למאי דייק בלשון המקשה נפרש בתר ערבא אזיל אינו תובע אנא את הערב ובהשקפה ראשונה מוכח דמפרש על שלוף דיד ועלה בידי לפרשו בדוחק משום דקושטא הכי הוא ואחרי העיון מצאתי דרך כוונה אמיתית בשיטות רש"י דגם על פי' הרשב"א דמפרש בהדי' על שליף דוץ הקשיתי הובא מפני מה לא תפס תלמודא בהדיא לישנא דשליף דוץ כמבואר האי לשין ביבמות פ' בית שמאי ועוד יש לחקור אם היה שיטות רש"י לפרש לשון המקשה כרשב"א היה לו לומר אינו תובע את לוה אי היה לו לומר אינו יכול לתבוע אלא את הערב. וכמו שמאריך רשב"א דדיני כותי הוה שלוף דוץ והוא כמו נו"נ ביד לדידן דאפטר ליה מיניה לגמרי עכ"ל ע"ש חבל רש"י קיצר בלשונו ולא ביאר שאינו יכול לתבוע את לוה רק לערב משמע דאינו מפרש אף בהמקשה דדיני כותי דייני בשלוף דוץ. וכמו שהארכנו להקשות על פירוש זה דקשה לומר דאישתני דינא בזמן תלמיד שהעיד הרשב"א דבימיו אין דנין אלא כקבלן גם שארי קושיות שהקשינו איך נא זכר בסוגיא דיבמות ערבות כותי משמע שנא מצאו אלא מקום א' כמו של ציין ע"ש: אך אף כשנפרש דדיני כיתי הוא כקבלן וכמו דמפרש רשב"א מעיקרא שראשונים פירשו כך עדיין תקשה נני דהיה לו לתלמודא לתפוס האי לישנא ולומר האי דיני כותי הוה כקבלן אשר נכון זה מורגל בכל מקום בתלמיד וכאן שינה לומר בתר ערבא אזיל וכוונתו על קבלן אטו כעורה לימר בהדיא קבלן גם ראיתי דבגמרא גרים והא כיין דדיני כיתי בתר ערבא אזיל ורש"י השמיט תיבות דדיני וגרים והא כיון דכותי בתר ערבא אזיל ע"ש אשר מכל זה נראה דרש"י מפרש דדיני כיתי היה בזמן התלמוד כמו שהוא בזמן הרשב"א שדנו כקבלן ודי בזה שעשהו בשוה עם לוה אבל לעשות משפט מעיקל ולומר שכל עיקר החוב היקבע על ערב לבדי זה אין הדעת סובלתו. ולא רצאי מנין זה אנא בפרק ב"ש במקום כל ציין דעבדי שלוף דיץ. והיה זה לפלא ולחידוש ופירסמו התלמיד. רק דסברות שיטות רשב"א להתיר פסק ריביה בקבלן דדווקא שלוף דון דהוה כמ"ר ביד דאיפט' לוה לגמרי התם וודאי תיקע וקובע המליה עיקר גביות חוב זה דערב הואיל ואין לו על לוה כלום אבל בקבלן הואיל ועכ"פ יכיל לתבוע את לוה וממילא דומה קבלן לערב סתם כמו ערב סתם דמותר מה"ט דכל ריבית איתרבו על לוה לבדו כמו כן בקבלן אינו קובע המלוה עיקר קביעות גביות ופירעון